בראש השנה, הוא יום הדין, אנו נקראים לעשות חשבון נפש כפרטים וכאומה. היהדות מאמינה בתיקון, אבל לשם כך אנו נדרשים להתמודד עם העבר, להכיר בפגמיו ולעשות כמיטב יכולתנו להמשיך קדימה באופן טוב וראוי יותר. הרב יונתן זקס מזכיר לנו שראש השנה כשמו כן הוא "ראש", ופניו צופות פני עתיד. על כן הוא משובץ בלוח השנה לפני יום כיפור, שבו אנו מביעים חרטה על העבר.

הפיוט "באין מליץ יושר", הנאמר בתפילת מוסף בראש השנה וביום כיפור, הוא בעיניי נקודת התחלה טובה. "באין מליץ יושר מול מגיד פשע / תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט / וצדקנו במשפט, המלך המשפט". מפרש רבי בונים מפשיסחה: "באין מליץ יושר" – אם אין אף אחד שילמד זכות על ישראל, "תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט" – תגיד להם שחוק ומשפט הוא ש"סנהדרין שראו כולם לחובה – פוטרים אותו" (סנהדרין יז ע"א). אם כל הדיינים מחייבים, ואין ביניהם אף מליץ יושר – מזכים אותו.

"אמר רב כהנא: סנהדרין שראו כולן לחובה, פוטרין אותו". בפני הסנהדרין לא הופיעו עורכי דין מליצי יושר (סנגורים) וגם לא עורכי דין מגידי פשע (קטגורים). לכן היה זה מחובתם של הדיינים לשפוט את הנאשם – "ושפטו העדה", וגם להגן עליו מפני האישום שהגישו הקורבן, קרובו או עדים לפשע – "והצילו העדה". אם כל 23 החברים בסנהדרין הקטנה סברו שהוא אשם, יש לפוטרו.

הרמב"ם במשנה תורה (הלכות סנהדרין ט, א) מפרש את הפטור למקרה שבראשית הדיון כל הדיינים סבורים פה אחד שיש להרשיע: "סנהדרי שפתחו כולן בדיני נפשות תחילה, ואמרו כולן 'חייב' – הרי זה פטור". פרופ' אהרן קירשנבאום מסביר: ללא חילוקי דעות בין הדיינים בראשית הדיון, לא יוכל להתקיים דיון שבו יישמע קולה של ההגנה. כך תישלל מהנאשם זכותו היסודית להגנה מתוך הדיינים. יוצא שפוטרים אותו לא משום שהוא נקי, אלא משום שהסנהדרין לא קיימה את מצוות "והצילו העדה".

בימינו יש בבית המשפט תובע וסנגור, ואין עוד מקום להלכה הפוטרת את הנאשם כשאין בין השופטים מליץ יושר. אולם איננו פטורים מהדיון בפגמים אחרים בסדרי הדין שלנו, שראוי לתקנם ברוח ההלכה, בראש ובראשונה לעניין ההודאות.

ההודאה בהלכה

בהלכה "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי" תופסת רק בדיני ממונות. בדין הפלילי הכלל הוא ש"אין אדם משים עצמו רשע": אדם אינו יכול להפליל את עצמו גם אם הוא עושה כן מרצונו החופשי.

היסוד לכך בתורה, המתנה את ההרשעה בעדים: "לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת... על פי שני עדים או על פי שלושה עדים יקום דבר" (דברים יט, טו). במסכת סנהדרין מובאת ההלכה מפי רבא: "אדם קרוב אצל עצמו, ואין אדם משים עצמו רשע" (סנהדרין ט ע"ב). כשם שקרוב פסול לעדות, כך גם החשוד שהוא קרוב אצל עצמו.

הרמב"ם מנסח את ההלכה בבהירות: "גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודעת פיו אלא על פי שניים עדים" (הלכות סנהדרין יח, ו). הוא מציע כמה טעמים לכך שאדם יודה בעבירה שלא ביצע, כגון שקיים חשש שההודאה ניתנה משום שנטרפה דעתו של המודה, אך מסכם את הסוגיה: "כללו של דבר – גזירת מלך היא".

בהלכה כללי השפיטה בכללותם הם לטובת הנאשם. הדרישות הראייתיות להרשעה משמעותיות – שני עדי ראייה, הוכחת זדון במעשה ופסילת ראיות נסיבתיות. יש הקלות בדרך לזיכוי והכבדות בדרך להרשעה.

ההודאה בדין הישראלי

בתקופת המנדט התקבלה ההודאה מהדין האנגלי. לפי פקודת העדות הודאת הנאשם שעבר עבירה לא הייתה מתקבלת, "אלא אם כן הביאה הקטגוריה עדות על הנסיבות שבהן התוודה הנאשם, וברי לו לבית המשפט שהתוודה הנאשם מרצונו ועל דעת עצמו". שני תנאים נקבעו בחוק: ראשית, שהנאשם התוודה מרצונו, ושנית - שההתוודות נעשתה ביוזמתו. ההודאה לא התקבלה כראיה אלא אם הקטגוריה הרימה את נטל ההוכחה שהתנאים התקיימו.

מטעם זה ביטל השופט לואיס קייב בעניין תומפסון ב־1893 את הרשעת הנאשם: "אני מצידי מתייחס תמיד בחשדנות כלפי הודאות אלו, שאמורות להיות התולדה של תשובה וחרטה, אך נדחות בידי העציר בבית המשפט. ראוי לציין שרק לעיתים נדירות יש צורך בראיה בדבר הודאה כשיש ראיות אחרות המצביעות באופן ברור ומניח את הדעת על אשמתו. ואולם, בהיעדר ראיות ברורות ומניחות את הדעת, לעיתים קרובות מעלים את הטענה שהעציר מרצונו, הנובע מתשובה וחרטה, רוצה להשלימן בהודאה; רצון שנעלם ברגע שהוא מופיע בבית המשפט".

פקודת הראיות (נוסח חדש), שהחליפה ב־1971 את פקודת העדות, הקלה בדרישות. לפיה, "עדות על הודיית הנאשם כי עבר עבירה תהא קבילה רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודיה ובית המשפט ראה שההודיה הייתה חופשית ומרצון". הנוסח המעורפל הביא לכך שההודאה הייתה ל"מלכת הראיות". אומנם החוק פוסל הודאה שניתנה שלא מרצון, אך כפי שהתבטא המשנה לנשיא בית המשפט העליון חיים כהן - "הוא אינו פוסל הודאה שניתנה מרצון, ולו גם לאחר התעללות". תחילה דרשו בתי המשפט "דבר מה נוסף" שיחזק את ההודאה, אך במשך השנים נשחקה הדרישה: די בסיוע שהוא "קל כנוצה". ניתן להסתפק בכך שהנאשם הצביע על פריטים מוכמנים הידועים לחוקרי המשטרה, אף שהם יכלו לשים אותם בפיו.

כפי שמציין השופט חיים כהן בספרו "המשפט", "רובה ככולה של החקירה המשטרתית שלאחר תפיסת חשוד מכוונת להביאו לידי הודאה". פרופ' בועז סנג'רו, שהקדיש לנושא מחקרים מקיפים על בסיס השוואתי עם שיטות משפט זרות, מכנה את ההודאה "קיסרית ההרשעות". התמקדות המשטרה ב"אשמת החשוד" מובילה לזניחת הצורך לאתר את הראיות הרלוונטיות שאפשר להשיג באמצעים חוקיים ואשר באמצעותם ניתן לקבוע את האמת העובדתית. ודאי שאסור למשטרה להסתיר ראיות מזכות, להשתמש בתחבולות ושקרים על "ראיות מפלילות", ולא כל שכן לבדות ראיות.

בדו"ח הוועדה לעניין הרשעה על סמך הודאה בלבד בראשות שופט בית המשפט העליון אליעזר גולדברג מ־1994, נאמר כי "את התפיסה כי הודיית הנאשם בחקירתו היא 'מלכת הראיות' יש לקבל עם קב חומטין, וההנחה כי אין אדם משים עצמו רשע, במשמעות כי אין אדם מפליל עצמו ללא עוול בכפו, איננה יכולה להתקבל כהנחה משפטית".

סיבות רבות עלולות להוביל אדם להודאת שווא – לא רק אמצעים של לחץ כפייתי, אלא לחץ נפשי הנובע מתנאי המעצר, מניעת שינה, תשישות נפש, השפלה קשה, פיתוי או הפעלת לחץ אחר על הנחקר. ועדת גולדברג דרשה לעגן בחוק את הדרישה לתוספת ראייתית בעלת משקל. הצעות חוק שהועלו בכנסת ב־2016 בעקבות פרשת זדורוב לא הבשילו לכלל תיקון החוק.

הגיעה העת לתקן

הכלל הראוי: הודאה לא תתקבל כראיה ("אין אדם משים עצמו רשע") אם אין לצידה ראיות חיצוניות, משמעותיות ובלתי תלויות המוכיחות את אשמת הנאשם. "פרטים מוכמנים", שהם בידיעת החוקרים בלבד, לא יתקבלו מפי הנאשם כראיה כי ביכולת החוקרים לשים אותם בפיו, וכבר היו דברים מעולם. שומה על החוקרים לבחון ולחקור גם ראיות מזכות, לא רק כאלה המאששות את ההנחה בדבר "אשמת החשוד".

כל חקירה חייבת להיות מתועדת בהקלטה חזותית וקולית, מהשנייה הראשונה עד הסוף. לנחקר חייבת להיות הזכות שעורך דינו יהיה נוכח. הוא לא יוכל להפריע למהלך החקירה, אך עצם נוכחותו תבטיח שהחקירה תתנהל בהגינות.

נציבות התלונות על מייצגי המדינה בערכאות צריכה שיניים לצורך פיקוח יעיל על התנהלות גופי האכיפה. כיום אין לה סמכות לברר תלונות לגבי תיקים שעדיין נידונים. גם אסור לה לפרסם החלטות ללא אישור שר המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה, אחרי שלנילון תינתן זכות טיעון בפני כל אחד מהם. השופט דוד רוזן, הנציב הקודם, סיכם: "בלי תקשורת ופרסום, הנציבות נופלת לתהום של חשיכה".

שופטים יחויבו לדווח לנציבות על התנהגות לא הולמת של גופי האכיפה שנחשפה במשפט. יש לחקור פשעים של גופי האכיפה, ולהעמיד לדין ולהעניש את מי שפוגעים בזכויות הנחקרים.

למי שחושש שפושעים יצאו פטורים, התורה משיבה בפרשת משפטים: "מדבר שקר תרחק, ונקי וצדיק לא תהרוג, כי לא אצדיק רשע". שד"ל מבאר: "אזהרה לדיין שיהיה מפחד תמיד מלטעות בדין, ולחשוב בליבו כי טוב שיזכה את החייב משיחייב את הזכאי ... כי כבר הרבה שליחים יש לי להמית את החייב".

כתיבה וחתימה טובה. תחל שנה וברכותיה.