אם דבר לא ישתנה, גם בשנה הבאה ייאלצו באיכילוב לציין בדו"ח השנתי "חוב אבוד" בסך 50 מיליון שקלים. בית החולים יהיה חייב לספוג את העלות הזו, ושום התייעלות לא תוכל לצמצמו. הנתון הזה מתייחס לעלות הטיפול הרפואי במהגרי העבודה באיכילוב, שרבים מהם חסרי כיסוי ביטוחי, עניין המשית על בית החולים נטל כלכלי כבד. הנחיות משרד הבריאות מחייבות את בתי החולים לספק טיפול דחוף ובדיקה מלאה לכל המגיע אל שערי המיון, ללא כל התניה. בשנה האחרונה טופלו בבית החולים התל־אביבי 520 מהגרי עבודה. בתי החולים בישראל מתגאים ביכולתם לספק שירותי בריאות מצוינים למהגרי העבודה הזקוקים לכך, אך בד בבד מודים כי העניין הזה מכניס אותם לתסבוכת.
"זה עניין לאומי שקשור לחוקי המדינה", מסבירה רותי סספורטס, סמנכ"לית תפעול רפואי בבית החולים איכילוב. "אם אדם שהוא חסר כיסוי ביטוחי צריך טיפול הכרחי ומגיע למיון, אנחנו מחויבים לפתוח לו גיליון, ולאשפז אותו במידת הצורך. זה שונה מארה"ב למשל, שבה אדם נדרש להציג גורם מבטח או לשלם במעמד פתיחת הגיליון, אחרת לא יוכל לקבל טיפול רפואי. נותנים לו טיפול חירום רק אם מדובר בטיפול מציל חיים. בית החולים עושה עבודה מקצועית ומטפל בהם במסירות ואנחנו גאים בכך שאנחנו יכולים להעניק את הטיפול מציל החיים, אבל אנחנו לא יכולים להיות כתובת ליותר מזה. כשמסתיים הקטע האקוטי, אנחנו פועלים בדרכים יצירתיות כדי לשחרר אותם מבית החולים".
עם סיום הטיפול הרפואי, בית החולים נדרש לוודא שבביתו של המטופל יש מי שיקבל אותו ככל שהוא זקוק לסיוע נוסף. אלא שבמרבית המקרים מהגרי העבודה נמצאים בארץ בגפם, ללא עורף משפחתי קרוב. "לפעמים אנחנו ממנים מישהו מהאפוטרופוס הכללי, וגם פונים לשגרירויות של המטופל בבקשה שידאגו לו. יש תוכנית 'חוזרים מרצון', שמסייעת למהגרים בלתי חוקיים במצב מורכב לחזור לארץ מוצאם, ואם המטופל מביע הסכמה, אנחנו גם מטיסים אותו חזרה לארצו. כאשר המטופל מסרב לחזור לארצו אנחנו מנסים לדבר על ליבו שיסכים לחזור, אבל על פי חוקי מדינת ישראל אסור להחזירו בניגוד לרצונו". יצוין כי כל ההליכים הללו מתרחשים גם במקרה שבו מהגר העבודה יכול לקבל טיפול בארץ המוצא שלו.
רותי סספורטס | צילום:
הבעיה מוכרת וידועה בבתי החולים השונים ברחבי הארץ, אך מטבע הדברים, מרכזים רפואיים הממוקמים ליד ריכוזי אוכלוסייה מהסוג הזה סופגים את עלויות הטיפול הגבוהות ביותר. התופעה נפוצה אפוא בעיקר בבתי החולים בתל־אביב, אם כי לא רק שם. גם בית החולים וולפסון בחולון מתמודד עם תופעת הזרים חסרי הביטוח המתדפקים על שעריו, וכך גם בית החולים בילינסון בפתח־תקווה ובתי החולים בירושלים.
העומס שמהגרי העבודה מטילים על בתי החולים גדול אף יותר מזה של אוכלוסייה ישראלית בגיל זה. תנאי המגורים וההיגיינה שהם חיים בהם מגבירים את הזדקקותם לשירותי בריאות. בהיעדר ביטוח רפואי הם אינם פונים לרפואה בקהילה, במסגרת קופות החולים, כדי לקבל טיפול ראשוני לבעיותיהם הרפואיות.
"מה שקורה בפועל", אומר פרופ' גבי ברבש, שכיהן בעבר כמנכ"ל איכילוב וכמנכ"ל משרד הבריאות, "הוא שבתי החולים באזור המרכז, בעיקר איכילוב וּווֹלפסון, אבל גם קצת תל השומר ובילינסון ובתי החולים בירושלים, הפכו כתובת לרפואה ראשונית עבור מהגרי העבודה, נוסף לטיפולים מורכבים יותר, שמכונים 'רפואה שלישונית'. כשיש להם בעיה רפואית הם פשוט באים לחדר המיון וגם לא חוששים להיתפס שם, כי אף אחד לא תופס אותם בחדר מיון".
אחד הגופים שהתריעו בעבר על הבעיה הוא ארגון "רופאים לזכויות אדם". במכתב שנשלח ב־2019 למבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, נטען כי היקף החובות האבודים בעבור השירותים והטיפולים, לרבות אשפוזים ממושכים, נובע בעיקר מכך שנעדרי הביטוח נאלצים לפנות לקבלת עזרה בחדרי המיון גם במקרים שהיו יכולים לקבל פתרון במסגרת רפואה בקהילה, אם היה להם מעמד וביטוח. "הפנייה אל חדרי המיון במצבים שכאלה מעמיסה על מערכת הבריאות בכללה ומחייבת את הרופאים בחדרי המיון למערכת שיקולים נפרדת עבור מטופלים חסרי מעמד מול מטופלים ישראלים, כשהדילמות האתיות שמונחות לפתחן מותירות אותם פעמים רבות בחוסר אונים", נאמר במכתב.
מנתונים שהתקבלו לבקשות חופש מידע של ארגון "רופאים לזכויות אדם" עולה כי בשנת 2024, סכום החובות האבודים של בית החולים וולפסון בגין אשפוז של חסרי מעמד החסרים ביטוח רפואי הסתכם ביותר מ־16 מיליון שקלים. בשנה הקודמת לה, הסתכמו סכומים אלה בכ־13 מיליון שקלים. חובות בית החולים שיבא באותו הקשר עמדו על כ־3 מיליון שקלים לשנת 2024, וסכום דומה בשנה הקודמת לה. באופן כללי, סכום החובות האבודים של בתי החולים בישראל מסתכם ביותר מ־662 מיליון שקלים בעשור שבין השנים 2013 ל־2024.
לא פה ולא שם
אוכלוסיית הזרים שמטופלת בבתי החולים בישראל כוללת גם חולי דיאליזה וחולים אונקולוגיים, שהטיפול בהם עשוי להימשך שנים. גורמי מקצוע מספרים שעלותו השנתית של חולה דיאליזה אחד לבית החולים מוערכת בכמיליון שקלים, ומרגע שהטיפול בהם החל לא ניתן להפסיקו, שכן מדובר בטיפול מציל חיים.
במציאות שבה רופאים וחולים בישראל מתמודדים עם מחסור במקום ובציוד, הטיפול בזרים בהכרח בא על חשבון הישראלים. "הם תופסים מיטה, שהיא משאב נדיר בבית החולים", אומר פרופ' ברבש, "בעיה נוספת נוצרת כשהם צריכים דיאליזה, כי מקומות הדיאליזה יקרים בשל המספר המוגבל שלהם. על השתלת כליה אני כבר לא מדבר. אף אחד לא מציע להם את זה, כי זה על חשבון ישראלי שצריך לקבל אותה. הם לא בתור להשתלת כליה, ואני חושב שבצדק – את המקום הראשון צריך לתת לישראלים. אבל כשהם צריכים נניח טיפול או השתלה יקרים, נוצרת דילמה כי זה מגיע על חשבון המשאבים של הישראלים. אנחנו יודעים שאם נשלח אותם חזרה למדינת המוצא שלהם, אף אחד לא ייתן להם את הטיפול הזה. הייתה לנו חולה שטופלה שנתיים בדיאליזה. ידענו שאם לא תקבל דיאליזה, היא תמות. כיום יש באיכילוב שבעה מהגרי עבודה שמטופלים בדיאליזה, ואף אחד לא משלם עליהם. יותר מזה, יש מהגרי עבודה שדווקא יש אפשרות לטיפולי דיאליזה בארץ מוצאם, אבל הם לא רוצים לעזוב".
עוד כתבות בנושא
"מנהל בית חולים לא יכול בשום אופן להפלות בטיפול הרפואי את מהגרי העבודה", מבהיר ברבש. "אנחנו מחנכים את הרופאים לטפל ללא קשר למוצא, מין או יכולת כלכלית. לכן בזמני ספגנו את העלויות הללו. אחרי הרבה שנים של גירעון, משרד האוצר הגיע איתנו להסכמה על העברת סכום חד פעמי של כ־20־30 מיליון שקל לטובת העניין הזה. הסכום הזה אינו מכסה את הגירעון שהטיפול במהגרים יוצר, ולמרות שעברו כמה שנים (פרופ' ברבש סיים את תפקידו כמנהל בית החולים בסוף 2015; א"פ) הבעיה לא נפתרה, והיא מצטברת כל הזמן. הנושא הזה מרגיז גם ברמה הלאומית, אבל גם ברמה של ניהול מערכת הבריאות. משרד הבריאות מאשר מדי פעם ניתוח מיוחד בכמה עשרות אלפי שקלים, והמקרים האלה מצטברים למשהו כמו 200־300 אלף שקל בשנה, אבל ההפסד המצטבר מעבר לזה הוא של כמה עשרות מיליונים".
על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2024 חיו בישראל כ־260 אלף תושבים זרים. מתוכם 156 אלף בעלי רישיון עבודה בתוקף, כ־55 אלף סטודנטים, אנשי דת ומתנדבים ובני משפחותיהם, כ־28 אלף מסתננים וילדיהם, ועוד כ־22 אלף תיירים ששוהים בישראל ללא רישיון בתוקף. אוכלוסיית המסתננים שמתגוררת בישראל מונה כ־20 אלף בני אדם ועוד כ־7.1 אלף ילדים שנולדו בארץ. רובם הגיעו מאריתריאה (77.9%) ומסודן (11.7%). מרביתם גברים (79%). כ־40% מהמסתננים מתגוררים בתל־אביב־יפו.
גבי ברבש | צילום: צילום מסך מתוך חדשות 12
בשנת 2024 חל שינוי מסוים בנושא, לאחר דיונים רבים: הוחלט על הסדרה של הענקת שירותים רפואיים לקטינים עד גיל 18 ולבני 60 ומעלה שאינם בעלי מעמד בישראל, המגיעים ממדינות שאינן בנות־הרחקה, כלומר אריתריאה, סודן ואוקראינה. למרות ההסדר הזה, בתי החולים עדיין נאבקים בעלות הכלכלית של אשפוז מטופלים זרים, שרובם אינם כלולים בהגדרה הזאת.
מלבד עלות הטיפול עצמו, האתגר נובע מכך שבמקרים רבים האשפוז נמשך גם לאחר סיום הטיפול בבית החולים. זה קורה כאשר המטופל נדרש למוסד המשכי – שיקום או בית אבות, למשל. אותה מסגרת אינה רוצה לקבלו ללא מימון, ועד שיימצא פתרון, בית החולים ממשיך לשכן את המטופלים הללו אצלו. בשל המחסור הקריטי במיטות, צוותי בתי החולים פועלים במרץ כדי לייצר פתרונות. לפעמים הדבר כרוך בשיחות עם משרד הבריאות או בבקשות למימון המשך טיפול. המענה תמיד יהיה נקודתי, אף פעם לא רוחבי או כולל.
"המדיניות של המדינה לא מסונכרנת עם מדיניות הבריאות", אומרת רותי סספורטס מאיכילוב. "כל עוד אין לחסר־הביטוח פתרון למסגרת המשכית, הוא נשאר בבית החולים עד שנמצא פתרון בשיתוף פעולה עם משרד הבריאות או בדרכים אחרות. אנחנו מנסים לעשות מה שאפשר: לפעמים מגיע אלינו מישהו אחרי תאונת עבודה, ואנחנו מנסים לשכנע את המעביד לדווח עליו כעובד שלו ואז נוכל לסדר לו ביטוח לאומי". אלא שכאשר מדובר במהגר עבודה שמועסק בניגוד לחוק, המעסיק לא ירצה לדווח עליו.
טיסה עם ליווי רפואי
אחד הפתרונות שנמצאו בבתי החולים הוא ארגון טיסות רפואיות פרטיות אל ארץ המוצא. זהו פתרון מורכב ויקר בפני עצמו, אך לטווח הארוך הוא מצדיק את ההשקעה בשל פינוי המיטה. איכילוב מוציא טיסות אחדות כאלה בשנה, אם כי בבית החולים מדגישים שלא מדובר בפתרון אד־הוק ולא במענה מהותי ואמיתי לבעיה. פתרונות מהסוג הזה ניתנו גם בשערי צדק, שבו מאושפזים נכון להיום שני חסרי ביטוח רפואי; אחת מהן נמצאת בו כבר שנתיים.
"זה שימוש לא נכון במשאבי בית החולים", אומר ידידיה שרלו, סמנכ"ל הכספים של שערי צדק. "צריך להעביר את המטופלת הזו למוסד סיעודי, והיא תופסת מיטה אקוטית. ניסינו להטיס אותה לארץ המוצא שלה, אבל לא הצלחנו לתאם זאת מולם. יש הרבה כאלה במצב סיעודי ואין להם מימון למוסד ההמשכי, ולכן הם 'נתקעים' בבית החולים. אין מי שייקח עליהם אחריות הלאה. סיימתי את הטיפול האקוטי בחולה, מה אני עושה איתו מעכשיו? בעל כורחי הפכתי לפנימייה שלו, אף שהוא בכלל לא אמור להיות אצלי.
"בשנה שעברה", מספר שרלו, "הוצאנו בטיסה רפואית פרטית אזרחית סרי־לנקה ששכבה בבית החולים כמה חודשים טובים. בית החולים הצליח להפעיל קשרים כדי שבצד השני יקבלו אותה וימשיכו את הטיפול בה. בית החולים גם מימן את ההטסה הרפואית שהייתה מורכבת, רק כדי לשחרר את מיטת הטיפול. שכרנו אמבולנס מיוחד עם איש צוות שיביא אותה לנתב״ג עד למטוס. בקונקשן בדובאי עצרו את איש הצוות שלנו כדי לבדוק מי האישה ומה מעמדה. כשהיא פתאום התחילה לבכות במטוס, הדיילים ניסו להבין מה קורה, ואיש הצוות היה צריך להסביר שהיא מתרגשת לפגוש את ההורים, והרגיע אותה".
בית החולים שערי צדק סופג באופן מלא את העלויות הללו. בהיותו בית חולים ציבורי שאינו ממשלתי, משרד הבריאות אינו משפה אותו בגין הפסדים או גירעונות, ועלות הטיפול בחסרי מעמד וביטוח רפואי היא כ־5 מיליון שקלים בשנה.
בבתי החולים מצפים ממשרדי הממשלה למצוא פתרון יעיל לעניין. "זה לא רק הכסף", אומר שרלו. "מלבד העובדה שהמיטות שלהם אמורות לשרת את אזרחי מדינת ישראל, אחרי שהאדם סיים טיפול מציל־חיים יקר ואיכותי, הוא ממשיך להשתמש בשירותי בית החולים. אבל מכיוון שאין לו דרכון, אני צריך להתחנן לשגרירות שתסדר לו מסמכים, לקנות לו על חשבוני כרטיס טיסה עם ליווי רפואי, ולמצוא מי שיהיה שם לקבל אותו. המשמעות היא צוות רפואי ומנהלה שמתעסקים בעניין הזה חודשים ארוכים.
ידידיה שרלו | צילום: שני שרלו
"כבית חולים ציבורי שמטרתו לתת שירות לאזרחי ישראל, שערי צדק עושה הרבה מעבר לנדרש כדי לטפל בנושא הזה ולסיים את הטיפול הרפואי בחסר־מעמד שנחת בבית החולים. העניין התקציבי הוא גורם משמעותי עבורנו כבית חולים שאינו ממשלתי, אבל מלבד זאת מדובר בהמון פעולות והתעסקות מוטלת עלינו, וזה לא יכול להימשך לאורך זמן. צריך להיות פתרון מערכתי שבו המדינה לוקחת אחריות כוללת על הבעיה הזאת ברמה הכי פרקטית – מה עושים עם בן־אדם שאין לו משפחה, כסף, אוכל ובגדים. מה עושים כשהוא צריך טיפול המשכי, מי יהיה אחראי עליו. אנחנו לא יכולים לעשות את זה עבור המדינה, זו לא ההתמחות שלנו".
ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "מערכת הבריאות מעניקה טיפול לכל אדם הנזקק לכך, ללא קשר למעמדו. ככלל, טיפול רפואי אינו ניתן חינם, אך בהתאם לחוק זכויות החולה, במצב חירום רפואי יש לתת טיפול לכל אדם, ללא התניה. במקרים שבהם אדם שאינו מבוטח נזקק לטיפול רפואי מציל חיים, ובהיעד סמכות לדרוש תשלום או התחייבות מראש כתנאי לטיפול במצב זה, לעיתים קרובות נוצרים חובות כלפי בתי החולים, חלקם חובות אבודים שאינם ניתנים לגבייה בפועל".