החוק לשלילת אזרחות ממחבלים נכנס לספר החוקים השבוע לפני שלוש שנים בדיוק. כמעט מאה חברי כנסת קבעו כי מי שהורשע בטרור ומקבל על כך תגמול מהרשות הפלסטינית, תישלל אזרחותו או תושבותו והוא יגורש לאזורים בניהול הרשות. במילים אחרות, אויב המדינה אינו אזרח המדינה. נשמע פשוט, נכון? ובכל זאת, למרות החוק המפורש, במשך שלוש שנים לא נשללה ולו אזרחות אחת. בשבוע שעבר, כשראש הממשלה חתם לראשונה על שלילת אזרחות, זה היה רק לשני מחבלים מתוך כמעט אלף שיש לשלול את אזרחותם, וגם לגבי השניים הללו הדרך המשפטית עוד ארוכה. אז מי לא רוצה לשלול אזרחות למחבלים? ולמה?
יו"ר הכנסת אמיר אוחנה, כשהיה שר המשפטים, אמר שישנה "הפרקליטות", וישנה "הפרקליטות שבתוך הפרקליטות". ובכן, מתברר שיש גם "הכנסת שבתוך הכנסת". אנו נבחרים בידי הציבור, נפגשים עמו, קשובים לרצונו ומתרגמים את הרצון הזה לחקיקה: אנו דנים בוועדות, מצביעים במליאה, אבל כל זה מתברר כתפאורה בלבד. גם חוק שהצליח להשתחל לספר החוקים, ושלא הצליחו לנטרלו או לסרסו בוועדות, מגיע לממלכת היועמ"שית - ושם מתחיל הליך חקיקה חדש. פקידים שלא בחר הציבור מוסיפים לו תנאים חדשים ומגבלות, גם כאלו שנדחו במפורש בוועדות הכנסת ואין להם שום עיגון בטקסט. הם גם מושכים זמן, ברוח המסורת היהודית - עד שהפריץ ימות או עד שהחוק ימות, מה שיבוא קודם.
עוד כתבות בנושא
זהו גורלם של חוקים רבים שמנוגדים ל"דמוקרטיה המהותית", אבל היחס לחוק שלילת האזרחות ממחבלים היה צריך להיות שונה. למה שעורכי הדין גלי בהרב־מיארה וגיל לימון לא ירצו לשלול את אזרחותם של טרוריסטים, כאלו שהתגלו כאויבי המדינה?
הכי מעניין
מריחת הזמן והתשובות המוזרות של פקידי המדינה לדרישותינו ליישם את החוק חשפו שלא מדובר ברצונם של גלי או גיל, אלא בקונספציה – קונספציית "מדינת כל אזרחיה". בתפיסה הזו, למדינת ישראל אין זהות לאומית; היא אינה מדינת לאום. היא סוג של עירייה גדולה שמספקת שירותים, והאזרחים שחיים בה אינם אלא יחידים שיש להם צרכים, והאזרחות שלהם אינה כוללת מחויבות לזהותה של המדינה או לעובדה שזו מדינתו של העם היהודי.
קונספציית האזרחות הזו צמחה על גבי הקונספציה המרקסיסטית התופסת את האדם כיצור חברתי־כלכלי בלבד, ואת תולדות האנושיות כמאבק מתמיד על משאבים כלכליים ומעמד חברתי. לפי הקונספציה הזו, האדם נעדר זהות לאומית או דתית, והחברה אינה אלא אוסף של יחידים ואינטרסים. זו בדיוק אותה הקונספציה שאחזה במערכת הביטחון במשך עשרות שנים, וגרמה לכל מערכות הביטחון לטעון ש"חמאס מורתע", שהוא לא יסכן את האימפריה הכלכלית והשלטונית שלו ברצועת עזה. כי, כפי שאמר ראש אמ"ן לשעבר אלוף תמיר היימן, "זה הכול עניין של אינטרסים".
מול הקונספציה הזו ניצבת תפיסת אזרחות ישראלית המבוססת על זהות האדם והחברה. הקמת מדינת ישראל הייתה מימוש של הרעיון הלאומי שקדם לה. היא לא תוצר של התקבצות מהגרים מעמים שונים; היא הוקמה בידי בני העם שהוגלה מכאן ושהקים אותה בנהרות דם של בניו ובנותיו, וזאת למען מטרה אחת – קיומו של בית לאומי לעם היהודי בארצו. זוהי מדינה שמעבר ליעד הבסיסי של הצלת העם היהודי, יש לה ייעוד, חזון, מורשת ובשורה משלה.
עוד כתבות בנושא
לכן ליבת האזרחות בישראל היא מחויבות לרעיון המכונן שלה, לזהות הלאומית שלה. האזרחות אינה זכות טבעית, אלא - כמו בכל מדינה - היא זכות מוקנית ומותנית. אכן הקנינו אותה לכולם באופן שוויוני, גם לבני העם הערבי, אף שרובם ככולם היו מהגרים ובאו למולדתנו מבחוץ כמהגרי עבודה. אולם דווקא בשל כך חובתנו לשלול את האזרחות ממי שחותר תחת יסודות הזהות של המדינה. הטרוריסטים מבית המדרש של האחים המוסלמים לא באים רק לפגוע במשהו או במישהו, גם לא בממשלה או במשטר. הם שוללים את זהותה של המדינה ופועלים לחסל את עצם קיומה, במסגרת מימוש חזון הח'ליפות והשלטת השריעה על העולם כולו. כך בישראל וכך במקומות אחרים בעולם. לא לחינם הם הורסים את הפסלים של המייסדים וגיבורי האומה במדינות המערב.
אבל בייעוץ המשפטי לממשלה שולטת קונספציה אזרחית אחרת, ולכן קשה אפילו לאנשים טובים וסבירים שם לשלול אזרחות ממחבלים. נכון, המחבל פשע, עבר על החוק, וצריך להחמיר בעונשו כי הוא מעורב בטרור, אבל לשלול את האזרחות? הוא הרי קם בבוקר כמונו והולך למכולת כמונו. הוא אזרח בדיוק כמונו.
בדיוק כמו השיתוק של בכירי צה"ל בליל 7 באוקטובר 2023, למרות הסימנים וכל תמרורי האזהרה, כי המחשבה על מתקפה סתרה את כל מה שלימדו אותם במשך עשרות שנים - כך מתקשים פקידי הייעוץ המשפטי, למרות הדם, הרצחנות והברבריות, לשלול אזרחות ממחבלים. הים כבר לא אותו ים, אבל הקונספציה אותה הקונספציה.