שלושה חברים היו בוועדת הרוגלות שנאלצה להתפטר השבוע, לאחר שהיועצת המשפטית לממשלה בהרב-מיארה ונשיא העליון עמית - שניהם מכהנים מתוקף צווים שיפוטיים ספק חוקיים - הצליחו בדרכי עורמה ומריחה לסכל את פעולתה. שלושת החברים הינם שופט המחוזי בדימוס, משה דרורי, הסנגורית הציבורית הראשית לשעבר, ענבל רובינשטיין, וחוקר השב"כ לשעבר, שלום בן חנן.
עוד כתבות בנושא
קשה להפריז בחשיבותה של הוועדה, שנועדה לבדוק האם רשויות האכיפה חדרו באופן לא חוקי לטלפונים ולמחשבים של אזרחי ישראל ופגעו קשות בפרטיותם. ניתן היה לצפות כי בכירי מערכת המשפט, שומרי סף המתהדרים בוקר וערב בהגנתם על זכויות אדם, יעשו כל שביכולתם לבער נגע של פגיעה בפרטיות, פגיעה שהיא מהקשות בהפרות זכויות האדם, ולפיכך יסייעו לפעולת הוועדה. אלא שהיועמ"שית ושופטי העליון פעלו להפך: היועמ"שית סירבה להיפגש עם אנשי הוועדה ואז הצטרפה לעתירה נגד פעילותה ואילו שופטי העליון, בגלגולים שונים, הקפיאו את פעילות הוועדה לתקופה ארוכה.
למוד לקח מוועדת חקירה ממשלתית בעבר בעניין המחלקה לחקירות שופטים (מח"ש), שבג"ץ סיכל את פעולתה בנימוק שהוקמה שלושה שבועות לפני הבחירות, החליט הפעם השר לוין להקים את הוועדה בשנתה הראשונה של הממשלה, אלא שאין חוכמה ואין תבונה ואין עצה נגד הכוחנות של שופטי העליון: הם השעו את פעילות הוועדה, בשיטת צווי הביניים הנצחיים, שמטרתם לסרס כל פעולה שהיא של ממשלת ימין, ונתנו ליועמ"שית 23 (!) ארכות להגיש את תגובתה לבג"ץ. בשבוע שעבר, שנתיים וחצי מאז הקפאת פעולת הוועדה, הציעו שופטי העליון "פשרה" שמשמעותה היא שליטה מוחלטת של היועמ"שית בחומרי החקירה ותכניה. דרורי, בן חנן ורובינשטיין הבינו שחקירה כבר לא תהיה כאן, והתפטרו.
הכי מעניין
דרורי כבר מכיר היטב את הסיכולים הממוקדים של ציר בג"ץ-יועמ"שית נגד ועדות שבהם יושבים אנשים שלא באים להם טוב בעיניים. לפי החוק, מנכ"ל תאגיד השידור הציבורי, אדם שחולש על קרוב למיליארד שקל בשנה וכמה וכמה תדרים ארציים, נבחר בידי ועדת איתור שממונה בידי שופט בדימוס שנבחר בידי שר התקשורת בהיוועצות עם נשיא העליון. יכולתו של שר התקשורת להשפיע איכשהו בעקיפין על ועדת האיתור, היא המקף המחבר היחיד בין הציבור הבוחר לבין התאגיד עתיר התקציבים והתדרים. קרעי בחר בדרורי ואפילו השיג אישור מממלא מקום נשיא העליון פוגלמן, אלא שכל מיני עותרים ציבוריים עתרו לבג"ץ נגד המינוי בטענות מן הגורן ומן היקב, תוך שהם מזכירים שדרורי תמך ברפורמה המשפטית. בג"ץ הקפיא מיד את המינוי. במקביל פעלה היועמ"שית להפקיע מידי דרורי את מינוי שני החברים הנוספים של ועדת האיתור. דרורי הבין שלא תהיה לו שום השפעה - והתפטר. כאמור, בדיעבד התברר שזו לא הייתה התפטרותו האחרונה.
גם עבור ענבל רובינשטיין זו לא פגישה ראשונה עם המערכת הדורסנית והממאנת לקבל ביקורת. רובינשטיין כיהנה כסנגורית הציבורית הארצית בימי ההתנתקות. בריאיון על אותם ימים שנערך לאחרונה, היא הגדירה עצמה כ"קיבוצניקית מאשדות יעקב, ממש לא אשת ימין". אף על פי כן, היא ויתר אנשי הסנגוריה הציבורית נדהמו מהברוטליות של האכיפה שהובלה בידי שי ניצן ומני מזוז, בגיבוי פסקי דין מתלהמים, כמעט משיחיים, של אהרן ברק ("עלינו להגן על הדמוקרטיה מפני המתמרדים עליה מבפנים. שוב הוטל עלינו, שופטי הדור הזה, לעמוד על משמר ערכי הדמוקרטיה"), דורית ביניש, עדנה ארבל ואילה פרוקצ'יה. אביטל מולד, כיום שופטת נוער מוערכת בירושלים ואז פרקליטה צעירה האחראית על תחום הקטינים, כתבה דו"ח נוקב על האכיפה באותם ימים, והחלה מונה: יצירת דינים חדשים לצורך ההתנתקות, לא עוד איש בשל עבירתו ייענש. היעדר בחינה ראויה של חלופות מעצר, מעצרים עד תום ההליכים ללא תסקיר מבחן, ערר על כל החלטת שחרור ומעצרים קולקטיביים. מולד סיכמה בחדות את מה שהכל יודעים: "המציאות מלמדת כי קיימת אכיפה סלקטיבית של החוק, על פי השתייכות פוליטית". הדו"ח הוצנע למשך כמה שבועות, אך פורסם שלושה חודשים אחרי ההתנתקות בידי אמוץ שפירא ברשת ב' של קול ישראל.
עוד כתבות בנושא
בהגמוניה המשפטית איבדו עשתונות. שי ניצן כינה בוועדת החוקה של הכנסת את מסמך הסנגוריה בתואר "הנייר הזה שמכונה דו"ח". מנהל בתי המשפט, ידו הארוכה של אהרן ברק, התלונן על רובינשטיין, המנהלת של מולד, אצל שרת המשפטים, ציפי לבני. רובינשטיין הוזמנה למעין שימוע אצל השרה, אולצה לחזור מקביעתה של מולד שיש אכיפה סלקטיבית לפי השתייכות פוליטית אך אחזה בעוז ביתר מסקנות הדו"ח. הדו"ח כשלעצמו לא פורסם והושכח כליל. כך למשל, בשנת 2018, כתב רז נזרי (שהיה משפטן צעיר וזוטר בצוות של שי ניצן בימי העקירה, אך משנה ליועץ המשפטי בעת כתיבת הדברים), בספר "שורשים במשפט" בהוצאת משרד המשפטים ובעריכת דינה זילבר, מאמר הלל לאכיפה הכוחנית בימי ההתנתקות: "אם יש משמעות אמיתית להיותנו מדינה דמוקרטית, שעקרונות שלטון הרוב ושלטון החוק הם מיסודותיה", התפייט נזרי, "חיוני הוא שיש למדינה כוחות של חיילים ושוטרים שבידיהם לאכוף קיומן של החלטות דמוקרטיות שהתקבלו כדין, אף מול חלקים בציבור שמבקשים לסכלן כאמור". זמנים אחרים, אנשים אחרים. כה רבה המבוכה עד עצם היום הזה אצל הצמרת המשפטית מהדו"ח של מולד, עד שהנהלת בתי המשפט אסרה לאחרונה על השופטת מולד להתראיין לכתבה האמורה לעיל של נטעאל בנדל, לגבי פעילות הסנגוריה הציבורית בימי ההתנתקות.
ברור, לפיכך, מדוע רובינשטיין, שפעם שנייה בכירי מערכת המשפט פועלים לסכל את פעילותה להגנה על זכויות האדם ולמען חשיפת עוולות המערכת, אמרה השבוע בתכנית "קלמן ליברמן" כי היא חוששת שהחקירה נקברה. "הסיכול הממוקד הצליח", היא הביעה את חששה. אולי היא מגזימה. עדיין יש לקוות שכפי שהמאמץ להשתקת עוולות מערכת המשפט בהתנתקות כשל, ובשנים האחרונות פורסמו בעניין לא מעט תחקירים, כך גם אירועי הפעלת הרוגלות והפגיעה הקשה בפרטיות של אזרחי ישראל - ייחשפו.
ועוד הערה לפני סיום: בית המשפט אוהב למסגר את מאבקו עם הימין הישראלי כמאבק על הגנה על זכויות אדם, מול פוליטיקאים שמעדיפים, מסיבות פופוליסטיות כמובן, את הלאום על הפרט. אלא שמימי ההתנתקות ועד סיכול ועדת הרוגלות עולה, שמאבק על כוח, ולא זכויות אדם, הוא העומד מאחורי פעולות מערכת המשפט - ואין בלתו.