לקראת שבעה באוקטובר הקרב פרסם השבוע אגף השיקום במשרד הביטחון את נתוני המטופלים שלו. יותר מ־20 אלף פצועי צה"ל ומערכת הביטחון נקלטו באגף השיקום מתחילת המלחמה, כ־56% מהם מתמודדים עם תגובות נפשיות. מספר הפצועים המטופלים באגף, מכל מערכות ישראל, הגיע לשיא של כ־81,700, בהם 31 אלף מתמודדי נפש ופוסט טראומה (38%). על פי הערכות אגף השיקום, עד שנת 2028 יטפל האגף במאה אלף פצועים, בהם 50 אלף פגועי נפש.
עוד כתבות בנושא
מילי שוורצמן נכנסה לפני כחודש לתפקיד ראש היחידה לשירותים סוציאליים באגף השיקום, וכעת היא אחראית לכל המענים הרגשיים למטופלי הנפש והפוסט־טראומה, בלי יום אחד של הסתגלות. היא קפצה ישר למים העמוקים.
ב־23 השנים האחרונות עבדה שוורצמן במוסד לביטוח לאומי בתחום השיקום, ובעשור האחרון הייתה ממונה על אזור השפלה. בין היתר כלל התפקיד טיפול במשפחות שכולות ונפגעי פעולות איבה, מעין מקבילה אזרחית של משרד הביטחון, ומ־7.10 היא עבדה עם הרבה משפחות שכולות, שורדי נובה ופצועים נוספים. בהכשרתה היא עובדת סוציאלית ולה תואר שני במדעי ההתנהגות.
הכי מעניין
מילי שוורצמן | צילום: אביטל הירש
"כשמסתכלים על המספרים שפורסמו הם באמת מבהילים מאוד, ואנחנו מודאגים מכל האנשים שעדיין לא פנו לעזרה. מעבר למספר העצום הזה מסתתרת מורכבות מדאיגה מאוד, כי כשמדברים על אנשים שנפגעו זה כולל גם את המשפחה והקהילה, וזה אירוע מורכב ורב־ממדי. המספרים הגבוהים מצריכים אותנו להסתכל על זה כעל אתגר לאומי. ברור שנהיה חייבים לשנס מותניים ולהתחבר לכל המגזר שלישי, למשרדי הממשלה, לכל מי שיש לו אחריות במדינה. מובן שלמשרד הביטחון יש אחריות לנפגעים שלו ואנחנו נעשה כל מה שאנחנו יכולים. עם זאת, דווקא מתוך הבנת האחריות הכבדה המוטלת על כתפינו, אנחנו מבינים כמה קריטי שנאחד כוחות ונעשה את העבודה יחד".
יום למחרת מתקפת חמאס שוורצמן כבר עברה בין הפצועים והמשפחות בבית החולים קפלן, כדי "להבין מול מה ומול מי אני עומדת". אחרי שבדקה שהעובדים שסביבה בסדר ומצליחים להתמודד עם המקרים הקשיים המגיעים לפתחם, היא החלה לחשוב איך ליצור פתרונות שייתנו מענה נפשי לכמה שיותר אנשים בו־זמנית. "הבנתי שלא נצליח ליצור פתרון שהוא ברמה פרטנית. בתוך כמה ימים הבנתי שאהיה חייבת ליצור פתרונות שיסייעו לכמה שיותר אנשים בזמן אמת. לעובדים סוציאליים בתחום הזה יש תמיד 'קצוות' שפועלים ביניהם. מצד אחד זה לרצות לתת שירות מקצועי ומעמיק וכוללני ושנוגע בכל האפקטים השיקומיים, מצד שני אתה רוצה להגיע בזמן אמת לכמה שיותר אנשים. והקצוות האלה שמים אותנו במקום מורכב מבחינה אתית ומבחינת סדר העדיפויות, נוצר כאן עומס על עומס והיינו מוכרחים לתעדף משימות".
עוד כתבות בנושא
היא מצאה את עצמה אחראית בין היתר למשפחות של 120 חללים מהמלחמה, לצד פצועים רבים. "המשימה נראתה לי בלתי אפשרית. מעבר לצורך לתת מענה מיידי, כל הזמן עמדה לנגד עיניי הידיעה שאני מייצגת את המדינה ואת האחריות שלה. שאלתי את עצמי - איך אני עומדת מול אובדן האמון ומול השבר ומול הכאב? איך אני יוצרת קשר?"
קו המגע הראשון
את כל העבודה הזו עושה שוורצמן (50), תושבת גן־יבנה, אם לשלושה, שניים מהם לוחמים. "מאז פרוץ המלחמה אני הרבה פחות בבית, וגם כשאני כבר חוזרת הנוכחות שלי לא מלאה. גם כשאני פיזית בבית, הראש שלי טרוד – 'את זה עוד לא עשיתי, את זה עוד לא סיימתי'. אני יודעת שאלה מחשבות שמלוות גם את שאר העובדות הפסיכו־סוציאליות, ובעצם את כל עובדי האגף".
שוורצמן פיתחה מודל של טיפול בסדנאות קבוצתיות, שמטרתו לחשוף את האנשים למגוון "כלים מווסתים". "הבנתי שהמענה חייב להיות קבוצתי", היא מסבירה. "תמיד אנחנו נותנים במקביל גם טיפול פרטני למי שמבקש, אבל כדי להגיע לכמה שיותר אנשים בזמן אמת, וגם לעשות עבודה קבוצתית, נצטרך למצוא פתרונות אחרים שלא היו מחויבי מציאות עד 7.10. היה ברור שהיום אנחנו נמצאים במגה־אירוע ושנצטרך להיות קשובים לצרכים שעולים ולהתפתחויות ולהתאים את השירותים לאנשים".
קבוצת המשפחות השכולות הראשונה שעימה עבדה שוורצמן החלה לפעול בדצמבר 2023 – חודשיים בלבד אחרי שבעה באוקטובר. "הקבוצה התחילה עם אימהות שכולות, ובהמשך הוקמו גם קבוצות אחיות ואחים שכולים. היום זו כבר פריסה ארצית".
היתרון במענים קבוצתיים, היא מסבירה, טמון ביכולת ליצור קהילה. "אני מאמינה שהעתיד נמצא בפתרונות קבוצתיים־קהילתיים, שמלוּוים באנשי מקצוע שמבינים את המורכבויות של טראומה וחוסן ויודעים לבנות מרחב תומך".
טיפול קבוצתי הוא לא סוג של פלסטר במקום שבו נדרשת התערבות משמעותית?
"כשטיפול קבוצתי נעשה נכון ובהתאמה לקבוצה, הוא מענה מצוין. זה כלי משמעותי שמבוסס על קשרים ומערכות יחסים, שהם הלב של הטיפול הנפשי. יש כמובן אנשים שמעדיפים טיפול פרטני, וזה לגיטימי לחלוטין".
עם זאת היא מחדדת: "כדי לבנות קבוצות טיפוליות טובות דרושים משאבים רבים, ובעיקר ניסיון מצטבר. ככל שעובדים עם יותר קבוצות כך לומדים לדייק את המענים, והיכולת לבנות תהליכים יעילים הולכת ומשתפרת. בעיניי, קבוצות טיפוליות יישארו תמיד פתרון מרכזי ורלוונטי מאוד בתחום בריאות הנפש".
עוד כתבות בנושא
יש מספיק כוח אדם לטפל בכל מי שזקוק לטיפול?
"חסרים הרבה מאוד אנשי מקצוע בתחום, למרות שהגדלנו בשנתיים האחרונות את מספר המטפלים ב־3,000, שזה מספר משמעותי, אבל זה לא מספיק. צריך גם לזכור שאנחנו פועלים בכל הארץ, אז זה אתגר מורכב. בסוף, לאותם אנשי טיפול זקוקים הרבה אנשים, גם אנשים שנפגעו במסגרת השירות הצבאי, גם ילדים שחוו טראומה, גם משפחות שהתמודדו עם סטרס וחרדה. צריך לזכור שהרבה אנשים התמודדו עם בעיות בבריאות הנפש עוד לפני 7.10, והמצב שלהם מחמיר".
המצב הזה גורם לירידה באיכות הטיפול?
"הסטנדרטים שלנו ברורים, ואנחנו מקפידים על סטנדרטים מקצועיים. אנחנו לא מתפשרים בעניין הזה. במדינה יש סוגים שונים של מטפלים, וכשפונים לטיפול פרטני עושים אותו באמצעות פסיכולוג קליני או עובד סוציאלי קליני בעל יכולת לטפל במקרים של טראומה. הפרופיל הוא מאוד מוגדר, ככה שאני לא יכולה להגיד שזה פוגע באיכות הטיפול, פשוט אין מספיק מטפלים".
היית חלק ממאבק העובדים הסוציאליים בזמנו? את חושבת ששיפור התנאים יסייע?
"ודאי שהייתי חלק מהמחאה, וודאי שצריך לשפר את התנאים. זו בכלל לא שאלה. העבודה של העובדים הסוציאליים לא מסתיימת כשהם חוזרים הביתה, היא ממשיכה ללוות אותם. הגבולות בין הבית לעבודה היטשטשו לגמרי, בעיקר מאז שהעבודה אינה מתוחמת לשעות משרד בלבד. ישנם מקרים מורכבים, לעיתים מקרים קיצוניים, שלא נסגרים בשעות העבודה. העובדים מוצאים את עצמם קוראים חומרים בבית כדי להספיק למחרת לסגור תיקים, להעביר כספים, להכניס מטופלים נוספים למערכת. זה נתפס כמובן מאליו, אבל זה ממש לא".
שוורצמן מתארת מציאות של שחיקה הולכת וגוברת: "ככל שיהיו פחות עובדים, כך תעלה רמת השחיקה. אם השכר לא ישתפר ולא יותאם להיקף העבודה, למורכבותה ולשעות הרבות שמושקעות בה, פחות אנשים יבחרו במקצוע. בעיניי זו משימה לאומית, בדיוק כמו שמדברים על הצורך להכשיר רופאים בקצב מוגבר, כך בדיוק, אם לא יותר, צריך להשקיע בהכשרה ובתנאים של העובדים הסוציאליים. בסוף הם קו המגע הראשון עם הציבור".
לנצל את "חלון הזהב"
לצערנו אנחנו שומעים על מקרים של התאבדויות במלחמה בכלל ובחודש האחרון בפרט. מה עושים באגף בשביל למנוע מקרים כאלה?
"זאת הסיבה שאני הרבה יותר מודאגת ממה שאני לא יודעת מאשר ממה שאני כן יודעת. רוב האנשים שאנחנו יודעים שהתאבדו לא פנו מעולם להגיש תביעה להכרה. זה רק מחזק את הדאגה לאותם אנשים שבאמת זקוקים לעזרה, אבל לא רוצים או לא יודעים איך לבקש אותה. מורכב לבקש עזרה, יש אנשים שקשה להם מאוד לעשות את הצעד הזה. מעבר לכך, ההבנה שהם סובלים מתסמינים של טראומה מתבהרת בהדרגה, זה לא קורה ביום אחד.
"שמעתי לא פעם על לוחמים, גם מיחידות מובחרות, שההכרה הגיעה אצלם רק אחרי עשור או שניים, ורק כשהחיים התחילו להתפרק, בנישואים, בהורות, בעבודה. רק אז הם הבינו שיש להם קושי אמיתי ושצריך לבקש עזרה. בסופו של דבר, הכול תלוי במידה שבה האדם מודה בקושי שלו ומבין את חשיבות הפנייה לעזרה. אנחנו כאן כדי להנגיש מידע, להציע סיוע, ללוות ולפתח שירותים. אבל אם האדם עצמו לא יפנה, יהיה לנו קשה לאתר אותו. זו צריכה להיות משימה לאומית. כמו שיש לנו מערכות לטיפול במחלות גופניות ובבריאות הנפש, כך גם כאן, מדובר בתופעה שחייבים לתת לה מענה מערכתי. כל הגופים המטפלים והמאבחנים במדינה יצטרכו לפתח כלים חדשים כדי לאתר את האנשים האלה, להנגיש שירותים, ולהסביר לציבור שתסמיני טראומה הם תופעה שקיימת ושאפשר לטפל בה.
בניין אגף השיקום בקריית־אונו. | צילום: גדעון מרקוביץ'
"חשוב גם לזכור: לא כל מי שחווה קושי סובל מפוסט־טראומה. יש מי שמתמודד עם דיכאון, יש מי שסובל מחרדה, ויש כאלה שנמצאים במשברים רגשיים אחרים. זה חלק מהחיים במדינה שלנו, וכולנו מתמודדים עם זה בצורה כזו או אחרת. יש לי דימוי שאני מרבה להשתמש בו: נניח שאדם שבר את היד, קיבעו אותה בגבס, ואחרי שלושה שבועות הוא מוריד את הגבס. אם הוא לא יעשה פיזיותרפיה היד אולי תיראה תקינה, אבל עם הזמן התפקוד שלה ייפגע. אותו דבר עם טראומה – אם לא מטפלים בתסמינים בזמן, 'חלון הזהב' מתפוגג והקושי עלול להפוך לבעיה כרונית. לכן חשוב לטפל כמה שיותר מהר, ובטיפול שמותאם לכל אדם באופן אישי. לכל אחד יש טיפול שעובד עליו ושהוא מתחבר אליו יותר, וזו בדיוק המטרה שלנו".
מהם הסימנים שמצביעים על הצורך לפנות לעזרה?
"קודם כול, כשהאדם עצמו מרגיש שקשה לו לתפקד. למשל, כשהוא מתקשה לקום מהמיטה או כשיש לו מחשבות שמקשות עליו לנהל את שגרת יומו. כל מי שיפנה לעזרה יוכל לקבל אותה. קיימים מגוון ארגונים שמסייעים, ובמיוחד לאנשים שסיימו את השירות הצבאי או נמצאים עדיין במסגרתו וחווים קשיים. יש לנו מוקד 'נפש אחת' שפועל 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה, ולצידו עמותות רבות שמציעות תמיכה וסיוע.
"אני רוצה לפנות גם למשפחות: יש חשיבות עצומה להיות ערניים להתנהגות של מי שחזר מהלחימה. הרבה לוחמים עוברים שוב ושוב מהחזית הביתה ובחזרה. המעברים האלה קשים לעיכול. גם אנחנו, כשאנחנו חוזרים מחופשה לעבודה, מדברים בחצי הומור על הקושי במעבר – אבל כאן מדובר במי שחוזרים מאזורים של קרבות, פיצוצים וקולות חריגים, למקומות של שגרה. זו מציאות אחרת לגמרי. אני עצמי מתגוררת בדרום ושומעים פה היטב את הפיצוצים – ותמיד אני חושבת על אלה שנמצאים שם ימים, שבועות וחודשים. המעברים האלה אינם פשוטים כלל, וגם המשפחות מתקשות לעיתים להכיל אותם. מי שמלווה את החוזרים מהלחימה לא תמיד מודע לכל הניואנסים. לרוב יש רצון שהאדם ישוב כמה שיותר מהר לשגרה, וזה עלול להוסיף לחץ ועומס. לכן, נדרשת מודעות גבוהה מצד המשפחות.
"בשנים האחרונות אפשרנו לא רק ללוחמים שהגישו בקשה להכרה לקבל טיפול פסיכולוגי, אלא גם לבני משפחותיהם. כך שגם אם האדם עצמו לא רוצה לגשת לטיפול – לבני המשפחה יש למי לפנות. ואם לא הוגשה בקשה להכרה, יש עוד שלל שירותים: קווי סיוע כמו ער"ן, עובדים סוציאליים בקופות החולים, אנשי מקצוע בבתי הספר ועוד. ושוב אני אומרת, זו משימה לאומית. האתגר הגדול הוא להרים דגל, להבין שזו לא חולשה אלא צעד נכון. חשוב שאנשים יבינו שהם יכולים לפנות לקבלת עזרה, שזה נורמלי ושגור בחברה שלנו, ושזה כבר צורך חיוני ממש".
ארגון יוזם
איך השפיע הסיפור של איציק סעידיאן, הלום הקרב שהצית את עצמו במחאה על אופן הטיפול בפגועי נפש, על העבודה באגף?
"אני רק חודש באגף, אבל כל מקרה כזה חודר ללב. לעיתים אנחנו קוראים על כך בתקשורת, ולעיתים שומעים זאת ישירות מהשטח. עם זאת, אני יכולה לומר שהקשב שלנו לאנשים גבוה מאוד. רק בשבוע שעבר קיימנו יום עיון בבית הלוחם בהשתתפות נכי צה"ל, ארגונים שונים ונפגעים בתחומים מגוונים. השיח שם חידד לי את הצורך לפתח עוד מענים, וכמה חשוב להמשיך להרחיב את סל השירותים. אם עד היום דיברנו בעיקר על טיפולים פרטניים וקבוצתיים, היום אנחנו עסוקים בפיתוח שירותים נוספים. אנחנו מנסים להבין מה קיים בשטח, לייצר עוד ועוד אפשרויות. זה עיסוק כפול: מצד אחד להעמיק את הטיפול והקשב לאנשים עצמם, ומצד שני להשקיע משאבים רבים בפיתוח שירותים חדשים. השילוב הזה הוא אתגר בפני עצמו".
מילי שוורצמן | צילום: אביטל הירש
נשמעות לא פעם טענות על אטימות המערכת. מה את מתכננת לעשות כדי לשפר את השירות ולהימנע מהן?
"החזון שלי הוא להביא את המערכת למצב שבו נוכל לספק לאנשים בהירות מלאה על התהליך שהם עוברים, לדעת בדיוק לאן הם הולכים ומה מצפה להם בדרך. אני לא יכולה להבטיח לאיש אם יקבל 20 אחוז נכות או 50 אחוז, או אם תהיה לו הכרה או לא. אבל כן ביכולתי לתאר את המסלול ולהכין אותו למה שצפוי. ככל שנשקיע יותר בפיתוח טכנולוגיות שיתמכו בעבודתנו, נוכל לפנות יותר זמן ומשאבים לאנשים עצמם. אין ספק שקיים מחסור גם בכוח אדם וגם בתקציבים. ככל שנכיר בזה ונפעל מהר יותר לשיתופי פעולה ולפיתוח שירותים משותפים, נוכל לעבוד בצורה יעילה ומשמעותית יותר. ועדיין, האתגר הגדול ביותר הוא להגיע לאנשים בזמן אמת. זה אתגר מורכב שידרוש מאמץ עצום כדי להדביק את הקצב. זו אינה משימה שניתן להשלים מחר בבוקר וגם לא בעוד עשר שנים, אם לא נקבל את הכלים המתאימים שיאפשרו לנו לעשות זאת.
"המקום שלי כאימא לחיילים מלווה אותי מאוד. בתפיסה המקצועית שלי, בכל פעם שאני בונה כלי חדש או חושבת על פתרון, אני תמיד מנסה לשים את עצמי בנעליים של הפונה. אני שואלת את עצמי: איך הייתי מרגישה אם היו מציעים לי את זה? איך הייתי חווה את המסר כפי שהוא מנוסח? מתוך המקום הזה אני מנסה ליצור פתרונות ושירותים – שהשפה שלהם נגישה והתחושה שהם מעניקים היא אמפתית. בסופו של דבר, אנחנו עובדים עם אנשים שנפגעו. לכן, הצעד הראשון והחשוב ביותר הוא לייצר ודאות: שירות ברור, מסלול שקוף, מערכות דיגיטליות וטכנולוגיות שתומכות באופן מלא בתהליכים. ככל שנצליח לצמצם בירוקרטיה ולהסיר חסמים טכניים, נוכל להתפנות למהות, לטיפול עצמו. מובן שגם הילדים שלי במחשבות שלי כל הזמן. אני עוקבת מקרוב, מתעניינת ושואלת, גם כאימא וגם כמי שעובדת באגף השיקום. בעיניי, המטרה שלנו היא לא להיות ארגון מגיב בלבד, אלא ארגון יוזם, כזה שלא רק מתמקד בחוסן, בצמיחה ובשיקום אלא גם שם דגש על מניעה".
עוד כתבות בנושא
