שופט בית המשפט העליון יצחק עמית בחר להקריב פרש כדי לנצח במשחק. לא במקרה עמית בחר את השופטים אלכס שטיין וגילה כנפי-שטייניץ כעמיתיו לדיון על מינוי ראש השב"כ. הוא כנראה ידע שהם יחלקו עליו בסוגייה הזו. התוצאה הייתה הדיון הלעומתי הנדיר שראינו אתמול בבית המשפט. אפשר להניח שהבחירה דווקא בהרכב הזה הייתה הכרעה מודעת. עמית מן הסתם הבין שאם כמנהגו הוא שוב ירמוס את ראש הממשלה, זה יהיה צעד אחד רחוק מדי. מה יהיו התגובות אם בית המשפט ימנע מהממשלה למנות ראש שב"כ, באמצע מלחמה, כאשר החוק אומר דברים ברורים כל כך בעד עמדת הממשלה ונגד יועצתה המשפטית הסוררת? עמית כנראה הבין שהציבור יתקשה מאוד לעכל צעד כזה – ושהוא ייתקע גם בגרונם של רבים מעמיתיו לבית המשפט העליון.
על כך צריך להוסיף שמעמדו הציבורי של נתניהו היום שונה מאוד ממה שהיה לפני חודש. נתניהו של "עם כלביא" אינו ברווז צולע, אלא ראש ממשלה מנצח, הנהנה אפילו מגיבוי אוהד של נשיא ארצות הברית. ב-390 לפני הספירה כבש המצביא הגאלי ברנוס את רומא ודרש מהרומאים כופר של אלף ליברות זהב. כאשר הרומאים התלוננו שאויביהם מרמים בשקילה, השליך ברנוס את חרבו על כף המאזניים, כך שיידרש עוד זהב כדי לאזן אותה, ואז הכריז: "וֶה ויקטיס" – אוי למנוצחים. לו חלילה לא היה נתניהו מוביל את ישראל לניצחון מוחץ באיראן, ייתכן שעמית לא היה מהסס להשליך את חרבו על כף המאזניים, כדי להטות אותה כנגד ראש ממשלה שהוא לא אוהב. לניצחון על איראן יש השלכות כבירות הרבה יותר, אבל הדיון המאוזן שראינו אמש בבג"ץ הוא אולי אחת ההשלכות הזוטרות שלו.
גילה להם את אמריקה?
על משה דיין אמרו שכאשר היה שר הביטחון, הוא ניהל את האוכלוסייה הערבית ביהודה ושומרון לפי הרגש: כשהיה צריך להכביד – הכביד, וכשראה שהלחץ הופך לתסיסה – הֵקֵל. היו שטענו שסגנון הניהול הזה יכול לעבוד רק כאשר ליד ההגה נמצא משה דיין, ואולי גם אז לא. ניהול בית המשפט בסגנון דומה – ההכרעה לתת מדי פעם לימין ולשמרנים לשחרר קיטור – יכול לעבוד רק כשמוביל אותו וירטואוז פוליטי. בית המשפט העליון זכה רק לווירטואוז אחד כזה, והוא אהרן ברק, שבין שאר כישוריו היה גם הפוליטיקאי הטוב בישראל. למרבה המזל, ליורשיו חסרים הכישורים הללו. יצחק עמית עלול לגלות שבמקום לזרוק לחבריו השמרנים עצם, הוא גילה להם את אמריקה. עמיתיו עלולים לגלות שכמו בבית המשפט העליון בארצות הברית, גם להם יש היום בעצם רוב. עם האוכל יכול לבוא גם התיאבון.
הכי מעניין
הלוואי. אבל בהתנהלותו של עמית יש בעיה עמוקה הרבה יותר: מאזניים לא אמורות לעבוד כך. מאזניים הם סמל המשפט משום שהן אמורות להיות מאוזנות, לא משום שנשיא בית המשפט העליון יכול ברצותו להכביד על צד אחד שלהן וברצותו להקל. עמית החליט הפעם לזרוק עצם ליריביו הרעיוניים ולוותר על ההרכב האהוב עליו, זה שמביא לו רוב אוטומטי. אך עצם הסיטואציה הזו היא מעליבה. היא מפגינה בעליל עד כמה הסתלף והתעוות המבנה הבסיסי של מערכת המשפט הישראלית. אנחנו לא צריכים עצם, אנחנו צריכים צדק.
שופטי בג"ץ, יצחק עמית, אלכס שטיין וגילה כנפי שטייניץ בדיון על מינוי ראש השב"כ | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
השופט עמית נדהם ונסער מהתפרצויות הקהל באולם בית המשפט. אבל אם השופטים הפכו עצמם לפוליטיקאים, ואם מערכת המשפט עצמה מעודדת שוב ושוב מחאות אגרסיביות נגד פוליטיקאים – אפשר לעשות לבד את החשבון. נשיאי בית המשפט העליון מאז אהרן ברק החליטו לוותר על תפקידם הקלאסי כבורר נייטרלי ולהפוך שחקנים על המגרש הפוליטי, כדי לקדם את ערכיהם הפרטיים. הם לא לקחו בחשבון שכאשר הם זונחים את הצדק הנייטרלי, הם יאבדו איתו גם את הנכס הכי יקר של בית המשפט: אמון הציבור. בשנת 2000 הביעו 84% מהישראלים אמון בבית המשפט העליון, ובשנת 2024 – רק 39.5%.
ג'ון אדמס, מהאבות המייסדים של ארצות הברית, ניסח עיקרון מפורסם: "ממשל של חוקים, לא של אנשים". כוונתו הייתה לומר שמדינה מתוקנת לא מתנהלת לפי הכרעותיהם הגחמניות של כמה אנשים חכמים, אלא לפי חוקים נתונים, מוצקים ונטרליים. מדינת ישראל של שנת התשפ"ה כבר אינה ראויה לתואר הזה. החוקים הפכו בה כלי שרת לאידיאולוגיה ולגחמות של שופטי ישראל. האקטיביזם השיפוטי שאליו התמכרו שופטי ישראל גרר אותנו בשנים האחרונות למאבק פנימי חריף, למלחמת הכול בכול בין רשויות השלטון, לזעם ציבורי גובר והולך כלפי בית המשפט ולסילוף גמור של תפקיד השופטים במדינת ישראל.
התלמוד הירושלמי קדם בהרבה לג'ון אדמס, וגם הרחיק לכת יותר ממנו. הירושלמי קבע שאפילו אלוקים עצמו כפוף לחוקיו שלו, ואינו מסלף אותם: "אמר רבי לעזר: פרא בסיליוס או נומוס אוגריפיס; בנוהג שבעולם מלך בשר ודם גוזר גזירה, רצה – מקיימה, רצה – אחרים מקיימים אותה. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא גוזר גזירה ומקיימה תחילה" (ראש השנה פ"א ה"ג). הלחש המוזר שבתחילת הציטוט הוא למעשה פתגם לטיני שהיה רווח ברומא: "para basileos nomos agraphos" – "עבור המלך החוק אינו כתוב". רבי אלעזר דוחה את התפישה הרומאית הזו, הרואה את החוק כפלסטלינה גמישה שהמלך לש כרצונו. החוק הוא אובייקטיבי, מוצק, מחייב את כולם.
האם איננו זכאים גם במדינת ישראל לחוק כזה, שאינו כפוף לטעמם הפוליטי של השופטים? איננו מסתפקים בהכרעה נקודתית של נשיא בית המשפט העליון, שריסן למשך יום אחד מקצת מהאימפריאליזם שלו. אם אפילו הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו קובע שהחוק מחייב גם את השופט העליון שבעליונים, האם יהיה מוגזם לקוות שיום אחד יאמצו את הקביעה הזו גם יצחק עמית ורֵעיו?