בכ"ה באלול תשע"ו, בגיל 93, מילא שמעון פרס את הבטחתו המבודחת מערוב ימיו לא לשכוח למות. היה לו חוש הומור חינני, יותר מרוב מנהיגי ישראל בדורותינו. כשנשאל מה יקרה דקה אחרי מותו, השיב: "אין דקה אחר כך, נגמר העניין". ואולם, כדרכו, ודאי קיווה להלוויה מלכותית, כמו זו שאכן נערכה לו בסוף. עשרות ראשי מדינות מכל קצווי תבל התייצבו בחלקת גדולי האומה בהר הרצל, ובכללם נשיא ארצות הברית ברק אובמה, נשיא צרפת פרנסואה הולנד, הנסיך הבריטי צ'רלס, מלך ספרד, מזכ"ל האו"ם וגם אבו־מאזן. רק רבין זכה לפניו להלוויה דומה, כמובן בנסיבות עצובות בהרבה.
כבר ב־1996 התכנס לכבוד פרס פורום בינלאומי מכובד לא פחות. הוא היה אז ראש ממשלת המעבר בין רצח רבין לבחירות שהוקדמו כדי לגרוף את פירות הזעזוע הציבורי מהרצח. ל"פסגת השלום" שיזם הנשיא קלינטון בשארם א־שייח', התייצבו ראשי ממשלות ונשיאים מארצות המערב, ולצידם רוב מנהיגי מדינות ערב ואפילו נשיא רוסיה בוריס ילצין. עיקר תכליתה של הוועידה היה הצלת סיכוייו של פרס לנצח בבחירות, אחרי ששני אוטובוסים התפוצצו על יושביהם בירושלים ומחבל מתאבד פוצץ את עצמו בלב תל־אביב, מה שגרם לתוצאות הסקרים להתהפך לטובת מועמד הליכוד הקיצוני, בנימין נתניהו. מיד עם ההמראה מנתב"ג לשארם, כשהמטוס עוד היה בזווית נסיקה חדה השמיימה, ראש הממשלה התרומם חיש קל מכיסאו בקרבת תא הטייסים והתחיל לחתור לירכתיים, אל אגף העיתונאים, לוחץ יד לכל כתב ופוצח בשיחה. תהיתי מה יגיד לי כשיגיע אליי, בשורה האחרונה, ומה אשאל אותו כשליח ערוץ 7, שלא היה שותף נפשי לתחושה החגיגית של הברנז'ה במטוס. אבל הטיסה הייתה קצרצרה. בתוך שעה לא ארוכה המטוס התקרב לנחיתה, וראש הממשלה נאלץ לחזור למושבו לצורך הידוק חגורות.
הוועידה אגב הוכתרה בהצלחה, אך הקמפיין של נתניהו היה מוצלח עוד יותר. הוא שכנע את הבוחר הישראלי שפרס יחלק את ירושלים, וכל השאר היסטוריה.
למען הסר ספק, נתניהו העריך מאוד את יריבו. "אחד המנהיגים הדגולים שקמו לעמנו", ספד לו בהלוויה, והתכוון לכך. שמעון פרס אכן היה אחד המנהיגים המוכשרים בתולדות ישראל החדשה. כבר כשהיה בן שלושים מינה אותו בן־גוריון למנכ"ל משרד הביטחון, ולא בזכות קשרים משפחתיים, עבר צבאי מפואר או השכלה אקדמית רחבה. אפילו תעודת בגרות לא הייתה לו. בניגוד לרוב המכריע של בני דורו, הוא השתמט משירות פעיל במחתרות ובצה"ל, אך סגולותיו הארגוניות, תושייתו וחריצותו היו נכס לביטחון ישראל, והן אובחנו עוד בצעירותו. אחד מאזכוריו הראשונים בעיתונות, באוקטובר 1949, מעלה אותן על נס: "שמעון פרס (פרסקי), העושה עתה בשליחות בארגנטינה, שלח לקבוצתו אשר בגליל התחתון תשורת חג צנועה, אך מעשית: מכונית־משא חזקה ומהודרת, תוצרת שברולט. באיגרתו שואל פרס אם יש לחברים עניין כלשהו במטוס. הוא מוכן לשגרו מיד".
ככל הידוע, המטוס מארגנטינה לא הגיע בסופו של דבר, אולם פרס ייבא מטוסים אחרים עבור חיל האוויר, מתוקף התפקידים הבכירים שמילא עוד בשנות העשרים לחייו. "איך אתה מעז לקחת פרחח, בור ועם הארץ, ולתת לו לנהל את משרד הביטחון?!", נזף חבר הכנסת ועורך הארץ גרשום שוקן בבן־גוריון, אך ראש הממשלה בטח בכישורי החדשנות של הפרחח הצעיר, שעד גיל 24 לא ידע אנגלית. "חשבו שאני מכשף אותו, מקסים אותו, לא הבינו מה הולך בינינו", סיפר פעם פרס עצמו למעריב. "הצלחתי לממש כל מה שהוא ביקש, חוץ מדבר אחד: לסדר שתהיה לנו נבחרת כדורגל שתנצח את כולם".
יום אחד חשקה נפשו של בן־גוריון בכור גרעיני. שמעון פרס מימש גם את הבקשה הזאת. כשהצנזורה תיתן בעתיד אור ירוק, עוד ייכתבו ספרים מרתקים בנידון ויוסבר בפרוטרוט מדוע הקריה למחקר גרעיני בדימונה קרויה היום על שם פרס. "בן־גוריון חשב שהאנרגיה הגרעינית תעזור לנו להתפיל מים", גולל פעם ברמיזה את מעלליו האטומיים עם הזקן. "אני חשבתי במושגים אחרים. רציתי לבנות מתקן הרתעה. אמרו עליי שאני פנטזיונר ושרלטן, שאני מבזבז כספים על חלומות. נאלצתי לשבת ימים ולילות, ללמוד כימיה ופיזיקה, ותאמינו לי, אם יש נושאים שאני שונא, אלה כימיה ופיזיקה". בהזדמנות אחרת גילה שהוא התעקש לקדם את "העניין הגרעיני" למרות ההתנגדות הגלובלית הצפויה, "כי חשבתי שאם לא נעשה את זה, אנחנו בסכנה גדולה יותר. כצאן לטבח נובל. אפשר לגמור אותנו".
פרס מבקר בקריית־ארבע, 1974 | צילום: GettyImages
בקרוואן של דניאלה
בקיץ 1974 החליף פרס את משה דיין בתפקיד שר הביטחון. בין השאר פיקח משם על שיקום צה"ל לאחר מלחמת יום הכיפורים ועל ההכנות למבצע אנטבה. ממשלתו הראשונה, בשנים 1984 עד 1986 (אז החליף אותו יצחק שמיר בהתאם להסכם הרוטציה), זוכה לציונים גבוהים מההיסטוריונים. היא גדעה את האינפלציה האיומה שירשה מממשלות הליכוד, ותרמה לאיחוי הקרעים בעם אחרי טראומת מלחמת לבנון. הפסדיו הצורבים של פרס בבחירות הכלליות לפני הכהונה ההיא ואחריה – לבגין, לשמיר ולנתניהו – לא מנעו ממנו תהילה בינלאומית כשר החוץ של ישראל וכנשיא המדינה. רק בארץ הוא נחשב לוזר, לא בעולם הגדול. האנרגיה העצומה שלו ודבקותו הסיזיפית בחזונות שלום הרשימו רבים.
"עבור הדור הצעיר, שמעון ייזכר כנראה יותר בזכות תהליך השלום שמעולם לא השיג את מטרתו", ספד לו הנשיא אובמה. בפרפרזה על הדברים הללו ממרחק השנים, אפשר לומר שבני הדור הצעיר זוכרים היטב שתהליך השלום השיג מטרה הפוכה, ולפיכך בוחרים לשכוח את פרס. גם הדור הפחות צעיר. ישראל של שלהי תשפ"ו אינה מתרפקת על זכרו של ראש הממשלה השמיני כפי שהיא מתרפקת על זכרם של בן־גוריון, לוי אשכול או מנחם בגין. מתי שמעתם בפעם האחרונה ברדיו או בטלוויזיה מישהו שמתגעגע לשמעון פרס? האם מאז 7 באוקטובר נתקלתם בציוץ שמעלה על נס את גולת הכותרת של עשייתו המדינית – הסכמי אוסלו? הביוגרפיה האחרונה עליו ראתה אור כבר לפני כשמונה שנים. ביוגרפיה מצוינת, מאת עוזרו אבי גיל. לא בטוח שהבוס היה אוהב אותה.
אגב, את רבין כן זוכרים ומזכירים לטובה, אך לא בזכות אוסלו, למרות אוסלו. זוועת רציחתו גרמה להדחקת חלקו בהרפתקה המדינית האומללה ההיא עם יאסר ערפאת. הוא נתפס כקורבן שלום. פרס, לעומתו, נפטר מהעולם בשיבה טובה, שבע ימים וכיבודים, כך שלעם ישראל אין נקיפות מצפון בשל כפיות טובה לאומית כלפיו. הוא כובד וצול"ש די והותר. "אנחנו פה כדי לכבד את הישראלי האחרון שהכיר את דוד המלך", הצטחקק ביל קלינטון במסיבת יום ההולדת התשעים של פרס, שהתקיימה בירושלים. כשברברה סטרייסנד שרה שם את "אבינו מלכנו", לבקשת חתן השמחה, לא היה ברור לגמרי למי היא מתכוונת.
פרס זכה לאייש את כל התפקידים המיניסטריאליים הנכבדים – ראש הממשלה, שר הביטחון, שר החוץ, שר האוצר. 48 שנים תמימות כיהן כחבר הכנסת, יותר מכל אדם אחר ששירת בבית המחוקקים הישראלי. במקביל היה גם נשיא הכבוד של האינטרנציונל הסוציאליסטי. אובמה ענד לצווארו את מדליית החירות הנשיאותית. המלכה אליזבת העניקה לו תואר אבירות כבוד, אם כי נבצר ממנו להתקרא "סר שמעון פרס", שכן התואר שמור לילידי בריטניה בלבד.
פרס, כידוע, נולד בפולניה. בגיל 11 עלה ארצה עם הוריו. בזמן לימודיו במוסד החקלאי בבן־שמן השתמש בשם העט בן־אמוץ, וכמעט אימץ אותו כשם משפחה מעוברת, אך תלמיד אחר הקדים אותו - מוּסיה תהילימזאָגער, שהפך לדן בן־אמוץ. שמעון פרסקי בחר בשם פרס, כשמו של עוף דורס ממשפחת הניציים ששבה את ליבו במסע לנגב. בחירת השם העברי תאמה את השקפותיו המדיניות והביטחוניות לעתיד לבוא. בוויכוח בין יונים לניצים בתנועת העבודה אחרי מלחמת ששת הימים, שמעון פרס היה נץ מובהק, ולא רק מטעמים פוליטיים. הוא כפר בתחזיות הדמוגרפיות הקודרות של שוחרי הנסיגות, האמין בזכותם של היהודים לשבת לנצח בגב ההר, ודחה בזעף את ההצעות הבוסריות להקמת מדינה פלסטינית; למשל, זו שעלתה בישיבת מזכירות מפלגת העבודה בסתיו תשל"ג, 1972. שר האוצר פנחס ספיר הציג בישיבה נתוני דו"חות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כדי להזהיר מפני הסכנה שהערבים יהפכו יום אחד ממיעוט קטן ונסבל למיעוט גדול ומאיים. ואז קם השר פרס – שהחזיק בתיקי התחבורה, התקשורת וקליטת העלייה – וביקש להרגיע:
"אם אני מוכרח כבר ללמוד לקח מהעבר, הרי זה לא לקח סטטיסטי. עתידה של ישראל ועתידו של העם היהודי הם עניין של אמונה ושל פעולה נמרצת, ומי שמכרסם בהם – מכרסם בעצמו. וכי מתי התייחסנו לבעיותיו של העם היהודי ביחס סטטיסטי? וכי מתי היה לתנועה הציונית יתרון סטטיסטי? אני מאמין שיהודים וערבים מסוגלים לחיות יחד על אותה ארץ. יש תשע־עשרה מדינות ערביות עם רוב ערבי ומיעוט יהודי. אין זה חטא, אין זה בלתי מוסרי, אין זה אסון – שתהיה מדינה יהודית אחת עם רוב יהודי ועם מיעוט ערבי. איננו יכולים לגזור מחדש את הארץ".
כשלוש שנים לפני אירועי סבסטיה חנך שר התקשורת פרס סניף דואר באתר, לרגל כנס ידיעת הארץ שהתקיים שם. הוא הכריז, כמה יפה ומרגש, כי "אין זו אשמת שומרון שאהבת ציון הגיעה אליה באיחור, אבל משהגיעה, החלה האמת העתיקה להיחשף בהודה המלא". תרומתו להקמת עפרה וקדומים, בעת כהונתו כשר הביטחון בממשלת רבין הראשונה, הייתה מכרעת. "מבצע ההתנחלות ביהודה ושומרון הוא מבצע של גאולת אדמת הטרשים", הבהיר שלושה שבועות לאחר פשרת סבסטיה, והצטלם עם דניאלה וייס בקרוואן שלה בשומרון. רבין התפוצץ, אבל פרס צפצף. פעמיים נטע עץ בעפרה.
פרס לצד דוד בן־גוריון, בסיור במדבר יהודה | צילום: GettyImages
יחסו האוהד למתנחלים התכרסם אחרי מהפך 77', אבל במשך שנים הוא עוד המשיך לשלול בחריפות משא ומתן עם אש"ף. ב־1982, לאחר שדגלי הארגון הרצחני הונפו בהפגנת שמאל בתל־אביב ואהוד אולמרט מהליכוד תקף אותו במליאת הכנסת, יו"ר המערך נעלב עד עמקי נשמתו: "אתה יודע יפה שאנו שוללים את דגלי אש"ף, וכל הניסיון להעליל לא יעזור".
אבל פרס שבר שמאלה הרבה לפני אולמרט. כראש ממשלת הרוטציה הוא הדביק למועצת יש"ע את הכינוי "מועצת רשע". גאולה כהן הגיבה ב"שמעון הרס", ובאורח נדיר הוא התנצל, אבל ב־1988 חזר לסורו והודיע בחוג בית בהרצליה ש"המתנחלים הם קבוצה של חובשי כיפות עם זקנים ורובים המעוררים גיחוך רב בהופעתם". שני הצדדים לא התפייסו עוד. פרס הגיע אומנם פעמיים נוספות לעפרה, אבל רק כדי להשתמש בה כתפאורה לסרט עליו בבי־בי־סי, ולביקור תנחומים אצל משפחה שכולה בהיותו נשיא. השקפת עולמו עברה מהפך. הנץ המושבע עבר תהליך מואץ של רומנטיזציה מדינית. לדעת אחד מיועציו, הוא נשבה עמוקות בקסמיו של הפילוסוף היפני־אמריקני פרנסיס פוּקוּיאמַה, שב־1989 בישר לאנושות על "קץ ההיסטוריה" ועל סוף עידן הסכסוכים האידאולוגיים.
שיחת טלפון מבהילה
ספק גדול אם רבין היה מתניע את הרפתקת אוסלו בלעדי שר החוץ שלו. פרס עצמו התניע אותה בהשראת ידידו עמוס עוז. "בכל יום שישי זה 42 שנה היינו שמעון ואני מדברים בטלפון שיחה ארוכה", גילה הסופר המשפיען בהלוויית הנשיא. פרס, מצידו, הצביע פעם על עוז כמי שדחף אותו להרפתקה המסעירה: "בוקר אחד אני מקבל טלפון מהסופר עמוס עוז. הוא קם בבוקר מבוהל, הוא גם הבהיל אותי, והוא אומר: 'שמעון, תגיד לי, מה יהיה אם פתאום אש"ף ייעלם?'". המדינאי הנערץ והסופר המוערך חששו שחמאס ישתלט על הרחוב הפלסטיני, וידיח את הארגון המתון יותר כביכול. לכן חשו צורך להקדים תרופה למכה ולעשות עסקים עם ערפאת.
בספטמבר 93' היה פרס משוכנע שהגיעו ימות המשיח. "חלפו למעלה משלושים שנה מאז השלמת המפעל בדימונה ועד שיכולתי להרים את התרומה השנייה, המכרעת, התרומה לשלום עם הפלסטינים", כתב בספר שהוציא לאור כבר באותו ספטמבר. "המזרח התיכון החדש", כך נקרא אלבום הניצחון הנמהר. "הצטברות מטענים של סבל רב־שנים מביאה את הצדדים הלוחמים לידי חוסר יכולת לשנות את עולם הדימויים שלהם", הסביר בו פרס את יומרתו לפרוץ באבחה אחת את מחסום הדימויים ולבצע טבח המוני בפרות קדושות. נאומו בקהיר במאי 94', בעת החתימה על שלב הביצוע של הסכם אוסלו א', מעניק לו בדיעבד מעמד של נביא שקר תנ"כי, זה שמבטיח שלום־שלום ואין שלום: "היום אנחנו מצהירים כי הסכסוך תם. אני מכריז היום שהסכסוך נגמר. היום הסכמנו להבטיח לאמהות ולילדים, ערביות, ערבים, יהודים, ששום אצבע לא תלחץ עוד על ההדק ולא תסכן את החיים. לא יישמע עוד חמס בארצך, שוב ושבר בגבולייך".
הקריה למחקר גרעיני בדימונה | צילום: GettyImages
פרס בז קשות לרואי השחורות. ביולי 1995 התעמת איתם חזיתית בכנסת: "אדוני היושב ראש, אנחנו משוכנעים שאנחנו משרתים את הצרכים האמיתיים של העם היהודי, שאנחנו מזדהים עם העתיד. אני מאמין שכל נביאי הזעם שרואים לפניהם רק דם, זוועה, שנאה, חוסר ישע וחוסר תמורה, אינם מבינים שההיסטוריה מתנהגת לא רק על פי חוק של חזרה על עצמה, אלא גם על פי חוק של חידוש עצמה, של תמורה הולכת וגדלה".
יו"ר "מולדת" רחבעם זאבי היה מזועזע: "אדוני היושב ראש, הקשבתי קשב רב לדבריו של שר החוץ פרס. לא קראתי אפילו קריאת ביניים אחת, שלא לפי דרכי. אני תמיד משסע אותו, מפריע לו, כי הוא מכעיס אותי, כי דרכו מובילה אותנו אל החורבן ואל האבדון. היום החלטתי לשמוע אותו, אולי הוא ישכנע אותי, אולי אני טועה. הקשבתי לכל דבריו והתחזקתי בדעתי שהאיש הזה לא יודע על מה הוא מדבר, אלא אם יש לו איזו שאיפה סמויה להיות האדריכל של חורבן ישראל".
זאבי הזכיר בדיון: "בניתוחים המבריקים של שמעון פרס תמול־שלשום קראנו מדוע מדינת ישראל לא יכולה לחיות עם מותניים צרים; מדוע אנחנו חייבים להחזיק בגב ההר של יהודה ושומרון; מדוע אנחנו חייבים ליישב את מערב השומרון ביישובים יהודיים. שמעון פרס מסביר (שם) בצורה מבריקה מדוע אין שום ערך להסכמים עם ערבים. הוא מסביר שכל ההסכמים של הפירוז במזרח התיכון אין להם תוקף אלא אם הם מגובים בכוח, וכוח זה גם שטח. עוצמתה של מדינה נמדדת קודם כול בנכסים הקרקעיים שלה. דבר זה למדתי מפרס. גם מרבין. מה קרה לכם?"
היום אנחנו כבר יודעים מה קרה לזאבי. האלוף במילואים נרצח ב־2001 במרוצת האינתיפאדה העקובה מדם שערפאת הצית בניגוד לחוקי ההיסטוריה של פרס. אחמד סעדאת, המחבל הבכיר שתכנן את הרצח, מצא מקלט בבניין הממשל ברמאללה – מבנה שראש הממשלה שמעון פרס העביר לפלסטינים זמן קצר אחרי רצח רבין. ערפאת לא הסגיר את סעדאת. בכל זאת, פרס מעולם לא התחרט. הנרקיסיזם שלו חשך ממנו את סגולות ההודאה בטעות. ביום השנה השמיני להסכמי אוסלו, בעיצומה של זרימה עוצמתית בנהרות הדם של אינתיפאדת אל־אקצה, הוא פרסם במעריב מאמר שהשתבח בהסכם, כאילו מאומה לא השתבש בינתיים. "לראשונה נוצר פרטנר פלסטיני שאפשר לנהל איתו משא ומתן, פרטנר המכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל ואינו קורא להשמדתה".
אז מה בכל זאת התקלקל והשתבש? מי היה אשם בכישלון, לדעתו? איראן וביבי. חתן פרס נובל לשלום טען באותו המאמר שטהרן יזמה את פיגועי חורף 96' שהעלו את נתניהו לשלטון. "תוצאות הבחירות ב־1996 הפסיקו הלכה למעשה את תהליך אוסלו", הוא התאונן מרה. "השלד נבנה, הבית לא הושלם. הוא נשאר פתוח לכל רוחות השמיים ולכל ספקות האדם".
אבי גיל, שאינו חשוד בעוינות בסיסית לפרס, העיר לו ש"צריך לקרוא יותר מ־400 עמודים עד שאתה מודה שטעית במשהו". הוא התכוון לאוטוביוגרפיה שפרס כתב בעזרת עורך הארץ דיוויד לנדאו. פרס השיב לו חד וחלק: "מה לעשות שלא טעיתי".
זהירות, נשיא חורג
האיש שלא טעה הפסיד למשה קצב בהתמודדות על נשיאות המדינה בשנת 2000, אך נבחר לנשיא ב־2007. הוא כבר היה אז בן 84 כמעט, זקן נשיאי ישראל, מלא תוכניות כחתן בחופתו. נאום ההשבעה שלו היה יפהפה: "אני הולך לשרת את העם הזה בדרך מעט אחרת, אבל לא בפחות אמונה". לכאורה קיבל על עצמו את מגבלות ההליכה הנשיאותית בתלם הקונצנזוס בלבד, אך בעצם הבטיח שלא ירפה מעשייה מדינית: "אני מודע שקיימות נורמות. על הנשיא להיות ממלכתי. לכבד חוק, לחזק משפט, לסייע לַזרוע המבצעת למלא את המוטל עליה תוך כיבוד המיעוט. אבל הוא זכאי לטפל ברצוי. בחסר. בחזון. הוא חייב לעודד תהליכי שלום. בתוך הבית. עם שכנינו. באזור כולו. הרי העידן החדש ממילא מנמיך גבולות טריטוריאליים".
פרס לוחץ את ידו של ערפאת במעבר ארז באפריל 1996, אחרי פיגועי ההתאבדות הקשים של פברואר באותה השנה | צילום: GettyImages
שמעון פרס היה נשיא המדינה המעורב ביותר בעשייה המדינית של ישראל מאז הקמתה. במידה רבה היה מעורב גם בעשייה הביטחונית. הדבר התבטא ברטוריקה הגלויה שלו, אך בעיקר בלוח פגישותיו. ראשי מערכת הביטחון עלו אליו לרגל, ביקשו את עצתו, שיוועו להתערבותו והאצילו לו סמכויות נרחבות. הוא היה שר החוץ בפועל של מדינת ישראל, היועץ הבכיר ביותר לביטחון לאומי.
"יותר משהפרס רוצה להיניק, העגלים בקריית הממשלה רוצים לינוק", כתבתי ב־2010 אחרי בדיקה מדוקדקת של שמועות על הנעשה בבית הנשיא. "הם נבוכים מול האתגרים הגדולים, סובלים ממחסור בביטחון עצמי, ולפיכך משליכים את יהבם על מי שנתפס בעיניהם כאחרון דור הנפילים. בעבר הם לעגו לו קשות, עכשיו הם לא יכולים בלעדיו. קשריו המשובחים בחו"ל והמוניטין הבינלאומיים שלו נחשבים בעיניהם כנכס שלא יסולא בפז, אבל בעיקר ניסיון החיים שלו. כישלון אוסלו נשכח לו זה מכבר, כאילו לא היה ולא נברא".
גם ראש הממשלה נתניהו נועד איתו לעיתים מזומנות. ראש הלשכה נתן אשל אמר לי בשעתו שמדובר בפגישות שגרתיות בין ראש ממשלה לנשיא, ושבסך הכול "הם בקשר טוב ורואים עין בעין את המצב". זו הייתה לשון המעטה: נתניהו צבר הרבה מאוד שעות פרס. הרחק מעיני העיתונאים הם נפגשו לסעודות ערב ממושכות, סעודות עבודה למעשה. נתניהו בא לא רק כדי לעדכן את הנשיא, אלא קודם כול כדי לבקש עצה, עזרה ושירותי תיווך. גם שר הביטחון דאז אהוד ברק הסתייע רבות בנשיא פרס. מדי יום ראשון בבוקר, לפני ישיבת הממשלה, הם ישבו יחד שעה וחצי. הרמטכ"ל גבי אשכנזי התייצב אף הוא בבית הנשיא בתדירות גבוהה יחסית לרמטכ"לים קודמים.
בפגישות הרבות של פרס עם אישים מחו"ל עלו נושאים ביטחוניים ומודיעיניים שלא הונחו בעבר על שולחנם של נשיאי ישראל. קודמיו בתפקיד נועדו עם בכירי תבל במסגרת טקסית בעיקר, ואילו הנשיא פרס נשא ונתן איתם על סוגיות ליבה. הכול, לפי בקשתם. 40 אחוזים מהלו"ז שלו הוקדשו לפגישות עם אלופי צה"ל ועם שאר ראשי מערכת הביטחון. ראש המוסד, ראש שב"כ, מי לא. בחברתם הוא שוב פרח וזרח כמו בימיו הרחוקים כמנכ"ל משרד הביטחון.
"כמו שזה נראה כרגע, שום פעולה באיראן לא תתבצע בלי אור ירוק מבית הנשיא", כתבתי עוד ב־2010. ואכן כידוע היום, לפרס היו הרבה מניות בהימנעות של ישראל מתקיפת תעשיית הגרעין האיראנית כבר בתחילת העשור הקודם. הסתייגותו הנמרצת מתקיפה ישראלית התלכדה עם חששותיהם הכבדים ממילא של ראשי מערכת הביטחון דאז. הוא הסית אותם נגד מהלך צבאי שכזה. גיל כותב בספרו: "בשלב מסוים התייצבו אצלו נתניהו וברק יחדיו כדי להזהירו שהוא חורג מתפקידו כנשיא". אבל כידוע, החריגה של פרס עשתה את פעולתה. ישראל לא תקפה את איראן בעשור הקודם.
כזכור, או כנשכח, פרס התנגד בשעתו גם להפצצת הכור האטומי בעיראק ב־1981. הוא הזהיר את ראש הממשלה בגין שישראל תהיה "כערער בערבה" אם תפציץ. כעבור יותר משני עשורים תמך בהתלהבות במהלך דרמטי מסוג אחר לגמרי: ההתנתקות. בתור השר לשיתוף פעולה אזורי בממשלת שרון, רקם עם מיליארדר מדובאי תוכנית הזויה לרכישת בתי המתנחלים והחממות של גוש קטיף. כשנשאל בריאיון ברדיו ערב ההתנתקות אם הוא אופטימי, השיב: "אני לא רוצה לבלות את חיי כפסימיסט. אני באמת מאמין שהגיעה עת שלום, להשתחרר מהסקפטיות, מהפסימיזם ששום דבר לא שווה. יש הזדמנות גדולה וצריך באמת לא להחמיץ אותה".
כשביקרתי לאחרונה ברפיח ההרוסה כליל, חשבתי גם עליו, על האיש שהציע לראשונה את פתרון "עזה תחילה". למעלה משלושים שנים קודם לכן ראיתי אותו עם רבין וערפאת באוסלו, שעה קלה אחרי קבלת פרס נובל לשלום, מריע להמון הנורבגי החוגג ברחוב הראשי של בירת נורווגיה. כבר אז היו הרבה סיבות לחשוד שמדובר בשלום פיקטיבי, אבל האופטימיות של פרס עלתה על גדותיה. "עזה היא הדבר הקרוב ביותר לסינגפור", הוא מצוטט בפרוטוקולים של השיחות החשאיות ערב הסכמי אוסלו. בהמשך התהליך רמז שאולי אין עוד לישראל צורך בכור בדימונה, מפני שאויביה הולכים ומשלימים איתה. למרות ניצחון חמאס בבחירות בעזה, חצי שנה אחרי סגירת שערי הרצועה בידי אחרון חיילינו, הוא המשיך להיות אופטימי. בחורף 2006, בטקס ההשקה של הביוגרפיה העצומה שכתב עליו מיכאל בר־זהר, אמר פרס: "לא התרשמתי לא מהקסאמים ולא מהטרור. ירו עלינו 800 קסאמים ונהרגו רק שמונה אנשים". לדבריו אז, "החמאס לא שולט בשום דבר. גם אם הוא יקים ממשלה, הוא לא ישלוט. ההתלהבות מחמאס תרד. בזה אני בטוח".
ההשתלטות המוחלטת של חמאס על עזה לא בלבלה אותו. אדרבה, חלוקת הארץ קסמה לו יותר ויותר. "ישראל מאוחדת סביב פתרון שתי המדינות לשני עמים", הכריז בתום פגישה ב־2010 עם שר החוץ של גרמניה. זה היה שקר מוחלט גם בימים ההם, אבל פרס האמין בו. הוא לא ספר את המחנה הגדול שהתנגד. "נשאר חצי עם שפוי ואסור להפקיר אותו", הסביר אחרי הפסדו הצורב לנתניהו בבחירות 96', וערך את ההבחנה הידועה בין ישראלים ליהודים: "הישראלים הפסידו, היהודים ניצחו", נאנח באוזני דניאל בן־סימון מהארץ. הרטוריקה שלו, שבאורח פלא הלכה והשתכללה ככל שהזדקן, חיפתה על הפער העצום בין המציאות העגומה לחזונותיו המדיניים. חן הזקונים שלו טשטש את שיגיונותיו.
מי זוכר היום את התפקיד הנכבד ששמעון פרס הטיל על תימן במיזם השלום המופרך שלו. "גם ממעמקי תימן הרחוקה אפשר לקלוט הדים ראשונים של רצון בשלום", הוא כתב בעמ' 130 של "המזרח התיכון החדש". "על מדינה זו עובר עתה תהליך של תמורות מרתקות. הרי זה אינטרס תימני מובהק לשמור על הביטחון ועל השיט החופשי בים סוף, שיהיה ים בטוח ופתוח, ואין לתימן כל אינטרס לקיים מצב מלחמה עם ישראל. הים הזה יכול להיות ים נפלא לשיט של תיירות ובילוי".
כהונתו כנשיא הסתיימה בעיצומה של מערכה כבדה בעזה - צוק איתן, קיץ 2014. בנאום הפרדה שנשא בכנסת בטקס ההשבעה של רובי ריבלין, הודה הנשיא היוצא: "לא שיערתי שבימים האחרונים לכהונתי אלך, כפי שנהגתי ללכת, לנחם משפחות שכולות. לא תיארתי לעצמי שגם הפעם, לאחר שספגנו טילים וחשפנו מנהרות רצח מוסתרות, נצטרך להתריע באוזני העולם על סכנת הטירוף הטרוריסטי. הטרוריסטים הפכו את עזה לטרגדיה מעשה אדם. פינינו אותה מרצוננו מנוכחות ישראלית ואף סייענו לה להשתקם. לרוע המזל, לרוע מזלה, השתלטו עליה קנאים טרוריסטים".
כמה אירוני: פרס, אבי אוסלו, תומך מיזם ההתנתקות, האשים את המזל הרע בהפיכתה של עזה לשדה מוות. רק מזל רע היה שם, לטעמו, לא כשל קונספטואלי חרוץ שלו. במעמד הפרישה ההוא שב פרס והמליץ לחברי הכנסת להעניק לפלסטינים מדינה ביו"ש, כאילו כדי להתגרות שוב במזלנו. גם בעשור העשירי לחייו האמין שפנטזיות מסוימות הן לקח היסטורי מתבקש. "אנשים שואלים אותי", עדיין התעקש שבועיים לפני מותו, "מה ההישג הגדול ביותר של חייך? אני עונה להם: הלוואי והשגתי יותר. הם שואלים, מה הטעות הגדולה של חייך? אני עונה להם: לא חלמתי מספיק. ההמלצה שלי היא - תחלמו בגדול. אל תפחדו, אל תהססו, השאירו את העבר להיסטוריונים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il