רוב חברי הקונגרס האמריקני שנבחרו השבוע לא ימצאו את יקנעם על המפה גם אם חייהם יהיו תלויים בכך. לולא עזרתו הנאמנה של הצ’אט, לא יהיה להם מושג שזהו המקום שבו מתכננים את הרכיבים שנותנים חיים למהפכת ה־AI האמריקנית. נחמד לדעת שההכנסות מהרכיבים הללו ברבעון בודד (14.8 מיליארד דולר ברבעון שהסתיים באפריל האחרון) גבוהות יותר מפי שלושה מהסיוע הצבאי האמריקני השנתי לישראל – סיוע שטראמפ הודיע השבוע שייפסק בסוף השנה.

גל כחול שטף את אמריקה של בחירות האמצע. מי שעוד לא התאושש מהגילוי שראש העיר של ניו־יורק הוא מוסלמי פרו־פלסטיני, ודאי לא ישמח לראות את חברי הסנאט הטריים טרוי ג’קסון ועבדול אל־סייד, שניים מהדוברים הבולטים של עלילת “רצח העם בעזה". אומנם כבר עשרות שנים שמפלגת האופוזיציה כמעט תמיד מרוויחה מבחירות האמצע, אבל אין ספק שאמריקה משנה עוד קצת את פניה, והקשר הקרוב שנהנינו ממנו בימי נתניהו וטראמפ צפוי להתחלף בקשר צונן הרבה יותר בין ירושלים לוושינגטון. סגנו של טראמפ, ג’יי־די ואנס, כבר קבע שהאכזבה של המצביעים הרפובליקנים נבעה בין השאר מהמלחמה באיראן ומהקשר עם ישראל. נו, אנחנו כבר יודעים מה קורה אחרי שקובעים שהאשמים במצב הפוליטי הם היהודים.

אולי זה הזמן להתנחם בקביעה המיוחסת להנרי קיסינג’ר, שלפיה “לאמריקה אין ידידים או יריבים קבועים, רק אינטרסים". המשבר בין המדינות הוא הזדמנות לצינון רגשי עבורנו, הישראלים. כמו נערה מאוהבת התרגלנו לשאול את עצמנו ללא הרף אם הנשיא התורן אוהב או לא אוהב אותנו. ביידן אמר לאיראנים “דונט" – אוהב; הוא עצר אותנו בשערי רפיח – לא אוהב; טראמפ שלח את מפציצי החמקן לאיראן – אוהב. אבל גם לישראל יש לא רק רגשות אלא גם אינטרסים, והאינטרס שלנו הוא להמשיך להיות בת־ברית חיונית של ארצות הברית, עם או בלי אהבה.

כדי להבין במה מדובר כדאי לשים לב להצבעה חשובה נוספת שהתקיימה השבוע בארצות הברית – הצבעה בעשר מדינות על רשימה של עשרות הצעות שנועדו להגביל את היכולת להקים חוות שרתים. סקר שנערך מצא שהאמריקנים אולי זקוקים ליתרון בשוק השרתים, אבל רובם הגדול לא מוכן שזוללי המים, החשמל והנדל"ן האלה יוקמו בחצר האחורית שלהם.

בדצמבר האחרון הצטרפה ישראל ל"פאקס סיליקה", הברית האמריקנית לאבטחת שרשרת האספקה של הבינה המלאכותית; בנגב מתוכנן פארק בינה מלאכותית אמריקני עם מפעל טקסטיל קטן, בחכירה ל־99 שנה. הפארק לא יחליף את המרחבים של קנזס או נבדה, אבל הוא יכול לשמש מקום מאובטח לעבודות רגישות במיוחד, אצל בת ברית אמינה. את חוות השרתים שארה"ב בכל זאת תבנה בשטחה, היא תוכל לבנות בעזרת טכנולוגיות ישראליות לחיסכון במים, חשמל ומקום.

זה כמובן לא מסתכם בשרתים. בזמן שהעולם מתחמש עד טירוף, ישראל יכולה להציע שורה ארוכה של אמצעי לוחמה חדשניים שנוסו ושופרו במשך שנים של לחימה בציר הרשע; והיצירתיות הישראלית עדיין מזינה בצורה לא פרופורציונלית את תעשיות השבבים והסייבר החיוניות לביצורה של ארצות הברית כמעצמת־על שמצליחה לדחוק את ההשפעה הסינית.

כל זה איננו אור ירוק לוויתור על דעת הקהל האמריקנית. להפך; התמיכה הדו־מפלגתית תמיד הייתה חלק הכרחי בחוסן של יחסי ישראל־ארה"ב. דעת הקהל בעולם איננה חזות הכול, אבל היא מעניקה את המעטפת ההכרחית למנהיגים לקבל את ההחלטה הנכונה גם מול לחצים. אלא שזה איננו האפיק היחיד שיגדיר את יחסינו עם אמריקה, ויש לנו יכולת להיות אקטיביים גם בגזרות אחרות.

השינוי שחל ביחס האמריקני כלפינו מצער, ויש לקוות שהוא הפיך, אבל ישראל לא מוכרחה שיאהבו אותה בוושינגטון. היא רק צריכה לוודא שבכל פעם שמישהו בעמק הסיליקון ירצה לבנות חומרה חכמה יותר, הוא יצטרך להרים טלפון ליקנעם.