שני דיונים שהתקיימו לפני שבוע בבג"ץ, כמעט ללא הד ציבורי, העניקו מענה מסוים לשאלה מדוע הממשלה מתאמצת לא להקים ועדת חקירה ממלכתית. הם סיפקו עוד ראיה לכך שוועדות החקירה הפכו לזרוע פוליטית של מערכת המשפט, שהירידה לחקר האמת ושיקולי הצדק נדחקו בה מזמן לקרן זווית. בממשלה יודעים היטב שלא יזכו בה להליך חקירה ראוי והוגן, ולכן מתנגדים בתוקף להקמתה - ולמצער, מנסים לדחות אותה ככל האפשר.

לדיון הראשון מהשניים נקלעתי כמעט במקרה. הגעתי לבית המשפט העליון בעניין אחר, ובשעה שהמתנתי הבחנתי בהתרחשות מסקרנת באולם הסמוך: דיון בשתי עתירות שהוגשו נגד היועצת המשפטית לממשלה ונגד "ועדת החקירה הממלכתית לעניין כלי השיט", בראשות נשיא העליון בדימוס אשר גרוניס. סקרנותי רק גברה כשגיליתי שבעתירה אחת מהשתיים מופיעים כעותרים זה לצד זה ראש הממשלה בנימין נתניהו ואחד ממתנגדיו הקולניים ביותר, שר הביטחון לשעבר משה (בוגי) יעלון. לצידם יש שלושה בכירים נוספים שקיבלו מוועדת החקירה מכתבי אזהרה: ראש המל"ל וראש המוסד לשעבר יוסי כהן, בכיר המל"ל לשעבר אבנר שמחוני, ומפקד חיל הים לשעבר אלוף במיל' רם רוטברג.

הרקע להגשת העתירה הוא ההתנגשות האפשרית בין עבודת ועדת החקירה לפרשת הצוללות ובין ההליך הפלילי באותה הפרשה, המתנהל בבית המשפט המחוזי בתל־אביב (תיק 3000 הידוע). כתב האישום בפרשה הוגש במאי 2021. מעט יותר מחצי שנה לאחר מכן, בינואר 2022, החליטה ממשלת בנט־לפיד על הקמת ועדת החקירה הממלכתית בפרשה. הייעוץ המשפטי לממשלה, אגב, לא התנגד להקמת הוועדה, אף שהיה ברור לכל בר־דעת שסיכויי ההתנגשות בין ההליכים גבוהים מאוד. היעדר ההתנגדות מוזר במיוחד על רקע ההתנגדות הנחרצת והקולנית מאוד של הייעוץ המשפטי להקמת ועדת הבדיקה (לא ועדת חקירה ממלכתית) לנושא הרוגלות, ובעיקר לכך שהוועדה תעסוק גם בשימוש ברוגלות בהליכים תלויים ועומדים.

שני ההליכים התנהלו בקצב האיטי הידוע של מערכת המשפט הישראלית, עד שבתחילת 2025 התרחשה ההתנגשות במלוא עוזה, כשכמה מהמוזהרים בידי ועדת החקירה זומנו להעיד בהליך הפלילי.

הערות אזהרה

בשלב הזה הוגשו לבג"ץ שתי עתירות סותרות: אחת הגישו חמשת מוזהרי הוועדה. הם דרשו שעדותם בתיק הפלילי, כעדי תביעה או כעדי הגנה, תעוכב עד לסיום עבודת ועדת החקירה הממלכתית. החמישה טענו שעצם חיובם להעיד כרגע בהליך הפלילי, מבלי שנחשפו קודם לכן לחומרים שאספה ועדת החקירה וניתנה להם ההזדמנות לבחון את משמעויותיהם, פוגע בזכויותיהם באופן אנוש. מסירת גרסתם לאירועים בפני בית המשפט עלולה לסנדל אותם בעדותם בפני הוועדה, ולמנוע מהם מלהתגונן באופן יעיל בפניה.

עתירה אחרת הגיש אבריאל בר־יוסף, מנאשמי תיק 3000, שדרש שוועדת החקירה תעצור את עבודתה עד לסיום שלב ההוכחות בתיק הפלילי. בר־יוסף הוטרד מהאפשרות שהמוזהרים ועורכי דינם ייחשפו לחומרי חקירה, שחלקם חופפים לחומרים העומדים בפני הוועדה, לפני שהם עולים על דוכן העדים, וכך תזוהם עדותם.

שלושה ימים לאחר מכן דנו שופטי בג"ץ בעתירה נוספת של חמשת המוזהרים, הפעם נגד החלטת הוועדה להגביל לשניים את מספר עורכי הדין שהותר להם למנות לייצוגו של כל אחד מהם, וכן נגד הקביעה שעורכי הדין יורשו לעיין בחומרים שאספה הוועדה רק במשרדיה בתל־השומר. לפי ההחלטה, עורכי הדין לא יורשו כלל להעתיק חומרים שאספה הוועדה ולקחת אותם למשרדיהם, בלי להבחין בין רמות סיווג שונות, ואף שלחלק מהחומרים נחשפו כל הסנגורים בהליך הפלילי ללא הגבלה. בעתירה נטען שהמגבלות הקשות הללו פוגעות בזכותם של המוזהרים להליך הוגן הרבה מעבר למידה הדרושה כדי לשמור על סודות המדינה הנוגעים להליך הרכש של כלי השיט.

בעתירה הראשונה ניתנה החלטת ביניים הקובעת שנכון לעכשיו יחלו המוזהרים להעיד בתיק הפלילי עד למחצית דצמבר, ואילו המשך עבודת ועדת החקירה יעוכב. אם עד אז לא יסתיימו העדויות יחזרו הצדדים לבג"ץ, וזה יצטרך להחליט שוב לאיזה משני ההליכים לתת דין קדימה. במקביל נקבע כי ועדת החקירה לא תשתמש בעדויות שיישמעו בהליך הפלילי, ובין ההליכים תפריד כעין חומה סינית.

אכן, העתירה לא נדחתה לגמרי, אך כפי שציינו השופטים במפורש - ההחלטה למעשה דוחה את הסעד העיקרי שביקשו המוזהרים וחושפת אותם למצב בעייתי מאוד, ודאי מבחינה ציבורית וייתכן שאף מעבר לכך. הצורך להעיד בהליך הפלילי כשאינם יודעים באיזה חומרים מחזיקה ועדת החקירה עלול לפגוע בהם ובהגנתם בפני הוועדה, גם אם ייאסר על חברי הוועדה אפילו לקרוא את פרוטוקול עדותם. די בכך שעיתונאי חרוץ ישיג את הפרוטוקולים ויצליב את העדויות כדי לסבך אותם כהוגן.

במהלך הדיון בעתירה השנייה שמעו השופטים את גורמי הביטחון במעמד צד אחד, וככל הנראה השתכנעו מאזהרותיהם. אם לפני כן עוד היה נדמה שהשופטים קשובים לטענות עורכי הדין של העותרים, בתום חלקו החסוי של הדיון הודיע ההרכב למוזהרים שהוא עומד לדחות את עתירתם והציע להם בנימוס להסכים לדחייה. המוזהרים סירבו להצעה, אך התוצאה הסופית ככל הנראה לא תשתנה. העתירה כנראה תידחה. ההגנה שיורשו המוזהרים לקבל תהיה מוגבלת מאוד, אך מנדט הוועדה להגיע למסקנות חמורות בעניינם ואף להמליץ המלצות אישיות שתפגענה בהם מאוד - לא יוגבל כלל.

איך לפגוע בזכויות

לכל אחת מההחלטות שקיבלו השופטים או מההחלטות שיקבלו יש נימוקים טובים למראה: שיקולי ביטחון ומניעת עינוי דין בהליך הפלילי. אלא שבדרך הפכו זכויות המוזהרים לאסקופה נדרסת, וכאשר זה המצב בוועדה שמידת העניין הציבורי בה מוגבלת, לא קשה להבין מדוע ראש הממשלה והשרים בטוחים שוועדה לחקירת מחדלי המלחמה תהיה מוטה וחד־צדדית הרבה יותר. אם מערכת המשפט לא מוכנה להגן על זכויותיהם בפני ועדת הצוללות, היא ודאי לא תעשה זאת בוועדת החקירה העתידית.

למען הסר ספק: הקמת ועדת חקירה לאירועי המלחמה היא צו השעה. כך היה גם לפני יותר משנה. אך כדי שהיא תקום יש לנתק את הקשר הגורדי בינה ובין מערכת המשפט, כי אחרת היא עלולה להפוך לבית דין שדה.