מי יזכיר לנשיא העליון את גבולות תפקידו כשופט?

"הנגר אל יזמר והזמר אל ינגר": זו תמציתו של חלק ניכר מהביקורת שמתח בשבוע שעבר שופט המחוזי מיכאל קרשן על נשיא בית משפט השלום בראשון־לציון, השופט מנחם מזרחי, בקלישאה אחת קצרה.

הרקע לביקורת הוא החקירה שנפתחה נגד ראש הסגל של ראש הממשלה צחי ברוורמן, החשוד המרכזי בפרשת "הפגישה הלילית". במסגרת החקירה הוטלה על ברוורמן, שהוא גם השגריר המיועד של מדינת ישראל בבריטניה, סדרת תנאים מגבילים: הרחקה מלשכת ראש הממשלה ומבסיס הקריה; איסור יצירת מגע עם ראש הממשלה, המזכיר הצבאי, ורבים מבכירי לשכת ראש הממשלה ועובדיה; וכן איסור יציאה מהארץ. נקל להבין שהאיסורים הללו מונעים מברוורמן גם לשמש בתפקידו הנוכחי כראש הסגל, ולא פחות מכך להיכנס לתפקיד שהוא מיועד לו, שגרירנו בלונדון.

כאשר הסתיימה תקופת ההגבלה ביקשה המשטרה להאריך אותה, אך השופט מזרחי סירב. בהחלטתו ביטל את מרבית התנאים המגבילים, ולא הסתפק בדיון בראיות בתיק, בפעולות החקירה הנדרשות ובאפשרויות השיבוש; לאלו, כך טען, יש להוסיף שיקולים רלוונטיים מתחומי המדיניות והדיפלומטיה. לדבריו, כאשר דנים בשאלה אילו הגבלות יש להטיל על ברוורמן, "קשה להתעלם" מתפקידו בלשכת ראש הממשלה וממינויו לשגריר מדינת ישראל בלונדון.

שלא כמו אצל חשוד רגיל, במקרה של ברוורמן איסור היציאה מן הארץ לא פוגע רק פגיעה רגילה בחופש התנועה שלו, שהוא זכות חוקתית. הוא פוגע גם "פגיעה נוספת בחופש העיסוק שלו וביחסי החוץ של מדינת ישראל עם מדינת בריטניה המצפה לבואו של החשוד לתחילת כהונתו כשגריר על אדמתה".

לכך הוסיף השופט מזרחי גם את מצב המלחמה, שגם הוא אמור לטענתו להשפיע על ההחלטה בנוגע לתנאים המגבילים. "בימים אלו רוחות מלחמה מנשבות. נוכח מעמדו של החשוד, ובכל הכבוד לחקירה המדוברת, ואיני מקל בה ראש, יש אינטרסים חשובים יותר למדינת ישראל העומדים על הפרק מן ההגבלות המתבקשות במסגרת חקירה זו".

אינטרסים זרים

המשטרה הגישה ערר על ביטול ההגבלות לבית המשפט המחוזי, ושם קיבל את הערר השופט קרשן. לדבריו, כאשר שופט דן בהליכי מעצר, ובתוכם בקשות להטלת תנאים מגבילים על נחקרים, הוא אכן נדרש לאזן בין צורכי הציבור והיחיד. על אחת מכפות המאזניים ניצבות זכויותיו של החשוד, צרכיו, ורצונו להמשיך בחייו ללא הפרעה ככל האפשר. על הכף הנגדית ניצב האינטרס הציבורי לקדם את החקירה במהירות ולמנוע את שיבושה. כל אלו הם נימוקים רלוונטיים להליך המשפטי ויש להם מקום בתוכו. אולם בהליך המשפטי אין מקום לשיקולים כלליים הנוגעים לציבור, כמו "יחסי החוץ של המדינה" או "רוחות המלחמה".

אלו, כך טען קרשן, אינם חלק מסל השיקולים שהשופט צריך להתחשב בהם כשהוא מקבל החלטה בסוגיה משפטית מוחשית כזאת. "חוק המעצרים לא הסמיך את בית המשפט הדן בהליכים מסוג זה לשקלל... אינטרסים אחרים, כגון ההשפעה שיכולה להיות על יחסי החוץ של המדינה", ציין שופט המחוזי. "אף אם יש לבית המשפט סמכות כאמור (ואינני סבור כך), קשה לראות אילו כלים הועמדו לרשותו כדי לשקול עניינים אלה כהלכה".

תהא דעת הקורא אשר תהא בנוגע לשורה התחתונה (הארכת התנאים המגבילים שהוטלו על צחי ברוורמן), קשה לא לראות את ההיגיון בטענות השופט קרשן נגד מערך השיקולים שהציג נשיא השלום בראשון־לציון. בית המשפט, בבואו להכריע בסוגיה משפטית, צריך לשקול שיקולים משפטיים. זו מומחיותו של שופט ועל זה משלמים לו שכר כשופט. אף שמו של המוסד, בית משפט, מעיד על מה שאמור להתרחש בין כתליו. את השאלה אם להאריך את התנאים המגבילים שהושתו על צחי ברוורמן יש לבחון בהסתמך על שיקולים כמו החשש לשיבוש החקירה, איכות הראיות לכאורה, צורכי החקירה וזכויות החשוד. איזון בין אינטרסים מעולמות אחרים, ושקילת שיקולי מדיניות רחבים, חורגים מהמנדט של מערכת המשפט.

אנטומולוגיה שיפוטית

את הקטעים הללו בפסק דינו של השופט קרשן קראו רבים, אך דומה שכדאי היה לשגר אותם לאדם מסוים העומד בראש מערכת המשפט: השופט יצחק עמית. נשיא בית המשפט העליון המשיל את השופטים המתמקדים בשיקולים המשפטיים בלבד לחוקרי חרקים המביטים בעולם מבעד לעדשת המיקרוסקופ. "בית המשפט אינו אנטומולוג אשר בוחן מבעד המיקרוסקופ את כנף השפירית, שעה שסביב יהום הסער המתדפק על הדלתות", התפייט עמית רק לאחרונה בפסק הדין בעניין בחירת נציב שירות המדינה. לדבריו, על בית המשפט להעריך "את התוצאה והמשמעות המעשית של החלטתו... להתבונן בתמונה הכללית שעל שולחנו".

כלפי דעת הרוב שכתב שופט העליון דוד מינץ, שהייתה דומה לעמדת השופט קרשן, השיב עמית בציטוט מדברי השופט בדימוס אליקים רובינשטיין, שנהג לומר כי "השכל הישר הוא חבר במועדון". לדבריו של השופט עמית, "בדומה, גם המציאות היא חברה במועדון, ובוודאי שאינה נתון 'לבר־משפטי'. מתן משקל לשינויי הנורמות השלטוניות והמנהליות בשנים האחרונות, בפרט בכל הנוגע למינויים, אינו רק עניין של היגיון ושכל ישר, אלא הוא חלק יסודי מן העשייה השיפוטית".

להטוטי המילים של השופט עמית וכמה מחבריו, ההופכים את המאבק בממשלה לנורמה משפטית, לא נעצרים בין כותלי האבן המטויחים של אולמות בית המשפט העליון. גם בייעוץ המשפטי לממשלה מתקשים להפנים את אמירתו הפשוטה של השופט קרשן על גבולות שטח השיפוט של המשפט. למשל, המבוא לעמדת היועצת המשפטית לממשלה בעתירות לעצירת חקיקת חוק השידורים של השר קרעי נוצל למתקפה פוליטית על מדיניות הממשלה בכלל. "מכלול המהלכים האמורים עלול להרתיע את כלי התקשורת מלפעול באופן עצמאי ולהעביר ביקורת על השלטון", נכתב שם. "אפקט מצנן זה אינו 'ממתין' עד לאישור הצעת החוק, אלא נגרם כבר עתה מעצם קידום הצעת החוק במתכונתה הנוכחית ובדרך הנוכחית". זהו ניסוח של נאום פוליטי בכנסת נגד ההצעה, ולא של מסמך משפטי שמוגש לבית המשפט העליון ואמור להתמקד בפגמים החוקתיים והתהליכיים שבהצעה עצמה.

כאשר השופט מזרחי שכח את גבולות תפקידו כשופט נמצא מי שהזכיר לו אותן, והחזיר אותו לתלם המשפטי. את היועצת המשפטית לממשלה, ובוודאי את נשיא בית המשפט העליון, אין מי שיעצור. הפוליטיזציה של המשפט הפכה לנפוצה עד כדי כך שהיא נראית לנו כבר כמו תופעת טבע. החלטות כמו זו של השופט קרשן מזכירות לנו מדי פעם שהנורמה שהתרגלנו אליה היא ממש לא נורמלית, ואסור לנו לקבל אותה.