את סוגיית האחריות למה שקרה לנו ב־7 באוקטובר 2023 אפשר לחלק לשלושה חלקים מרכזיים. האחריות הראשונה, שאנחנו נוטים לכנות "מיניסטריאלית", ברורה לגמרי. כל ממשלה אחראית למתרחש במשמרת שלה, וטבח שמחת תורה התרחש במשמרת של הממשלה הנוכחית. נקודה. האחריות השנייה נוגעת למה שנהוג להגדיר "הקונספציה". זו שהאמינה שחמאס מורתע, שהוא לא מעוניין בהסלמה, שהוא בסך הכול מבקש חיים טובים ושלווים לאזרחיו, שאולי הוא חולם להשמיד אותנו אבל אם הוא יעשה משהו אמיתי כדי לקדם את זה המודיעין שלנו יידע על כך מבעוד מועד, ובכל מקרה, שגם אם חלילה נופתע, הגדר תעשה את שלה, ושאם גם היא תקרוס - צה"ל הגדול והחזק יהיה שם כדי לחסל את החוליה בת ארבעת המחבלים שתצליח להיכנס לשטחנו.
מי חתום על הקונספציה הזו? קודם כול ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שכיהן בתפקיד הזה שנים ארוכות ולא הציג שום גישה אחרת. אבל הוא לא היה שם לבדו. מערכת הביטחון, על זרועותיה, עמדה שם תמיד יחד איתו. גם היא חששה מהסלמה, גם היא בחרה בשקט, גם היא לא דרשה מעולם שהדרג המדיני יורה לצה"ל להיכנס לרצועה כדי לעשות לפני הטבח את מה שעשינו אחריו. ובכלל, הדרג המדיני כולו נשען על ההערכות של הביטחוניסטים, ואלה התבררו כולן כשגויות. אז בכיר אחד מספר שהוא דווקא הציע לחסל את סינואר, ובכיר שני נשבע שהוא דרש לפגוע גם באיסמעיל הניה, אבל איש לא שם על השולחן מעולם את אורנים הגדול של עזה. יתרה מכך, אם מישהו היה מציע הצעה כזו, ודאי לו היה זה נתניהו, היו מציגים אותו כמטורף, כמחרחר מלחמה, וכמי שדם חיילינו זול בעיניו.
עוד כתבות בנושא
כך או כך, אחרי האחריות המיניסטריאלית ואחרי הקונספציה, נשארנו עם מה שהתרחש ביום 7 באוקטובר עצמו. כאן, לדעתי, לממשלת ישראל ולעומד בראשה לא היה חלק כמעט בדבר. את המודיעין על מה שמתכנן לעשות לנו חמאס היה צריך להביא רונן בר, לא מיקי זוהר. את השמירה על קו הגדר היה אמור לספק הרצי הלוי, לא מירי רגב. אף קיבוצניק בבארי לא ישב נצור בממ"ד ושאל "איפה גילה גמליאל?" או "למה לא רואים פה את מאי גולן?". כולם שאלו איפה צה"ל. ובמובן הזה, כל הדיון בשאלה מתי העירו את נתניהו או מתי הוא שוחח לראשונה עם הרמטכ"ל מפספס את הנקודה החשובה. צה"ל ושב"כ היו חייבים למנוע את מה שקרה, גם אם בנימין נתניהו שוהה בסדנת ויפאסנה בהימלאיה, באזור בלי קליטה. הם לא היו צריכים אותו כדי לדעת מה צריך לעשות ומה תפקידם.
הכי מעניין
אחרי הפתיחה הזו, שעניינה אחריות ואשמה, אני מבקש לדלג בטור הזה בין ההווה לעבר, ולערוך השוואה בין בנימין נתניהו ליצחק רבין, ובין מחדל 7 באוקטובר שקרה תחת הראשון למחדל אוסלו שהתרחש תחת השני. אני עושה את זה לא כדי לזכות את נתניהו ולא כדי לשפוט את רבין, אלא כדי לעסוק במשהו אחר לגמרי. בשיח. כדי להראות עד כמה משחקים לנו בראש, עד כמה מהנדסים לנו את התודעה, ועד כמה הדיון הישראלי על אשמה, על אחריות, על מחדלים ועל ועדות חקירה מתקיים בתוך גזרה צרה, שמי שמנסחים את גבולות השיח סימנו בשביל כולנו.
תקופת האחריות
אקדים ואומר, אני מקבל בחילה מהשימוש בביטוי "ממשלת הטבח" או "ראש ממשלת הטבח". בביטויים הללו משתמשות מפלגות באופוזיציה, בביטויים הללו משתמשים אביגדור ליברמן, וחברים ברשימה של בנט ושל לפיד, ואנשיו של יאיר גולן, ועיתונאים, ופרשנים, ופעילי מחאת קפלן. אם מישהו חושב שהממשלה הזו אחראית למחדל ולפיכך הוא מכנה אותה "ממשלת המחדל", אמירתו לגיטימית. אלא שאת הטבח לא ביצעה הממשלה. את הטבח ביצעו חיות אדם אכזריות, אנטישמיות ושונאות יהודים. ומכיוון שבהנדסת תודעה נעסוק בטור הזה, תהיתי ביני לבין עצמי למה מה שלגיטימי לומר על נתניהו ועל ממשלתו לא היה מעולם לגיטימי לומר על רבין, על שמעון פרס ועל ממשלתם.
בואו נדבר מעט על שני הסיפורים, על היום מול אז.
מאות רבות של ישראלים נרצחו ב־7 באוקטובר. מאות רבות של ישראלים נרצחו בעקבות הסכמי אוסלו. פה זה קרה ביום אחד, שם במשך כמה שנים, אבל משכם של המאורעות לא באמת משנה למי שבן משפחתו נשחט על ידי ערבי.
קו 18 שפוצץ ע"י מחבל מתאבד בירושלים, 25 בפברואר 1996 | צילום: היידי מילנר, לע''מ
אז מי אחראי יותר לדם שנשפך תחתיו, נתניהו או רבין?
פרקליטו של בנימין נתניהו יטען ודאי בפני ועדת החקירה, אם תקום כזו, שאמנם הוא היה האיש שעל ההגה, והוא היה האיש שעל פיו יישק דבר, אלא שהוא נשען במשך שנים על עמדת מערכת הביטחון, שבניואנסים כאלה ואחרים לא הייתה שונה משלו. גם נתניהו וגם מערכת הביטחון חיו בין סבבים, חגגו ניצחונות קטנים, והסבירו בכל פעם מחדש שחמאס חטף מכה וייקח לו זמן להתאושש. אז כאמור, אלוף אחד יטען שרצה מבצע כזה ולא אחר, אלוף אחר יסביר שחשב שצריך לחסל מישהו ובקשתו לא אושרה, אבל את עמדתם של ראשי צה"ל ושב"כ לאורך שנות דור אנחנו מכירים היטב. עד היום לא מצאנו ביניהם איש שקודם לטבח שמחת תורה הפך שולחן, ודרש להיכנס לג'בליה ולשג'אעייה ולהחריב אותן.
ומה היה באוסלו? מה הייתה עמדת מערכת הביטחון אז? ובכן, רבין ופרס, עד כמה שמטורף להיזכר, הביאו לאישור הממשלה את המסמך הראשוני בהסכם שבסופו של דבר העלה ארצה ארגון טרור, צייד אותו בנשק ובסל קליטה, ונתן לו אחריות על שטח, כשבכל שלבי התכנון המוקדם לא עירבו את מערכת הביטחון כלל. רבין ופרס, מבחירה, בכוונת מכוון, הסתירו מצה"ל ומשב"כ את תוכניותיהם. "כמוכם קראתי את המסמכים בצורה מדויקת רק ביממה האחרונה", שיתף הרמטכ"ל אהוד ברק בישיבת הממשלה שבה אושר המסמך. "מקריאה ראשונה אני מבחין בבעיות קשות ביותר ביישום רכיב הביטחון בתוך ההסכם הזה", הוסיף, והזכיר בין השאר את הפגיעה שתהיה בחופש הפעולה של צה"ל, אבחנה שהתבררה בהמשך כמדויקת עד כאב. אריה דרעי סיפר לימים: "אהוד ברק ישב לידי וכל הישיבה טרח לדבר איתי בשקט שההסכם מסוכן, שיש שם חורים יותר גדולים מגבינה שוויצרית, ושזה הסכם שיפגע בביטחון המדינה".
עוד כתבות בנושא
אתם מבינים? כבר שבוע דנים פה בשאלה באיזו שעה ראש הממשלה נתניהו דיבר עם הרמטכ"ל בבוקר הטבח, כשיצחק רבין הביא לראשונה את ההסכם עם הפלסטינים להחלטת הממשלה בלי לספר עליו קודם לכן לרמטכ"ל. רבין, אגב, לא חשב שיש עם זה בעיה. להפך. "לא שיתפתי את הצבא בכל השלבים הללו מסיבה פשוטה - הבעיה בעיקרה היא פוליטית וההכרעה היא פוליטית", נימק. לימים, כשפורסם פרוטוקול הישיבה ההיא, העיר אחד מבכירי שב"כ לשעבר: "זועקת העובדה שבישיבה לא השתתפו ראש שב"כ וראש אמ"ן. כלומר - שהדברים שהעלה הרמטכ"ל לא נדונו על מלוא משמעותיהם. ויותר מכך: הממשלה לא הייתה מודעת להם".
אם על נתניהו אפשר להטיל את האחריות למחדל, רבין היה אחראי על המעשה. במילים אחרות, נתניהו אחראי למדיניות שהובילה לאן שהובילה, אבל הוא הופתע. הוא לא פתח את הגדר וקרא לחמאס להיכנס. רבין כן. הוא היה חתום על התוכנית, הוא הגיש אותה לממשלה, הוא התגאה בה, הוא הסביר לציבור שהיא תביא שלום, הוא חשב שיהיה נכון להכניס לפה אלפי מחבלים חמושים, הוא האמין שזה יכול להיגמר בטוב.
את רבין הזהירו. המוני ישראלים יצאו לרחובות, חסמו כבישים וצעקו לו שהמהלכים שלו ייגמרו בהרבה דם יהודי. במקום להקשיב להם, הציגו אותם כמשוגעים, כמחרחרי מלחמה, כשונאי שלום, כמטורפים משיחיים והזויים. ומה קרה מול נתניהו? האם יריביו בשמאל דרשו ממנו במהלך השנים להגביר את היד הקשה מול האויב? לצאת למלחמה בו? לגייס מילואים לטובת מכת מנע? לזרבב את חאן־יונס ואת דיר אל־בלאח? לכבוש 60 אחוז מהרצועה ולהישאר בקו הצהוב? נהפוך הוא. אפילו בעיצומה של המלחמה שגזר עלינו האויב, הם קראו לו להפסיק והאשימו אותו שהתמכר למלחמת נצח בטענה שזו משרתת אותו פוליטית.
הפגנה בתקופת הסכמי אוסלו | צילום: משה מילנר - לע"מ
ומה קרה ביום שאחרי, כשהתבררו ממדי האסון? בנימין נתניהו התעשת, יצא למלחמת חורמה, והפך את מדינת ישראל למקום בטוח הרבה יותר ממה שהייתה קודם לכן. רבין ופרס, מנגד, עמדו בראש מדינה שבמשך שנים – קודם אחרי החתימה על ההסכם, ובהמשך, באינתיפאדה השנייה, אחרי שרבין נרצח והשותף שלו ושל פרס לנובל הוביל כאן את גל הטרור הנורא – אזרחיה חששו להסתובב בשווקים ופחדו לנסוע באוטובוסים.
חשוב להגיד: נתניהו ורבין הם שני פטריוטים ישראלים. ברור לגמרי שכשהם הובילו את המדיניות שהובילו, שניהם היו משוכנעים שהיא טובה למדינת ישראל. ולמרות כל זה, העסק השתבש. אצל שניהם.
דם במכבסה
אפשר להמשיך לפרק את העבר מול ההווה, ולהראות שכמעט בכל פרמטר העיסוק ב־7 באוקטובר מוציא את נתניהו רע, והעיסוק באוסלו מוציא את רבין רע לא פחות. אין לי עניין להרחיב בסוגיה משום שהסכמי אוסלו אינם הנושא, כשם שטבח 7 באוקטובר איננו הנושא.
הצגתי דגימות משני האירועים האלה כדי לדבר על קמפיינים תקשורתיים, על תעמולה ועל המשחק בראש שלנו. הצגתי אותן כדי לשאול איך זה שבנימין נתניהו מוצג כ"ראש ממשלת הטבח", ופרומיל מזה לא דבק בשיח הציבורי מעולם ברבין או בפרס? הרי הם היו אחראים לשפך דם נוראי. הרי הם עשו את זה למרות כל האזהרות וכל הנורות האדומות. הרי הם עשו את זה באופן יזום. הרי תהליך אוסלו לא נפל עליהם בהפתעה, הם הובילו אותו. השניים הללו לקחו את רוצח היהודים הגדול ביותר מאז היטלר, ניקו אותו במלבין כביסה, והציגו אותו בפני העולם כמועמד לגיטימי לקבלת פרס נובל לשלום. ואחרי כל זה, האם שמעתם אי פעם ביומן חדשות פרשן שמכנה את רבין "ראש ממשלת הטבח" כמו שנעשה לנתניהו?
יודעים מה, עזבו את רבין, הוא נרצח. אולי לא נעים לדבר כך אל מי שהלך מאיתנו בנסיבות כאלה. שמעון פרס, אדריכל המחדל הנוראי הזה, הוצג כמועמד לגיטימי לראשות ממשלת ישראל ביום שאחרי רבין, ובהמשך כמועמד לגיטימי לתפקיד נשיא המדינה. כאילו לא הביא עלינו את הסכמי אוסלו. כאילו לא כשל בניסיון שממנו הזהירו אותו רבים כל כך. כאילו בתי העלמין שלנו לא מלאים בתוצאות מעשיו.
עוד כתבות בנושא
ומה הכי מדהים? שבמשך שלוש שנים מתקוטטים כאן על השאלה אם תוקם ועדת חקירה ואיזו מין ועדה זו תהיה, ומי ישב בראשה, ומפלגות רציניות רצות לבחירות כשהקמת ועדת חקירה ממלכתית ל־7 באוקטובר היא אחת מהבטחות הבחירות המרכזיות שלהן. ומה בעניין הסכמי אוסלו? כלום. לא הוקמה ועדה, ולא היו אפילו דיונים על הקמת ועדה כזו. ממשלת ישראל הביאה לפה חבורת טרוריסטים, נתנה להם נשק ואדמה, גרמה לנהרות של דם, עשתה את כל זה בלי להתייעץ עם מערכת הביטחון, ואיש לא הציע לחקור איך כל זה קרה.
ומה עם ההתנתקות? אותו דבר. אריאל שרון הניח גם אותה על השולחן בהפתעה. צעד אסטרטגי שעד היום אנחנו אוכלים את פירותיו הבאושים, התקבל מאחורי גבה של מערכת הביטחון. ושיהיה ברור, את ההחלטה אכן צריך לקבל הדרג המדיני והפוליטי, והוא בלבד. אבל הן באוסלו והן בהתנתקות התקבלו החלטות הרות גורל בלי להתעניין בעמדתם של ראשי מערכת הביטחון. בלי לשאול מה הם חושבים, מה מטריד אותם, ועל מה הם ממליצים להקפיד.
האם זה פגע בשמו הטוב של אריאל שרון? נהפוך הוא. החלטתו הפכה אותו לסבא חביב. גם כאן, כמו באוסלו, היה מחנה שלם שהתריע וצעק והזהיר שאם נברח מהטרור - הטרור ירדוף אחרינו. גם כאן, ממש כמו באוסלו, הפכו את המחנה הזה למשוגע. אריאל שרון הבטיח לנו שההתנתקות "תפחית איבה". שאול מופז הסביר לנו שההתנתקות "תאפשר לכוחות פרגמטיים בצד הפלסטיני לעלות". ממשלת ישראל סיפרה לבג"ץ ש"תוכנית ההתנתקות תוביל למציאות ביטחונית טובה יותר" ותפחית את הרצון של תושבי רצועת עזה לפגוע באוכלוסייה הישראלית.
ראש הממשלה אריאל שרון. | צילום: מרים צחי
אלוף גיורא איילנד, ראש המל"ל דאז, העיד ביושר: "התהליך של קבלת ההחלטות על ההתנתקות, אני לא יודע כיצד נעשה, הוא ודאי לא נעשה במוסדות הראויים, ושרון גם לא היה מוכן להעלות אותו לדיון בשום פורום רשמי, ככל שאני יודע". איילנד, כאמור ראש המל"ל, למד רק מקריאה בעיתון הארץ שראש הממשלה החליט לפנות את כל התושבים היהודים מגוש קטיף. "לא ידעתי במה מדובר", סיפר.
לא כתבתי את הטקסט הזה כדי להגן על בנימין נתניהו. על אחריותו הרחבתי בפתח הדברים, ועל מדיניות ממשלות העבר שלו מתחתי כאן ביקורת הרבה לפני הטבח. אלא מה? שאי אפשר לנהל דיון רציני על בסיס מעוות, עקום ומוטה כמו זה שמתנהל אצלנו. דיון שבו ראשי ממשלה נשפטים, לא על פי מעשיהם אלא על פי עמדותיהם הפוליטיות של עורכי המהדורות המרכזיות. נתניהו לא ראוי לצל"ש על מה שקדם ל־7 באוקטובר. אבל הוא בשום אופן לא יכול להישאר על ספסל הנאשמים ההיסטורי לבדו. רבין ופרס ושרון – שהניחו את היסודות לכל מה שספגנו מהטרור הערבי בין אוסלו 93' לשמחת תורה 23' - צריכים לשבת שורה אחת לפניו. כשהוא היחיד שמותר לומר עליו שהוא קשור לטבח, בעוד הם יצאו נקיים וזכים מכל המהלכים שהובילו - ברור לגמרי שלשיח הציבורי הישראלי בנושאים החשובים ביותר אין שום ערך.