כשהשופט מפורר את חומות המדינה

שעריה של מדינה לא נפרצים לרווחה ביום אחד, ולא במחי החלטה בומבסטית ודרמטית אחת. זה קורה כאשר החלטות קטנות ומחדלים קטנים הולכים ומצטברים, מכרסמים עוד ועוד בחומה הפיזית והחוקית שבונה סביב עצמה כל מדינה חפצת חיים.

גם חלקה של מערכת המשפט במיטוט החומות לא בא לידי ביטוי דווקא בפסקי הדין הגדולים, החוקתיים, שתופסים את כותרות העיתונים וגוררים תגובות נזעמות במערכת הפוליטית. אלו, כמו פסקי הדין שדנו בתיקונים לחוק למניעת הסתננות ובתיקון לחוק האזרחות, הם רק חלק קטן מהתמונה. את המחט של מדיניות ההגירה מזיזה מערכת המשפט בתנועות קטנות, כמעט בלתי מורגשות. זה קורה בעשרות החלטות מדי שנה, בעיקר בבתי המשפט המחוזיים. כל אחת מהן מזיזה את כיוון המחט במעלות אחדות, אך כולן יחד משנות באופן דרמטי את כיוון הספינה.

החלטה כזו התקבלה בשבוע שעבר בבית המשפט המחוזי מרכז־לוד, בידי השופט אלי ברנד, ומעשה שהיה כך היה. אר"נ הוא אזרח סרי־לנקה, שהגיע ארצה במרץ 2024 כעובד זר בענף החקלאות. אר"נ לא כל כך הסתדר עם המעסיק שלו, ואולי גם לא ממש אהב את העבודה שהועסק בה, וכך באוגוסט 2025, פחות משנה וחצי לאחר שהגיע ארצה, נטש את מעסיקו. אף שניתנה לו ההזדמנות לעשות זאת, אר"נ לא מצא מעסיק חלופי בענף החקלאות. בשלב הזה, על פי החוק הישראלי וההתחייבויות שחתם עליהן כתנאי לכניסתו לארץ, הוא היה אמור לעזוב את ארצנו הקטנטונת ולשוב למולדתו. אלא שאר"נ ממש לא תכנן לחזור הביתה. במקום זאת הוא הגיש בקשה מקוונת לקבלת מקלט מדיני במדינת ישראל - והתגובה המחושבת של רשות האוכלוסין למאמציו של אר"נ נפסלה בבית המשפט.

נוהל בינתיים

נוהל מבקשי מקלט, שגובש ברשות האוכלוסין וההגירה, מסדיר את הטיפול בבקשות לקבלת מקלט מדיני. כידוע, מדינת ישראל חתומה על אמנת הפליטים של ארגון האומות המאוחדות. האמנה, שנוסחה בין השאר כאחד מלקחי שואת העם היהודי, מחייבת את המדינות החתומות להעניק בשטחן מקלט לכל מי ש"נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי מסוים או להשקפה מדינית מסוימת" בארצו, ואיננו יכול להיות מוגן בה. מי שעומדים בקריטריון זכאים לקבל מעמד של "פליט", ומכוחו הם מקבלים אשרת ישיבה במדינה שהגישו בה את הבקשה. בתחילה הם מקבלים אשרה ארעית, ובהמשך היא נעשית קבועה.

בפרק הזמן שבין הגשת הבקשה ובין ההכרעה בה, מגיש הבקשה מוגדר "מבקש מקלט", ומערכת הכללים שחלה עליו מוסדרת בנוהל מבקשי מקלט המוזכר לעיל. בין השאר קובע הנוהל כי מבקש המקלט הממתין להחלטה בעניינו איננו מוחזק במעצר ("משמורת", בלשון החוק), אף שאין לו "זכות" לשהות בארץ בזמן הזה. במקום זאת הוא משוחרר, ומקבל אשרה שמאפשרת לו להתנהל כאדם חופשי ולמעשה גם לעבוד לפרנסתו. יש היגיון בהוראת הנוהל, אם מניחים שקהל היעד שלו הוא מי שבאמת נרדפים בארצותיהם.

אלא שכפי שקורה לא פעם, גם הכלל הזה מנוצל לרעה בידי מי שרק מחפשים מדינה מערבית לשהות בה ולהתפרנס בה. משך הטיפול בבקשות מקלט בישראל לא נמדד בימים, בשבועות או בחודשים, אלא בשנים, וכך עד דחיית הבקשה, שלעיתים חוסר תום הלב זועק ממנה, "מבקש המקלט" זוכה להתגורר ולעבוד בישראל. ברשות האוכלוסין החליטו שבמקרים של חוסר תום לב כזה, התוצאה צריכה להיות אחרת – ומבקש המקלט צריך לשהות במעצר גם בתקופת הביניים.

לא קשה להבין מדוע ברשות האוכלוסין חשדו שבקשת המקלט של אר"נ לא הוגשה בתום לב. סמיכות הזמנים בין פקיעת אשרת העבודה שלו ובין הגשת הבקשה לא הייתה הסיבה היחידה: החשד התחזק כאשר בריאיון הראשוני שנערך עמו הוא סיפר שהגיש את בקשת המקלט בעצת חברים שהסבירו שכך יוכל לעבוד באופן חוקי לא רק בחקלאות. בהמשך הסביר אר"נ שלא הובן כהלכה ושבארצו נשקפת לו סכנת חיים, אך ברשות כאמור לא השתכנעו והחליטו להותירו במשמורת - בהתאם למדיניות חדשה שגיבשו, שלפיה נוהל מבקשי מקלט איננו חל על עובדים זרים שעם פקיעת אשרתם "גילו" פתאום שנשקפת להם סכנה בארצם, הגישו בקשת מקלט, ועברו לעבוד בענף אחר מזה שהם היו אמורים לעבוד בו.

אז בקשת המקלט של אר"נ לא נדחתה על הסף, אולם הליך בדיקתה, קבעה רשות האוכלוסין, ייעשה בעודו כלוא. אר"נ הגיש ערר לבית הדין לעררים נגד ההחלטה להותירו במעצר, אולם הערר נדחה. התיק התקדם לבית המשפט המחוזי, ושם התהפכה ההחלטה. בפסק דינו קבע השופט ברנד כי המדינה חייבת לשחרר את אר"נ ממשמורת ולהעניק לו אשרת שהייה בישראל בתקופת הביניים. "החזקתו של אדם מאחורי סורג ובריח היא פגיעה קשה בחירותו, המהווה אחת מזכויות האדם הבסיסיות, וברי כי שעה שהוא מוחזק בצורה זו שלא כדין, יש לעשות את המרב על מנת למנוע את הפגיעה בחירותו", כתב השופט. בכך הוא התעלם מנסיבות המקרה, והעמיד את חירותו של אזרח זר - שדרכו לקבל בחזרה את חירותו היא לשוב לארצו – מעל האינטרס של הגנה על מדיניות ההגירה של מדינת ישראל.

עניין עם פועלות בניין

יומיים קודם לכן, ביום שני בשבוע שעבר, קיבלה שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים ענת זינגר עתירה שהוגשה נגד המדינה בנושאי הגירה. חברת כוח אדם, שביקשה להביא ארצה עובדות זרות לעבודה בבנייה, עתרה נגד הכלל שנשים אינן יכולות לקבל אשרת עבודה בישראל כעובדות זרות בעבודות הרטובות בענף. חברת כוח האדם טענה שההפרדה הזאת בין גברים לנשים היא אפליה. המדינה הסבירה מנגד שהכלל נקבע דווקא במטרה להגן על הנשים הללו: תנאי ההעסקה בענף מקשים לשמור על שלומן ולמנוע את הפגיעה בהן ואת ניצולן. עוד הוסיפה המדינה שהביקוש לנשים בענף נמוך, מה שעלול להקשות על עובדת שתאבד את עבודתה למצוא מעסיק חלופי ולהימנע מגירוש.

השופטת זינגר לא סברה שאלה חששות שווא, ובכל זאת פסקה שזוהי אפליה אסורה. כתנא דמסייע היא הביאה – לא תאמינו - את סוגיית שילוב הנשים בתפקידי לחימה בצבא. את קביעת הנוהל הספציפי להבאת הנשים לעבודה בבנייה הותירה השופטת בידי הדרג המקצועי, אך הקביעה העקרונית המחייבת את המדינה לפתוח את השער גם לנשים לא סויגה.

שתי הדוגמאות הללו, משבוע אחד בלבד, הן חלק ממגמה. זו לא שופטת אחת או שני שופטים, אלא מערכת שלמה שלא רואה את התמונה הרחבה. היא מעמידה לנגד עיניה במלוא העוצמה את זכויותיו של אזרח זר יחיד, ומתעלמת לחלוטין מהאינטרס הרחב, הקיבוצי, של אזרחי מדינת ישראל כולם, המבקשים לשמור על מדיניות הגירה הומנית אך זהירה.