מיקרופלסטיקים הם חלקיקי פלסטיק זעירים, באורך של פחות מחמישה מילימטרים בצדם הארוך, כלומר בערך בגודל של מחק קטן לעיפרון. חלקם נראים לעין, אך אחרים כה קטנים עד שאי אפשר לראותם כלל; קטנים מרוחב שערה, ואפילו מתא דם אדום.
אנחנו נחשפים אליהם באינספור דרכים: משחיקת צמיגי מכוניות שמשחררים חלקיקים לאוויר, ועד קופסאות שימורים מצופות פלסטיק שגורמות לכך שהם חודרים למזון שלנו. מדענים כבר מצאו מיקרופלסטיקים בכבד, בדם, במוח, ואפילו בשליה. אומנם נדרשים עוד מחקרים כדי להבין לחלוטין את השפעתם הבריאותית, אך כבר כעת יש מספיק עדויות כדי להיות מודאגים.
מיקרופלסטיק | צילום: שאטרסטוק
סקירה שיטתית שערכתי יחד עם עמיתיי בשנת 2024 העלתה חשש שמיקרופלסטיקים משפיעים לרעה על הפוריות, בעיקר על איכות הזרע, וכן על מערכת העיכול והנשימה. העדויות מצביעות על כך שהחלקיקים עלולים לגרום לדלקות כרוניות, ובכך להעלות את הסיכון לסרטן המעי הגס והריאות. מחקרים אחרים מצאו קשר בין מיקרופלסטיקים לבין דמנציה ומחלות לב וכלי דם.
הכי מעניין
אבל יש גם דרכים יעילות להפחית את החשיפה באמצעות שינויי סגנון חיים. המפתח הוא לבצע את השינויים בהדרגה ובאופן שמתאים להרגלים ולתקציב. אין צורך לזרוק את כל קופסאות הפלסטיק מהמטבח בן לילה. המטרה הכללית היא להפחית את השימוש בפלסטיק, במיוחד פלסטיק חד-פעמי.
כך אני מנסה לצמצם את כמות המיקרופלסטיק בחיי:
אני נמנעת ממזון ארוז ומעובד מאוד
כן, זה קשה, אך כנראה שזה הצעד החשוב ביותר להפחתת החשיפה. ככל שתכינו יותר אוכל בבית מחומרי גלם בסיסיים, כך תפחיתו את החשיפה שלכם למיקרופלסטיק. כימיקלים הקשורים לפלסטיק נפוצים יותר במזון מעובד מאוד או במזון מהיר מאשר באוכל ביתי, גם אם לא לגמרי ברור למה.
אני מניחה שזה נובע מכל האריזות הפלסטיות והפלסטיק שמשמש בתהליך הייצור. לכן אני משתדלת להימנע ממזון ארוז, ואם אני יוצאת מהבית, אני אורזת לעצמי אוכל. לרוב זה יהיה כריך עם חמאת בוטנים וריבה ותפוח. אני קונה חמאת בוטנים בצנצנת זכוכית, שאותה אני שוטפת ומשתמשת בה לאחסון מזון או ככוס לשתייה. לשוק האיכרים אני מביאה שקיות מהבית.
שקיות ניילון בסופר. | צילום: גדעון מרקוביץ'
כמובן שלא תמיד אפשר להימנע ממגע של מזון עם פלסטיק. אני עדיין מחפשת דרך טובה לשמור חסה בלי שקית פלסטיק, ועדיין קונה אורז בשקיות פלסטיק. אפשר לקנות דגנים, קטניות ואגוזים בתפזורת ולהביא צנצנות מהבית, אבל זה לא תמיד פשוט לוגיסטית. במיוחד אם יש ילדים קטנים בבית.
אני לא מחממת אוכל בפלסטיק ולא משתמשת בבקבוקי פלסטיק חד-פעמיים
ברוב המקרים אני משתמשת בקופסאות אחסון מזכוכית. לא, לא זרקתי את כל הפלסטיק מהבית, אבל אני לא משתמשת בו במיקרוגל. מחקרים הראו שחימום מזון בפלסטיק במיקרוגל יכול לשחרר מיליוני חלקיקי מיקרופלסטיק לתוך האוכל.
אני גם לא משתמשת בבקבוקי מים חד-פעמיים, כי הם עלולים לשחרר פלסטיק לתוך המים. במקום זה יש לי בקבוק מנירוסטה שאני לוקחת איתי לכל מקום.
מחאה על מחירי מחזור הבקבוקים, בוגוטה | צילום: EPA
אני נמנעת גם מסירים ומחבתות עם ציפוי נון-סטיק, שכן לעיתים הם מכילים PFAS – כימיקלים עמידים המכונים "כימיקלים ניצחיים". במקום זאת, אני משתמשת בסיר חרס להכנת אורז, סירים מנירוסטה, ומחבת ברזל יצוק שהייתה שייכת לסבתא שלי, ועדיין עובדת מצוין. אני יכולה לטגן בה ביצה בלי בעיה. גם כלי הבישול שלי עשויים עץ או נירוסטה.
אני שומרת על תזונה מבוססת-צומח
אני מקפידה לאכול את מה ש"נמוך בשרשרת המזון", בעיקר פירות וירקות. עדיין יש הרבה מה לחקור בנושא, אך ידוע שכימיקלים מצטברים יותר בבעלי חיים גדולים. לכן אני נמנעת מבשר אדום ומעלי חיים מעלי גירה כמו עיזים וכבשים. אני אוכלת בעיקר דגנים מלאים וקטניות, וזה גם תואם את רוב ההמלצות התזונתיות.
אני כן אוכלת דגים, בעיקר דגים קטנים. דגים גדולים כמו טונה או חרב חיים זמן רב ולכן צוברים רעלים כמו כספית. לא ברור לגמרי מה רמות המיקרופלסטיק בדגים אלה, אבל ככל שמטפסים בשרשרת המזון, החשיפה כנראה גדלה.
אני מקטינה את כמות האבק בבית
מיקרופלסטיקים אוהבים להצטבר באבק. אחת הדרכים היעילות לצמצם אותם בבית היא להשתמש בשואב אבק עם מסנן HEPA, כלומר שואב שמצליח ללכוד גם חלקיקים זעירים במיוחד.
בנוסף אני ממליצה להשתמש בסמרטוט לח או במטלית מיקרופייבר לניקוי הבית, כדי לא להעלות אבק לאוויר. אצלנו בבית, בן הזוג שלי מנקה כך פעם בשבוע.
ניקיון תנור | צילום: שאטרסטוק
אני בוחרת מוצרי טיפוח וניקוי ללא ריח
חלק מחומרי הניקוי, בעיקר אלה המכילים גרגירים או חלקיקים לשפשוף, עלולים להכיל מיקרופלסטיק. גם מוצרי טיפוח מסוימים כמו פילינג נכנסים לקטגוריה הזו. אני נמנעת מהמוצרים האלה, ומכל מוצר שיש בו "ניחוח" או "בושם", משום שחברות רבות כולאות את הריח בתוך קפסולות מיקרופלסטיק זעירות כדי שהריח יישאר לאורך זמן.
המחשבה על הימנעות ממיקרופלסטיקים עשויה להיות מתישה אפילו עבורי, אדם שהקדיש את חייו לחקר מזהמים סביבתיים. אבל צעדים קטנים יכולים לעשות הבדל משמעותי. הם יכולים להפחית את החשיפה ולשפר את הבריאות הכללית.
והכי חשוב לזכור: זו לא אשמתכם. קשה מאוד ליחיד לשלוט בייצור הפלסטיק בעולם, לשם כך דרושים שינויים מערכתיים. אבל כל מה שאפשר לעשות בבית, שווה את המאמץ.
כותבת המאמר, ד"ר טרייסי וודרוף היא מרצה במחלקה למיילדות וגינקולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בסן-פרנסיסקו. מחקריה עוסקים במזהמים סביבתיים ובהשפעתם על אוכלוסיות פגיעות, ובהן נשים הרות וילדים.