צור, אב למשפחה בשנות השלושים לחייו, מתאר בעיניים עייפות כיצד כל עוד הוא על מדים — בין אם הוא זרוק באיזה בית בעזה או פרוס בשיח בלבנון — הוא ישן שנת ישרים. אבל בבית הוא אינו מצליח להירדם. לילה אחר לילה הוא מוצא את עצמו ישן באוטו, לפעמים אינו זוכר כיצד הגיע לשם. "כשהייתי במילואים חלמתי לחזור הביתה, עכשיו כל מה שבא לי זה להתגייס", הוא אומר.
כמעט שלוש שנים של לחימה הותירו רבים בתחושה שהדרך חזרה הביתה אבדה להם. גם מי ששב אל מקום מגוריו מגלה לעיתים שמשהו מן הביתיות ומן האינטימיות נעלם. בכל ליבנו התפללנו לשובם של אחים ואחיות מהשבי, ולמדנו לאט שהשיבה הביתה איננה סוף הסיפור. יש לב שכָּמֵהַּ לבית וממאן לו בעת ובעונה אחת.
השיבה הביתה היא דימוי יסודי לחזרה בתשובה, אך מה יעשה מי שהבית עצמו נעשה בעבורו זר? האם ישנם עוד שערי תשובה להיכנס דרכם?
הכי מעניין
הכמיהה לשוב הביתה עתיקה כספרות עצמה. האודיסיאה כולה היא מסע של שיבה: עשר שנות מלחמה ועשר שנות נדודים, ואודיסאוס, הלוחם הגדול של טרויה, חותר חזרה אל מעונו ואל אשתו באיתקה. היוונים קראו לשיבה הזאת "נוסטוס" (שיבה הביתה), ומהחיבור שלה עם "אלגוס", כאב, נולדה המילה נוסטלגיה — כאב השיבה הביתה. כבר בשורש המילה מונחת ההבנה שהגעגוע אל הבית אינו מתוק בלבד.
עוד כתבות בנושא
בעולמם של חכמים, הבית מזוהה עם האישה, "ביתו זו אשתו". בכך באה לביטוי הכמיהה לעיניים נשיות חומלות ואוהבות, לארבעה קירות המעניקים גבול, מזכירים את חיק האם ומספקים הגנה מפני עולם זר ומאיים.
האם והאפרוחים
קול השופר של אלול ושל ראש השנה מהדהד קול תרועה עתיק: "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ... וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ... וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (ויקרא כה, ט-י). שופר היובל, הנשמע ביום הכיפורים, מחזיר את הכול הביתה: העבד שב אל אחוזת אבותיו, השדה אל בעליו, האדם אל משפחתו. תשרי הוא חודש של סגירת מעגל, זמן האסיף, שמחתו של השב אל ביתו.
השיבה הביתה מעולם לא הייתה מטאפורה בלבד, אלא מטרה ממשית ומוחשית. בפרשת ניצבים, השיבה אל ה' והשיבה אל הארץ כרוכות זו בזו. לאחר הגלות והפיזור מובטחת שיבה כפולה: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ־לֹהֶיךָ", ובד בבד "וְשָׁב ה' אֱ־לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים". לשוב אל ה' ולשוב אל הקרקע – מעשה אחד הם, ושורש אחד להם. הבית שאליו קוראת התשובה אינו רעיון מופשט; יש לו אדמה, אחוזה, מקום. מאז הלכה מטפורת הבית ונעשתה שמה של התשובה כולה, כפי שישי ריבו שר בפשטות "לשוב הביתה, לא לחפש מקום אחר".
אצל המקובלים תוארה התשובה כשיבה אל ספירת הבינה, היא ספירת "אמא". בזוהר מבואר שכאשר בני העולם שבים ומרבים זכויות לפני הקב"ה, האם שבה ומכסה על בניה. התשובה היא שובה של האם אל קיומה, "אם הבנים שמחה" (זוהר ויחי ריט, א). מי שזוכה לשוב מתכסה תחת כנפיה של הבחינה האלוקית הנקראת אם, והיא שמחה בו.
בעל התניא, באיגרת התשובה, מבחין בין שני סוגים: "תשובה תתאה" היא עזיבת החטא וחרטה עליו. זוהי עבודה של "הכנעת הלב להיות נשבר ונדכה", שממנה נמשכים רחמים המטהרים את האדם. אך מעליה עומדת "תשובה עילאה", שאינה תנועה של שברון על חטא אלא של אהבה ודבקות: שיבה אל הבינה ואל כיסוי האם. הוא מצטט בהקשר זה דימוי קבלי, "והאם רובצת על האפרוחים". פסגת החיים הרוחניים אינה אפוא רגע השבירה, אלא תחושתן של כנפיים חמות המרחפות על גוזליהן. לאחר עידן של ריחוק, נפילות וחטאים, אפשר לשוב אל הקן. אמא מחכה לנו בבית.
הזרות שבפנים
גם בביתו של צור, שבו פתחנו, מחכים לו אישה, ילדים, מיטה מוצעת. והוא ישן באוטו.
קל לתלות את מצוקתו של צור במלחמה. אכן, המלחמה חוללה טראומה ושבר. ובכל זאת נדמה שהיא לא בראה את הזרות יש מאין, אלא מצאה בבית נקודה שתמיד הייתה רכה. בתוך הבית האידילי, החם, הקורא לנו בשם, טמון בית אחר, שמעולם לא היה מקלט נקי ממתח ומקונפליקט. המלחמה לא המציאה את השבר; היא הרחיבה בּקע דק שהיה שם מאז ומעולם. דווקא בעידן שבו הבית נעשה "חכם" ונשלט מכל תקלה, בולט מה שלא ייכנע לשליטה לעולם.
המודרנה הבטיחה בית שאפשר להסדיר, משפחה שאפשר לתכנן, חיים חסינים מכל תקלה. אלא שככל שגברה שליטתו של האדם בסביבתו, כך פחתה דווקא תחושת השייכות. מרקס תיאר כיצד הפועל שאינו מזהה עוד את חתימתו בפרי עמלו נעשה מנוכר לא רק לעבודתו אלא לעצמו. פרויד לימד שאפילו בתוך נפשו של אדם אין הוא שולט: "האני אינו אדון בביתו שלו". מתחת לסף ההכרה פועלים בו כוחות שאין הוא מושל בהם, והוא רווי מתחים בין חלקיו. הבית האחרון, זה שאין ממנו מנוס — הנפש עצמה — אף הוא אינו שקט.
תרומה נוספת של פרויד נוגעת ישירות בחוויית הביתיות. הוא עמד על כך שהמילה הגרמנית heimlich — ביתי, מוכר, אינטימי — מתהפכת בגלגולה השני אל היפוכה: unheimlich, המאיים והזר. הזר, הראה פרויד, אינו מגיע מרחוק; הוא דווקא המוכר מדי, זה שתמיד היה כאן ולא היה אמור לצאת אל האור. פרויד מרחיק לכת ומצביע על המקום האל־ביתי מכולם: המשכן הקדום של כל אדם, רחם אימו. המקום שאליו אנו כמהים לשוב, הבית הראשון והחם מכולם, הוא גם הזר והמעורר אי־נחת ביותר. הכמיהה והאימה אינן שני קטבים; הן גרות באותו חדר עצמו.
אין עדות חדה לכך מן החוויה שמתארים לוחמים ששבו: הם מספרים כיצד הבית עצמו נעשה שדה קרב, כיצד הם מתעוררים מסיוטים שבהם אסון פוקד את הילדים, וכיצד הדמיונות הקשים תוקפים דווקא סביב מיטות צאצאיהם, במקום הרך והמוגן מכול. לא האויב שבחוץ הוא המבעית, אלא הזוועה הפולשת אל לב הבית פנימה. ולעיתים הזר אינו הסיוט בלבד – הוא הלוחם עצמו. יש השבים ומרגישים שמשהו מן השדה דבק בהם, שידיהם כבר אינן טהורות דיין כדי להחזיק תינוק, שעצם נוכחותם מכניסה את המלחמה אל הבית. אין פלא שהם מבקשים לברוח — לאוטו, למקלט, לכל מקום שאינו הבית, זה שנעשה, בלי אזהרה, לא־מוכר ומאיים.
ברית דמים
הזרות בבית אינה המצאה של ימינו; היא עתיקה כמו הבית עצמו. מה שהשתנה אינו עצם קיומה אלא עוצמת נוכחותה. פעם היה זה רחש שקט מתחת לרצפה; המלחמה הפכה אותו לזעקה. אצל מי ששב מן הקרב, הזרות הזאת ממשית ומוחשית. יש מי שיסביר אותה במונחים גופניים: המלחמה מותירה את הגוף במצב של דריכות מתמדת, והשב הביתה נושא בתוכו סערה שאין לה הלימה עם השקט שמסביב. באורח פרדוקסלי, הרעש מרגיע — הוא הולם את שמתחולל בפנים. השקט הוא שמותיר את האדם לבדו מול הסערה, ואת זה קשה הרבה יותר לשאת. כך יש מי שממשיכים לישון במקלטים, ברכב, במרחבים שיש בהם מן המלחמה שממנה יצאו וטרם יצאו.
אך לצד ההסבר הגופני נדמה שיש כאן רובד עמוק יותר. באחד הסיפורים הקשים בתנ"ך אנו קוראים על אוריה החיתי, מגיבורי דוד. דוד כבר בגד בו: הוא לקח את אשתו, בת שבע, והיא הרה. כעת מזמן המלך את אוריה מן החזית ומבקש שירד לביתו, במטרה ברורה שההיריון ייזקף על שמו. ואוריה משיב לו תשובה שלוחמים רבים בימינו יזהו מיד: "הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת, וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים, וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׁכַּב עִם אִשְׁתִּי? חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה" (שמואל־ב יא, יא).
הסירוב האתי טומן בתוכו נאמנות עמוקה וברית דמים: כל עוד חבריו שרויים בשדה, הבית – האוכל, המשקה, המיטה – הוא בגדר בגידה בהם. הכתוב מספר לנו היכן אוריה כן ישן: "וַיִּשְׁכַּב אוּרִיָּה פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ אֵת כָּל עַבְדֵי אֲדֹנָיו, וְלֹא יָרַד אֶל בֵּיתוֹ". לא בשדה ולא בביתו, אלא בפתח – בסף שאין לחצות. שלוש פעמים חוזר הכתוב על המילים "ואל ביתו לא ירד", לא כמתאר עובדה אלא כמי שחוקק הכרזה. דוד מנסה שוב, בדרך המוכרת עד היום ללוחמים המבקשים לעמעם מעט את המראות הקשים של המלחמה: הוא משקה את אוריה עד שכרה. גם זה אינו מועיל: "וְאֶל בֵּיתוֹ לֹא יָרָד".
וכאן נעשה הסיפור בלתי נסבל. משנכשלו הניסיונות, כותב דוד את גזר דינו של אוריה – "הָבוּ אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת" – ושולח את המכתב ביד אוריה עצמו. אותה נאמנות שמנעה ממנו לרדת אל ביתו, היא שנשאה, בלא יודעין, את פסק דינו. ואולי זה עומק הדבר: הבית של אוריה כבר לא היה בית. אשתו נלקחה, מלכו זומם, והמקום שאליו נשלח לשוב היה מלכודת עוד לפני שידע. אין לו לאן לרדת. הוא נשאר על הסף — לא בשדה ולא בבית — ומת שם. הסירוב לשוב נושא בתוכו אמת שאין לזלזל בה, והוא גם מה שאינו מותיר לו מקום בעולם.
בית העומד באוויר
נדמה שר' נחמן מברסלב היה ער הן למצוקת המודרנה והן למשמעותה של הטראומה, והציע דרך תשובה לנעדרי הבית, אלה שחשים שאינם יכולים לשוב הביתה. גיבוריו הם פעמים רבות חסרי בית. ה"חכם" שב"מעשה מחכם ותם" — איש העולם המודרני המיוסר — כבר ערך מסעות בעולם הגדול, פגש חוכמות ותרבויות אחרות, ושוב אינו מסוגל לשוב אל החום של השטעטל. ב"מעשה משבעה קבצנים" אנו פוגשים חתן וכלה שברחו ממדינתם ואיבדו את דרכם עד שאינם יודעים עוד מהו מקום מוצאם.
אלא שכאן נפרד ר' נחמן מן התמונה הקודרת של הניכור המודרני. אצלו, דווקא מתוך חוסר הבית נולדת אפשרות של אחווה. באותו מעשה, אף שהתנאים החומריים דלים עד קצה, הקבצנים מתלכדים סביב הזוג האבוד, עורכים להם חתונה, "והיו שמחים שם מאד מאד". הגעגוע עצמו — הכיסופים של מי שאין לו בית — אינו מהווה אצל ר' נחמן סימן של כישלון, אלא הנקודה שממנה מתחילה תנועה.
ואכן, כאשר מתגלה בית בסיפוריו, לעיתים אין זה בית קבוע אלא מרחב לימינלי — מקום של מנוחה רגעית המכשיר את האדם למסע הבא. כך ב"מעשה בבן מלך ובן שפחה שנתחלפו": בן המלך המגורש, המלא ספק ואשמה, יוצא למסע שאין בו חזרה הביתה כי אם חיפוש דרך בעולם זר, ובדרך הוא מתארח אצל איש יער מופלא בבית העומד באוויר, בית שכולו סף.
אצל אוריה החיתי, המפתן היה מלכודת. הוא נותר קפוא עליו ומת. ר' נחמן לוקח את אותו מקום ממש — המקום של ההמתנה ואי־היכולת להיכנס — והופך אותו מקיפאון לתנועה. הסף אינו מקום שנתקעים בו; הוא מקום של מפגש בין אנשים תוהים ואובדים, שממנו יוצאים לדרך.
התנועה הזאת מקבלת אצל ר' נחמן ניסוח נועז. בליקוטי מוהר"ן הוא משנה את כיוון התשובה: התשובה אינה עוד שיבה אל ספירת ה"בינה", אל חיק האם והבית, כי אם עלייה אל ה"כתר" ואל ה"חוכמה" — ספירות של הבזק ורצון, רגעים של התנוצצות שאי אפשר לאחוז בהם לאורך זמן. "דע כי תשובה היא לשוב את הדבר למקום שניטל משם... ומאן הוא ההוא אתר? הוא חכמה" (תורה ל"ה). לא בית שיושבים בו, אלא הבזק שחולף.
ומכאן הרעיון שהוא לב תורתו: "תשובה על תשובה". אין די בכך שאדם שב פעם אחת. "אפילו אם יודע אדם בעצמו שעשה תשובה שלמה, אף על פי כן צריך לעשות תשובה על התשובה הראשונה" (תורה ו', תורת אלול של ברסלב). משום שברגע שהשיג את מקומו החדש, המקום ההוא כבר התגשם ונעשה מוכר, בנאלי. אין מנוס מן ההגעה, אך אין גם רשות לשבת בה. התשובה היא התנועה עצמה: להיות תמיד בהתהוות.
ואולי כאן פוגש ר' נחמן את שברון הלב של הלוחם הישן במכונית. "ועיקר התשובה — כשישמע בזיונו, ידום וישתוק... כי הכ"ף הוא כתר, בחינת אהיה, בחינת תשובה" (שם). ביזיון, אֵלם, רגע של שפלות שאין ממנו מוצא — ומתוכו בדיוק נפתח הכתר. שכן "כתר לשון המתנה", ו"אהיה" פירושו, כלשון הזוהר שר' נחמן מביא, "אנא זמין למהוי" — אני עתיד להיות. לא חזרה אל מה שהיה, אלא הוויה שעדיין לא באה לעולם. למי שאיבד את ביתו ואינו יכול לשוב, ר' נחמן לא מציע בית — הוא מצביע על ההמתנה עצמה, על הסף, ואומר: גם מכאן, גם מתוך האֵלם והבושה, השער אינו נעול. יש עדיין מי שאתה עתיד להיות.
תשובה על התשובה
עמדנו על שתי תנועות של תשובה. הראשונה היא השיבה הביתה — חזרה אל אינטימיות ראשונית, אל קרבת א־לוהים שיש בה מנוחת התינוק בחיק אמו: "כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ, כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי, יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל ה' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם" (תהילים קלא). אשרי מי שהבית פתוח לפניו, ויש לו דרך תשובה סלולה ומוכרת: כשהוא הולך לאיבוד, הוא יודע שיש מקום לשוב אליו.
אך יש מי שהמילה "בית" מעוררת בו מתח וזרות, ויש מי שביתו נחרב ואינו יכול לשוב אליו עוד. לאלה לימד ר' נחמן שאין שערי התשובה נעולים. גם על אֵם הדרך אפשר למצוא סולם מוצב ארצה, שהוא עצמו שער השמיים. חוסר הביתיות עצמו יכול להיות פתח — לא מלכודת שנתקעים בה כאוריה, אלא מקום שממנו יוצאים לדרך. "תשובה על תשובה": לא הגעה אחת ומנוחה, אלא תנועה מתמדת, עלייה וירידה, אדם שאינו חדל להתהוות בדרכו אל ה' ועימו. גם מי ששמע את בזיונו ושתק אינו נותר קפוא בבושתו; השתיקה עצמה היא תנועה — רצוא ושוב, נסיגה וחזרה — ובתוכה, לימד ר' נחמן, אדם מוסיף לבקש: לפנות, גם מן המקום השפל מכול, אל אהבתם של הזולת ושל האל, בתפילה למפגש שיבוא מן הסערה.
אינני יודע מה להציע לצור. השבר גדול, ומולו אני דומם ושותק. אבל הוא וחבריו לימדו אותי דבר אחד: איננו יכולים להבטיח שהבית ישוב להיות שקט, ואיננו מבקשים מהם לשוב אל מה שכבר איננו — ובכל זאת הם אינם מתייאשים. בתוך האֵלם הם מוסיפים לחפש תקווה, ומוטב שלא לבד, אלא בחבורה קטנה ההולכת יחד. אולי האוטו שבו ישן צור, בין הבית לחזית, אינו רק סימן של מה שנשבר. אולי הוא גם סף — פתח בית המלך שהפעם אפשר לצאת ממנו אל דרך חדשה. דווקא משם — מן הסף, מן האֵלם, מחוסר המנוחה — ייתכן שנפתח מה שאדם עתיד עוד להיות.
עוד כתבות בנושא
