משפחות שמתמודדות עם אלצהיימר או דמנציה מכירות היטב את התחושה: מגיעים לבקר, לא תמיד יודעים מה לומר, והלב מתכווץ מול השכחה והבלבול.
אבל גם כשהזיכרון נחלש – הרגש נשאר. ובתוך המציאות המורכבת הזו, יש לא מעט דברים קטנים שיכולים להפוך מפגש מתסכל לרגע של חיבור.
מומחית הזיקנה תמר דשבסקי מציעה שש דרכים פשוטות, מעשיות – ובעיקר אנושיות.
מוזיקה שמחזירה תחושה של בית
הכי מעניין
למוזיקה יש גישה ישירה לרגש. שירים אהובים מהעבר יכולים לעורר שמחה, רוגע ולעיתים אפילו שירה משותפת.
אפשר להרכיב פלייליסט אישי משירים שהסב או הסבתא אהבו בצעירותם – ולהשמיע אותו בבית או בנסיעה. גם אם הזיכרון דוהה, התחושה נשארת.
פרויקט קטן עם הנכדים
הקשר עם נכדים הוא עוגן רגשי משמעותי. במקום “לבוא לבקר”, כדאי ליצור משהו משותף: עציץ שמטפחים יחד, ציור, או דפי צביעה מכובדים כמו מנדלות. הילדים מרגישים משמעות, והמבוגרים נהנים מנוכחות טבעית ולא שיפוטית – בלי תחושת ילדותיות.
העציצים של מעיין בן יונה. | צילום: יח"צ
עץ משפחתי על הקיר
אלבום תמונות או קיר עם צילומים מסודרים לפי קשרים משפחתיים יכול לעזור בהתמצאות – וגם לפתוח שיחות. לא צריך להסביר שוב ושוב. התמונה עושה את העבודה.
עוד כתבות בנושא
שלטים קטנים שמפחיתים תסכול
אחת הפגיעות הקשות בדמנציה היא הקושי בשליפת מילים. היכולת לקרוא, לעומת זאת, נשמרת זמן רב. שלטים פשוטים עם שמות של חפצים בבית – “מקרר”, “ארון”, “שירותים” – יכולים להפחית בלבול ולתת תחושת ביטחון ועצמאות.
איש יושב על ספסל. אילוסטרציה | צילום: נתי שוחט, פלאש 90
לצאת החוצה – גם לזמן קצר
יציאה מהבית משפרת מצב רוח. פיקניק קצר, ספסל בפארק או חצר ירוקה עושים פלאים. מאכלים שקל לאכול ביד, ואפילו בועות סבון עם הנכדים – יוצרים רגעים של שמחה פשוטה.
לחבק את ההווה
אלצהיימר היא מחלה שמשפיעה על כל המשפחה. ככל שיש יותר שיח, שיתוף פעולה ומעורבות – כך גם הילדים והנכדים מרגישים משמעות ומסוגלות. גם אם החולים לא יזכרו את המפגש – הם ירגישו אותו.
אהבה, רוגע ונוכחות לא נשכחים כל כך מהר.
עוד כתבות בנושא
