הצמצום בסמכותם של בתי הדין הרבניים על ידי מערכת המשפט הוא תהליך שיטתי ומודע. ביטוי למדיניות זו ניתן למצוא בדבריו של השופט צבי ברנזון: "אין לשכוח כי מדובר בהענקת סמכויות לבית דין שמחוץ למערכת בתי המשפט האזרחיים הרגילים, וכידוע, סמכות כזאת יש לפרשה בצמצום ככל האפשר, ואם יש מקום לשני פירושים, עדיף את הפירוש המצמצם ולא המרחיב את הסמכות... אם פירוש זה מביא לצמצום הסמכות של בית-הדין הרבני, אני חייב לבחור בו".
למרות הביקורת על חדירת בג"ץ לתחומים לא לו, כמו זו שהביע, בין השאר, פרופסור פנחס שיפמן: "כסבור הייתי כי סמכות של בית דין, אם כי היא מחוץ לסמכות בתי המשפט הרגילים, טעונה פירוש על פי כוונת המחוקק", הכרסום בתחומי הפעילות של בתי הדין וההתערבות בליבת הפסיקה עצמה, על ידי בג"ץ, הייתה למעשה שבשגרה. בית הדין המיוחד, שתפקידו היה לדון במחלוקת ביחס לסמכויות בתי הדין מול בתי המשפט, "נקבר" על ידי שופטי בג"ץ. ביחס לפסק הדין של השופט אהרון ברק בעניין זה, כתב הרב הדיין שלמה דיכובסקי: "החלטתו של כבוד הנשיא סותמת את הגולל על בית הדין המיוחד, יהי זכרו ברוך".
בג"ץ כופף את בתי הדין לדון בממונות שלא על פי דין תורה. עליו כתב השופט מנחם אלון כי בית הדין הרבני אינו צריך ואינו יכול להיענות להחלטה זו: "שהרי אותה חלקה דלה, כבשת הרש, שנשארה בתחום סמכות שיפוטו, הוא צריך לדון בה, כפי שנהגו בתי הדין בישראל בכל הדורות, לפי המשפט העברי". בג"ץ "סימה אמיר" נטל מבתי הדין את היכולת לדון בדיני ממונות בבוררות. בג"ץ "הבוגדת" נתן לגיטימציה לחוסר נאמנות במשפחה וחייב את בתי הדין לדון כך. הפסיקות הללו ניתנו בניגוד לחוק הכתוב, בניגוד לעמדת המחוקק ובניגוד להסכמות שעמדו בבסיסה של מדינת ישראל.
הכי מעניין
תגובתם של בתי הדין לא הייתה חזקה דיה כדי לעצור את השטף. הייתה זו התקופה שבה גם שאר רשויות המדינה - הכנסת, הממשלה ומערכות כמו הצבא והמשטרה - עמדו גם הם תחת כרסום מתמשך בסמכויותיהן על ידי מערכת המשפט. חלפו שנים והתודעה חלחלה, כי המערכת המשפטית מנסה להגדיל את כוחה על חשבון הרשויות האחרות. כחלק מהתובנה, גם בתי הדין החלו לנסות שוב להשיב את אשר נלקח מהם שלא כדין. האוטונומיה השיפוטית שעוגנה על ידי המחוקק עלתה ביתר שאת על שולחן הכנסת. היכולת לדון בדיני ממונות בהסכמה, שכבר 20 שנה עמדה על שולחן הכנסת, החלה להתקדם בצעדים משמעותיים בוועדת החוקה בראשות חבר הכנסת שמחה רוטמן. בתי הדין הסיקו את המסקנה. על פסיקת בג"ץ הסותרת מפורשות את לשון החוק וכוונת המחוקק, יש להגיב מהר, ובחקיקה.
תגובת בתי הדין לא הייתהי חזקה דיה. בית הדין הרבני בירושלים | צילום: יוסי זמיר - פלאש 90
זהו הרקע להצעת החוק העוסקת בהחזרת סמכויות בתי הדין לדון בדיני מזונות הילדים. לשון החוק הראשונית ברורה ומפורשת. כתב כך במפורש השופט ניל הנדל: "המחוקק הגדיל וציין במפורש כי לבית הדין הרבני סמכות שיפוט בתביעה למזונות ילדים הכרוכה בתביעת גירושין". למרות ניסיונותיהם של בתי הדין להמשיך לדון במזונות, בתי המשפט נגסו ביכולתם, עד לבג"ץ האחרון ששלל מבתי הדין לחלוטין את סמכותם. בג"ץ זה, יחד עם קודמיו, סתר למעשה את החוק המפורש ואת עמדת המחוקק, והשאיר ברירה אחת לבתי הדין ולמחוקק כאחד - לשוב ולחוקק ולהבהיר את המובן מאליו. החוק מחייב גם את בג"ץ. הצעת החוק החדשה עברה ועדת שרים לענייני חקיקה ונידונת בוועדת חוקה.
אולם לחוק זה היבט נוסף. כתוצאה ישירה מהתערבות בג"ץ בסמכויות בתי הדין ובמהות הפסיקה, נוצרה למעשה הכלאה של שתי שיטות משפט בבתי הדין הרבניים. הכלאה זו יצרה פסקי דין שפגמו לכל הפחות בתחושת הצדק. ערבוב שיטות המשפט יצרה תחושת עוול עמוק. במובן הזה, פסיקת בג"ץ ששללה את הסמכות מבתי הדין נפלה על קרקע בשלה, של מי שחש שלא נעשה עימו צדק בבתי הדין. אם בציר בתי המשפט מול בתי הדין והמחוקק ניתן לאתר דרישה בהירה להשבת הסמכות לבתי הדין הרבניים, בציר החברתי-תרבותי ניטשת מחלוקת חריפה על המדיניות ההלכתית הרצויה בעת מקרי גירושין ויכולת בתי הדין לממש אותה. המחלוקת התרבותית מתקיימת בציבור הרחב ובבתי הדין כאחד, והיא נוגעת בסוגיות תרבותיות והלכתיות. הקושי החברתי-תרבותי הזה הוא הרקע להקמת ועדה מיוחדת על ידי הראשון לציון הרב דוד יוסף, ועדה שתפקידה לגבש מדיניות שתבחן את מכלול ההיבטים השונים ביחס לדיני המזונות.
מאמר זה נכתב כדי להעמיד על דיוקם דברים שכתב יהודה יפרח בטורו "הגנה מן הצדק". יפרח ציין בדבריו פסק דין רבני המפנה להליך חקיקה וכתב כי החוק לא קיים. למעשה, החוק קיים, הוא הונח על שולחן הכנסת, נדון בוועדת שרים לחקיקה והחל להיות נדון בוועדת חוקה - תזכיר חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) (תיקון – סמכות כריכת מזונות ילדים), התשפ"ה–2025.
יפרח גם טען שישנה מראית עין שהמאבק בבג"ץ בהקשר הזה נגוע באינטרסים אישיים. בלי להיכנס לתיק הספציפי עליו נכתב המאמר, דבריו של יפרח דומים למי שרואה עץ אחד ולא את היער כולו. בחינת תהליך הצמצום והכרסום במשך עשרות שנים ועשרות פסקי דין מעידה כי התביעה להחזיר לבתי הדין את סמכויותיהם עומדת בקריטריונים ברורים של צורך ושל צדק.
הכותבים הם מנהלי תחום במרכז יכין וראשי ארגון "תורת המדינה"