שר המשפטים יריב לוין ומזכיר הממשלה יוסי פוקס מקדמים שינוי בתקנון הממשלה שיאפשר לשרים להעביר הצעות חוק ממשלתיות בלי מעורבות של הייעוץ המשפטי. בייעוץ מתנגדים, כמובן. הפרשנים מרבים לעסוק בשאלות של סמכות ותוכן, אבל לפעמים הקונפליקט איננו מקצועי אלא רגשי. הנה להמחשה, שתי פנינים מהמכתבים ששלחו הצדדים זה לזה בנושא:
גיל לימון: "המשמעות של ההצעה דנן היא הקצנת התופעה של שיבוש תהליכי העבודה התקינים בממשלה ומיסודה; פגיעה קשה בציבור ופתיחת פתח רחב מאוד לפעולה בלתי חוקית של הממשלה, לניצול לרעה של כוחה השלטוני ולשימוש שלא כדין בתקציבי הממשלה... קיים חשש כי בבסיסה עומדים שיקולים שאינם ענייניים".
גיל לימון | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
יוסי פוקס: "במכתבך שבנדון, אותו הגדרת 'חוות דעת משפטית', כללת לבד ממניפסט פוליטי וביקורת על הדרג הנבחר הממונה עליך, תוך חריגה מסמכות, גם טענות מכפישות ומסלפות כנגד האופן המקצועי בו מנוהלות ישיבות הממשלה, וכנגד התנהלותו המקצועית של הח"מ, וזאת במטרה לפגוע במעמדו וללא כל קשר לנימוקים משפטיים".
הכי מעניין
זו רק דוגמה. המכתבים משקפים קריסה כמעט מוחלטת של האמון האישי בין הצדדים. האחד מדבר על "עקיפה", "שחיקה" ו"ניצול לרעה של כוח שלטוני", והשני על "סיכול", "מניפסט פוליטי" ו"נימוקים כחומר ביד היוצר". אין כאן ויכוח פרשני על גבולות סמכות, אלא תיאור הדדי של הצד השני כגורם מסוכן, לא לגיטימי, כמעט עוין. כשהשיח בין שומרי הסף לדרג המבצע מתנהל בשפה של חשדנות, בוז והטחת האשמות אישיות, השאלה כבר אינה מי צודק בפרטי התקנון. השאלה היא מה קורה למדינה שמוסדותיה חדלים להאמין זה לזה גם ברמת המינימום הנדרש כדי לנהל מחלוקת חוקתית מבלי לפרק את יסודות הבית.
הצד האפל של הירח
לפני שבועיים כתבנו כאן שאסור לבג"ץ להכריח את נתניהו לפטר את השר בן־גביר וכי הדבר מנוגד לחוק. מבחינה חוקתית הדברים פשוטים וברורים, אבל דווקא מי שמתעקשים על שמרנות משפטית אינם יכולים להתעלם מהצד האפל של הירח.
עוד כתבות בנושא
רינת סבן, קצינה בדרגת רב־פקד (המקבילה לרב־סרן בצה"ל), משרתת כחצי יובל שנים בתחום החקירות. במסגרת תפקידה היא נדרשה להעיד מטעם התביעה בתיקי נתניהו, וזה הספיק כדי לגרום לאיתמר בן־גביר להחליט שהיא לא תקודם יותר במשטרה. הדברים שהיא אמרה השבוע בעתירה שהגישה נגד השר מדברים בעד עצמם:
"אני 25 שנים משרתת בארגון, ומי שמכיר אותי ועבד איתי יודע שאני מאמינה בעבודה קשה. מה שנעשה לי בשנה האחרונה זה לא נתפס בכלל, שאני צריכה לעמוד פה ולהסביר למה אני ראויה לקידום. אני שומעת את השר מתייחס לתיקים שחקרתי בהם, ואני שואלת: איזה מסר אני וקצינים אחרים אמורים לקבל? האם יש פה איום? יש פה מימוש של איום – אם תתעסקו בתיקים מסוימים, זה המחיר שתיאלצו לשלם? לחוקרים אסור לחשוש מלבצע את עבודתם. אנחנו מנרמלים סיטואציה של חוסר צדק. אני מקווה שאף קצין לא ייאלץ לעבור את מה שאני עוברת".
יוסי פוקס | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
נניח בצד את האנומליה שבה שר יורד לרזולוציה של קידום קצינים בדרגה כה נמוכה. הטענה העקרונית שלה מהדהדת: מדינה שבה שר המשטרה מעורב באופן כה עמוק בשרשרת המזון של המינויים במשטרה, היא מדינה שבה למשטרה אין עצמאות מקצועית, והיא תחקור רק את מה שהשר רוצה שהיא תחקור. מערכת אכיפה בדמוקרטיה לא יכולה להיות במיקרו־ניהול כזה של גורם פוליטי. התוצאה מורכבת אך פשוטה: בשם הדמוקרטיה אסור לפטר את בן־גביר. כי הוא מונה על ידי הציבור שבחר בו בקלפי והמינוי שלו הוא זכות פוליטית בסיסית של הבוחרים; אבל בשם אותה דמוקרטיה – החלטה לעכב קידום של קצינה זוטרה מסיבה פוליטית לא עוברת מנהלית, ומן הראוי לבטל אותה.