להציל חיים באמצע החיים: שלוש ירושלמיות עזבו קריירות - והפכו לאחיות

הצירוף של יום ירושלים ושבוע האחות הביא אותנו להתבוננות מעמיקה יותר באחיות הירושלמיות שהחליטו לעשות תפנית באמצע החיים, לעזוב קריירה מבטיחה, ולהקדיש את עצמן לטיפול באזרחי מדינת ישראל. חלקן נאלצו להתגבר על מכשולים רבים בדמות ויתור על תנאי עבודה מצוינים, השלכת הטיפול בילדים על בן הזוג, ואפילו התגברות על טריגרים טראומטיים משמעותיים.

זהו סיפורה של ריקי בן פזי (37), שדרכה אל עולם הסיעוד לא הייתה לה פשוטה כלל. היא שימשה ככלכלנית ועבדה בבנק במשך שנים עד שהחליטה שהנפש שלה חזקה מספיק כדי להגשים את חלום נעוריה ולעשות הסבה לאחות בגיל 32. אביה הוא מחללי אסון נחל הקישון ונפטר ממחלת הסרטן כשהייתה בת 17. כשנפטר, ידעה שיום יבוא ותגשים את חלומה, השאלה הייתה מתי. "עברתי את המסלול הרגיל - שירות לאומי לימודים באוניברסיטה, והלכתי ללמוד כלכלה ומנהל עסקים בגיל 20, כשכל הזמן היה לי הרצון להיות אחות. וכבר כשהלכתי ללמוד כלכלה ומנהל עסקים בגיל 20, רציתי להיות אחות. אבל אבא שלי נפטר בגיל 17, בסוף י"ב. הוא היה חולה עשר שנים, מאז שהייתי בת 7, וכל החיים שלו מאז היו סביב בתי חולים, עד אז הוא היה אדם מאוד חזק. הוא התעקש לשמור על החוזק והעוצמה שלו גם בתוך המחלה. אחרי שהיה מסיים את הטיפול הכימותרפי בהדסה, היו אומרים לו שהם מקווים שיש מישהו שאוסף ולוקח אותו הביתה לנוח. הוא תמיד היה אומר כן-כן, אבל היה נוסע לבד לעבודה מירושלים לתל אביב".

בן פזי מספרת על חוויה משמעותית וטראומטית במיוחד למשפחה כולה שלא אפשרה לה לצאת להגשים את חלום הילדות שלה "לא יכולתי ללמוד סיעוד באותו נקודת זמן. הרגשתי שזה היה לי קרוב מדי מבחינת ההתאוששות, ולא יכולתי לשאת את המחשבה על ההתעסקות בחולים ובמוות. להיכנס לבית חולים אחרי 10 שנים של המחלה של אבא שלי, הייתה עבורי סוג של טריגר לטראומה. אמא שלי הציעה לי ללמוד כלכלה ומנהל עסקים, להשתמש בראש שיש לי, כי זה תואר שאפשר לעשות איתו המון דברים. הצלחתי ועבדתי תקופה כסטודנטית בבנק מזרחי טפחות, אבל הרגשתי שאני רוצה להשפיע על אנשים, אז הלכתי לעבוד במועצה האזורית באלקנה וניהלתי מרכז הצעירים. היה לי טוב, אבל כל הזמן ישב לי בלב שאני רוצה יותר - להשפיע ולעשות משהו משמעותי ממש. ללכת לישון בלילה כשאני יודעת שהעליתי חיוך על פנים של מישהו, ככה מצאתי את הסיעוד מחדש. בגיל 32 החלטתי שעבר מספיק זמן, ואני יכולה להתמודד עם להיכנס למערכת הבריאות ולבתי חולים והלכתי ללמוד סיעוד כשיש לי שני ילדים, ותוך כדי ילדתי את השלישית. כל הסיפור הזה הוא סוג של סגירת מעגל עבורי, כי אבא שלי היה מטופל בהדסה, וכיום אני משמשת כאחות שיקום בהדסה הר הצופים. בתחילת המלחמה היו לנו הרבה מטופלים חיילים, המטופלים הראשונים שפגשתי ונגעתי בהם הם כמו אבא שלי, אומנם הוא היה יותר מבוגר, אבל הרגשתי בתוך האירוע. כמובן שהבנתי את המקום שלהם ואת המשפחות, את כל מה שהפציעה גררה סביבה".

טליה דדש עבדה במשרד ראש הממשלה בתפקיד מרתק ומעניין. אחרי שילדה את הבת הבכורה שלה בגיל 30, החליטה בצעד אמיץ לעזוב קריירה בשיאה וללמוד סיעוד. כיום היא עובדת בבית החולים הדסה כמיילדת, עובדת בצמוד לאחות שיילדה אותה בבית החולים. "במהלך חופשת הלידה החלטתי שאני לא רוצה לחזור לעבודה הקודמת", מספרת דדש, "פשוט הוקסמתי מהעולם הזה של האחיות והמיילדות, והשארתי מאחורי תנאים טובים של תעסוקה וסיפוק. היה לי טוב במקום העבודה שלי, אבל פתאום גיליתי עולם חדש. גם התאהבתי במיילדת שטיפלה בי, והיום אני עובדת איתה באותו צוות ובאותן משמרות, שזה די מגניב", היא מספרת.

"פשוט התאהבתי בה, ואמרתי לעצמי איזה כיף לה שזה מה שהיא עושה", משחזרת דדש. "מעין תחושה כזו של אפילו קנאה שהתעוררה בי. אפילו לא חשבתי שזה יוביל לשינוי מקצועי. ככל שעבר הזמן וחופשת הלידה הגיעה לקיצה, הבנתי עד כמה אני לא רוצה לחזור למקום הקודם ובוער בי הרצון לעשות את השינוי הזה. כשביררתי וראיתי שיש את תוכנית כזאת של הסבת אקדמאים, החלטתי ללכת על זה. מדובר במסלול ארוך, התחלתי את ההסבה באוקטובר 2013, ונכנסתי לחדרי לידה באוגוסט 2019. מסלול של שש שנים, שנחשב מהיר מאוד יחסית. אבל לאורך כל הדרך היה לי מאוד ברור שזה מה שאני צריכה לעשות, ונהניתי לאורך כל הדרך למרות האתגרים והעומס יוצא הדופן במיון, שם עבדתי לפני כן".

רחל אבידן התחילה את הקריירה שלה בתחום החינוך, בהמשך עברה לחינוך המיוחד ואפילו הדריכה סטודנטים. אלא שלמרות ההתקדמות וההתפתחות בתחום, חלום הילדות שלה להפוך למיילדת עדיין ניקר במוחה. בגיל 39, כאשר הגיעה לצומת דרכים כלכלית, ההחלטה לעשות הסבה הייתה ברורה מאליה, למרות שלשם כך נאלצה להותיר את הטיפול בעשרת ילדיה לבעלה. "בעלי אמר לי שעכשיו זו ההזדמנות, ודחף אותי לעשות כל מה שיידרש לצורך ההגשמה שלו. למרות שהיה מדובר בכניסה ללימודים אינטנסיביים ודורשניים. הדרישה המקדימה למיילדות היא להיות קודם כל אחות, ככה הגעתי למחלקת ילדים בהדסה".

כבר שש שנים היא משמשת כאחות במחלקת ילדים ובתקופה אחרונה גם כסגנית אחות ראשית: "כל כך התאהבתי בתפקיד ובמקצוע ובכל מה שהוא מביא איתו כמו האווירה והטיפול במשפחות, ששמתי את החלום בצד בשמחה. כיום אני מרגישה שכבר הגעתי ליעד. אני קמה כל בוקר בחיוך, אפילו שזה דורש לקום לפעמים ב-6 בבוקר למשמרת ולצאת כשאין אף אחד ברחוב. אני עובדת עם חיוך על הפנים ושמחה בלב, כי יש לי המון סיפוק ומשמעות בתפקיד שלי. לפעמים מתחשק לי לענות את הטלפון ולהגיד 'מחלקת הורים שלום', כי זו לא באמת מחלקת ילדים. יש לך תפקיד מול ההורים ותפקיד מול הילדים: את פסיכולוגית עבור ההורים, תמיכה עבור הסבים וליצנית רפואית בשביל הילדים, את הכול עבורם - את נותנת תמיכה לכל המשפחה. יש פה כר פורה להגשמת הערכים של עזרה לזולת, עבודת המידות, הכלה, קבלת האחר, חוסר שיפוטיות - וזה מספק אותי. את יכולה להגיע למשמרת כשאת טרודה או לא ישנת טוב בלילה, אבל את שמה את הכול בצד ונכנסת לחדר עם חיוך. את החיוך הזה את מקבלת בחזרה מההורה ומהילד, וזה עושה טוב על הלב. הבנתי שכשאת אחות, את הרבה מעבר לכך".