לפני שנים רבות נהרג ספורטאי ישראלי מפורסם בתאונת דרכים. כאשר ביקשו מבני משפחתו לתרום את איבריו הם היססו ולבסוף סירבו. אחיו הסביר: "אנחנו רוצים שהוא יחכה שלם ויפה בקבר לתחיית המתים". קראתי את זה בתסכול ובצער: הרי בכל מקרה המנוח היקר לא יחכה שלם ויפה בקברו; למה שלא יעשו באיבריו מצווה אחת אחרונה? הקדוש ברוך הוא יודע להחיות מתים מעפרם, בין שמדובר בעפר של גופם השלם ובין שלא. איך הוא יעשה זאת? מי יודע. אנשי אלכסנדריה שאלו את רבי יהושע בן חנניה איך יטהרו לעתיד לבוא את המתים שיחזרו לתחייה. השיב להם רבי יהושע: בין המתים יחזור לחיים גם משה רבנו – נשאל אותו (נידה ע ע"ב). במילים אחרות: בואו נתמקד בעניינינו שלנו, ונותיר את ענייני תחיית המתים לישיבה של מעלה.

ברור שאינני שופט משפחות המומות מיגון, שללא שום הכנה נפל עליהן פתאום ההכרח לקבל תוך כמה שעות החלטה נוראה והרת גורל. ברמה האישית, לבני המשפחה יש זכות להחליט כל החלטה בנוגע לתרומת איברים, וכל נימוק וסיבה להחלטה הזו הם לגיטימיים. אך ברמה הלאומית התוצאה היא שישראל היא אחת המדינות המפגרות בעולם בתרומת איברים. רק בתחום אחד אנחנו מובילים – בתרומת כליה לזרים מאדם חי. בתחום הזה ישראל הפכה בשנים האחרונות למופת עולמי, כאשר היישוב הזעיר יצהר הוא כנראה הבירה העולמית של תרומות איברים לזרים. בתחומים אחרים אנחנו הרחק מאחור.

אולי לא נכון לדבר בהקשר הזה על האישי לעומת הלאומי, כי גם בצד השני יש שיקול אישי מאוד: אדם חולה וסובל הזקוק לתרומת איברים, בעוד משפחה שלמה מתכנסת סביבו בתפילה. בזמן שאני כותב את השורות הללו יושבת תלמידה שלי ליד מיטתה של אחותה הקטנה, שזקוקה נואשות להשתלת ריאה. פעם בכמה ימים נהרג לאסוננו ולצערנו אדם, שאיבריו היו יכולים להביא לנערה החולה חיים ארוכים – ושוב ושוב משפחתו מסרבת לתרום את איבריו. כאמור, אי אפשר לשפוט את המשפחה האבלה על סירובה; אך אפשר וצריך לחשוב גם על המשפחה השנייה, זו היושבת ומתפללת ליד מיטתה של חולה מיוסרת, שללא תרומה עלולים ימיה בעולם הזה להיות חלילה ספורים.

כיוון שקשה לקבל החלטה כזו מיד אחרי מוות פתאומי, מוטב לתת עליה את הדעת כבר היום. כאשר אדם חותם על כרטיס אדי הוא מביע בבירור את דעתו בנושא הזה, וכך קל יותר למשפחה למלא את רצונו אחרי מאה ועשרים. אפשר גם פשוט לדבר על זה. אדם יכול לומר לבני משפחתו שאם חס וחלילה תרומת איברים תהיה רלוונטית – זו הדרך שבה הוא חפץ. הרבה פעמים די יהיה באמירה כזו כדי להקל על ההחלטה הקשה מנשוא.

הרב נערן אשחר הי"ד התעקש תמיד לשרת במילואים, גם כאשר זה לא היה קל. פעם רב מסוים שאל אותו למה זה כל כך חשוב לו. הרב נערן השיב: "מה לעשות? אנחנו עם קשה עורף; קשה לנו להישאר בעורף". ארבעה חודשים לפני שפרצה מלחמת שמיני עצרת תרם הרב נערן אחת מכליותיו לאדם זר. כשפרצה המלחמה סירבו מפקדיו לגייס אותו לשירות קרבי. סיפר אחד מחבריו: זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את נערן עם דמעות בעיניים. הרב נערן לא ויתר. הוא יזם שיחה בין מפקדיו לד"ר אביתר נשר, מנהל מחלקת ההשתלות בבית החולים בילינסון, שהיה בעבר מ"פ בשריון. ד"ר נשר הצליח לשכנע את המפקדים שנערן יכול לחזור לתפקידו כלוחם.

אחרי שנהרג הרב נערן במלחמה תרמה משפחתו את איבריו, והם הצילו ארבעה אנשים. נדמה לי שדורות רבים עוד יספרו את הסיפור הזה, ויחתמו אותו במילים שכתבה אלמנתו צוף בקבוצות הווטסאפ שלה: "אם מישהי ערה, שתגיד כמה פרקי תהילים. נערן זוכה לתרום עכשיו את כלייתו השנייה".

באופן דומה נוהגות עוד משפחות אצילות. בהן, למשל, משפחתו של סרן שחר גמלא הי"ד, שנפל לפני כחודש. איבריו הצילו שישה בני אדם, כולל ילדה בת שבע. אנחנו צריכים לזכור ולהזכיר את המעשים המופלאים הללו; לראות בהם דוגמה ומופת; להתפלל שהשאלה הנוראה הזו לעולם לא תעמוד בפנינו; ולקוות שאלו שנאלצים להתמודד איתה יֵדעו לקבל את ההחלטה הנכונה.

motzash.navon@gmail.com