בית המשפט העליון דן השבוע בעתירה שהגישו "ארגוני סיוע" זרים נגד מדינת ישראל. מדובר בארגונים הפועלים בשטחי הרשות הפלסטינית ועזה, אשר במשך שנים קיבלו היתרי פעילות מישראל בטענה כי מטרתם לספק סיוע הומניטרי. אלא שבמהלך השנים התברר שוב ושוב כי חלק מאותם ארגונים, המגדירים עצמם כארגוני זכויות אדם, ניצלו את ההיתרים שניתנו להם כדי לפעול נגד מדינת ישראל — ואף לסייע לארגון הטרור חמאס.
בעקבות הממצאים החמורים החליטה המדינה לשנות מדיניות: כניסת ארגונים תתאפשר רק לאחר בדיקה כי לא סייעו לחמאס, ותוך הצגת רשימות עובדים מלאות כדי לאפשר פיקוח אפקטיבי. זוהי דרישה בסיסית ומתבקשת מכל גוף זר המבקש לפעול בשטח מדינה ריבונית.
אלא שבאופן לא מפתיע, אותם ארגונים שיש להם מה להסתיר מסרבים לדרישה השקופה והפשוטה — ופנו לבג״ץ.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
אין מדובר בתופעה חדשה. ארגונים שונים פועלים מזה שנים בזירה המשפטית והבינלאומית נגד מדינת ישראל, לעיתים במסווה הומניטרי. הכותב אף ייצג בעבר בהליך המשפטי הראשון שבו הורחק נציג של ארגון שפעל כדי לפגוע במדינת ישראל. אולם לאחר אירועי השבעה באוקטובר, כאשר התברר כי גורמים מהסוג הזה סייעו בפועל לחמאס ואף העסיקו פעילים מטעמו, החליטה המדינה להדק סוף־סוף את הפיקוח.
ואז מגיע שלב הדיון בבג״ץ.
קבוצת משפחות שכולות ביקשה להצטרף להליך ולהשמיע את עמדתה. מדובר במשפחות שאיבדו את יקיריהן בטרור החמאסי — נפגעים ישירים של אותן מציאויות ביטחוניות שעליהן נסובה העתירה. למרות זאת, שופטי בית המשפט העליון דחו את בקשתן ולא אפשרו להן להשמיע את קולן.
וכאן עולה שאלה מוסרית וציבורית נוקבת: כיצד ייתכן שארגונים זרים, המסרבים לשתף פעולה עם מנגנוני הביטחון של המדינה, זוכים לבמה בבית המשפט — בעוד שמשפחות ששילמו את המחיר הכבד ביותר מודרות מההליך?
מבחינת שופטי בג״ץ, כך נראה, אין סתירה.
למעשה, אין בכך הפתעה. בית המשפט העליון, המציג עצמו כמגן זכויות האדם והפלורליזם, פועל לא פעם בדרך שמונעת מראש השמעת דעות שאינן מתיישבות עם עמדתו. לא מדובר רק בהכרעה בין טיעונים לאחר דיון — אלא בחסימת עצם האפשרות להשמיעם. אמנם העתירה נדחתה בסופו של דבר במקרה זה אך קולם של בני המשפחות השכולות לא נשמע בבית המשפט.
דוגמה בולטת לכך הייתה הדיון בעתירות נגד ביטול עילת הסבירות – פסק הנחשב להפיכה השיפוטית השנייה - פסק דין שבו קבעו השופטים כי קיים להם כוח לפסול כל חקיקה של הכנסת מתי שירצו. במסגרת הרפורמה המשפטית חוקקה הכנסת חוק יסוד ששלל מבית המשפט את הסמכות לפסול החלטות ממשלה בעילה זו. בתגובה הוגשו עתירות רבות מצד ארגונים ואישים המזוהים עם השמאל, בהם גופים ציבוריים ועמותות שונות — אף שלאף אחד מהם לא הייתה פגיעה אישית וישירה מהחוק.
למרות זאת, בית המשפט אפשר להם להציג את עמדתם בהרחבה. גם ארגונים שלא היו צד ישיר לעתירה קיבלו מעמד של "ידידי בית המשפט" וזמן נאום ממושך.
ומי לא הורשו להישמע? כל הארגונים שביקשו לתמוך בחוק. גופים לאומיים, ובהם הפורום המשפטי למען ישראל וארגונים נוספים, נדחו בזה אחר זה. התוצאה הייתה מראית עין של דיון — אך בפועל אירוע חד־צדדי, שבו נשמע קול אחד בלבד בסוגיה חוקתית מהחשובות בתולדות המדינה.
התופעה הזו אינה נקודתית. בית המשפט הרחיב מאוד את זכות העמידה כך שכמעט כל גורם רשאי לעתור - ארגונים פוליטיים, גופים זרים ואף נציגי אויב, דבר המאפשר לו יכולת שליטה בכל נושא מדיני. אך בה בעת, כאשר עמדות מסוימות אינן רצויות, נמצא הדרך לחסום אותן. כך נוצר מצב שבו בית המשפט קובע מי ידבר — ומי יושתק.
למערכת המשפט כלים רבי עוצמה להשפיע על סדר היום הציבורי ועל מדיניות הממשלה. אולם כאשר לצד הסמכות מתווספת שליטה בשערי הדיון עצמם, נפגע עקרון יסוד בדמוקרטיה: הזכות להשמיע קול. בית משפט שפוסל חקיקה בטענה שלא ניתן ייצוג מספק לעמדות שונות בכנסת, מונע במקביל השמעת עמדות המנוגדות להשקפתו שלו.
בניגוד לכנסת ולממשלה — העומדות לבחירת הציבור — שופטי בית המשפט העליון אינם נבחרים בבחירות כלליות, ולציבור אין אפשרות ממשית להשפיע על הרכבם או על דרכם. משום כך, השאלה איננה רק משפטית — אלא דמוקרטית: מי שומר על זכות הציבור להישמע כאשר השומר עצמו בוחר אילו קולות ייכנסו בשערי האולם?
זו אחת הסיבות המרכזיות לכך שהצורך ברפורמה משפטית איננו סיסמה פוליטית — אלא דרישה ציבורית לשיקום האיזון בין הרשויות ולהבטחת דיון פתוח והוגן באמת.
עוד כתבות בנושא
