בישראל של 2026 יש שתי מערכות שיקום מקבילות לאנשים ששילמו מחיר כבד למען המדינה. האחד נפגע בעת שירותו, השני בפעולת טרור. שניהם עלולים לחוות פוסט טראומה, אובדן כושר עבודה, פגיעה במשפחה ושנים של מאבק יומיומי במטרה לחזור לשגרה. שניהם מתמודדים עם פצע עמוק, אבל רק בנוגע לאחת מהמערכות המדינה עצרה, בחנה את עצמה לעומק והחליטה שהגיע הזמן לרפורמה.
ועדת מור יוסף, שמונתה על ידי משרד הביטחון בעקבות העלייה הדרמטית במספר הפצועים וקשיים באגף השיקום, התבקשה לבחון מחדש כיצד מדינת ישראל מלווה את מי שנפגעו במהלך שירותם הצבאי. מסקנותיה, שפורסמו בשבוע שעבר, מסמנות שינוי תפיסתי משמעותי: שיקום אינו מסתכם בתשלום קצבה או בקביעת אחוזי נכות, אלא מחייב הסתכלות רחבה על האדם, על משפחתו ועל יכולתו לשוב לחיים עצמאיים, לעבודה ולקהילה. בהתאם לכך המליצה הוועדה להפחית את המורכבות הבירוקרטית, לחזק את הליווי האישי, להרחיב את המענים לבני המשפחה, לשפר את הנגישות לשירותים שיקומיים ולהעביר את מרכז הכובד ממרדף אחר כל אחוז נכות לעבר תפקוד, החלמה ושיקום.
עוד כתבות בנושא
דווקא משום שמדובר בתפיסה מקצועית כל כך נכונה ומתקדמת, קשה להבין מדוע היא נבחנת רק ביחס לנכי צה"ל ולא גם ביחס לנפגעי ונפגעות פעולות האיבה, המתמודדים לא פעם עם אתגרים דומים להפליא.
הכי מעניין
מאז שמחת תורה ה'תשפ"ד נוספו למעגל נפגעי פעולות האיבה עשרות אלפי אזרחים. חלקם שרדו את הטבח, אחרים נפגעו מטילים או מפיגועים, ורבים מהם מתמודדים עם פציעות פיזיות ונפשיות שילוו אותם שנים ארוכות. בני זוג עזבו עבודות כדי להפוך למטפלים, הורים הפכו למנהלי המשבר של ילדיהם הבוגרים, ומשפחות שלמות נאלצו לבנות את חייהן מחדש. למרות כל זאת, בעוד שמערך השיקום של נכי צה"ל זכה לוועדה ציבורית, לחשיבה מחודשת ולהמלצות מקיפות, נפגעי פעולות האיבה ממשיכים להתנהל במסגרת חוק מיושן שנחקק לפני יותר מחמישים שנים, בתקופה שבה אופי הטרור, היקפו והבנתנו את פגיעות הנפש היו שונים לחלוטין.
התוצאה היא לא רק בירוקרטיה מסורבלת. היא תפיסת עולם שמקשה עליהם להשתקם. במקום לשאול כיצד מסייעים לאדם לחזור לעבודה, ללימודים, להורות או לחיי קהילה, המערכת עדיין נשענת במידה רבה על מנגנונים שנבנו סביב קביעת אחוזי נכות והוכחת חוסר תפקוד. גם המשפחה, שהיא פעמים רבות הגורם המרכזי שמחזיק את תהליך ההחלמה, אינה מקבלת את ההכרה והמענים הראויים. בני זוג, הורים ואחים מוצאים את עצמם מתאמים טיפולים, מלווים לוועדות, מצמצמים תעסוקה ונושאים בעול רגשי וכלכלי כבד - ללא מעטפת מספקת שתסייע להם להמשיך ולתמוך ביקיריהם או להתמודד עם האובדן שחוו.
הוויכוח איננו אם לנכי צה"ל מגיע יותר או פחות. להפך. ועדת מור יוסף היא הוכחה לכך שהמדינה יודעת לזהות כשלים, להקשיב לנפגעים ולחשוב מחדש על מודל השיקום שלה. השאלה היא מדוע אותה נכונות לעצור, ללמוד ולהשתנות אינה מופנית גם כלפי נפגעי פעולות האיבה.
עוד כתבות בנושא
הגיע הזמן לרפורמה מקיפה גם במערכת האזרחית: כזו שתעמיד את השיקום במרכז, תחזק את המענים לבני המשפחה, תרחיב את ההכרה במצבי פגיעה המאפיינים את המציאות הביטחונית של ימינו, ותבנה מסלולים שמסייעים לאנשים לחזור לחיים במקום להיתקע במסדרונות הבירוקרטיה.
החברה הישראלית לא נבחנת רק באופן שבו היא מגיבה ביום הפיגוע או בשדה הקרב. היא נבחנת גם שנים אחר כך, כשצריך ללוות את מי שנשארו עם הצלקות. אם המדינה רוצה להיות שם עבורם באמת, עליה להבטיח שהזכות לשיקום מיטבי תיקבע לפי צורכי האדם - לא לפי הנסיבות שבהן נפגע.