אזרחי איסלנד אמרו את דברם. במשאל העם שהתקיים בשבת הם הצביעו נגד חידוש המשא ומתן להצטרפות לאיחוד האירופי. יותר מעשור לאחר שהשיחות הוקפאו, האיסלנדים החליטו שלא לפתוח מחדש את הדרך לחברות באיחוד.
עוד כתבות בנושא
רוב הדיון לקראת ההצבעה עסק בדיג, במטבע ובריבונות כלכלית. בצדק. אלה היו השאלות המיידיות שעמדו על הפרק. אבל תוצאת המשאל אינה מוחקת שאלה אחרת שעלתה סביב הוויכוח על מקומה של איסלנד באירופה: עד כמה המדינה חולקת את מערכת הערכים האירופית גם כאשר היא בוחרת להישאר מחוץ לאיחוד האירופי?
השאלה רלוונטית משום שאיסלנד אינה עומדת מחוץ למוסדות האירופיים. היא חברה במרחב הכלכלי האירופי ובאזור שנגן וקשורה לאיחוד במערכת צפופה של הסכמים, מוסדות ונורמות. האיסלנדים דחו את האפשרות לפתוח מחדש במשא ומתן על חברות. הם לא הצביעו על התרחקות מאירופה הדמוקרטית והערכית.
הכי מעניין
אחרי 70 שנה
המחשבה הזאת החזירה אותי למחקר שערכתי על ראשית יחסיה של ישראל עם הקהילות האירופיות. במברקים ישראליים משנות החמישים מצאתי התכתבות עם דיפלומטים איסלנדים שראו בשיתוף פעולה עם ישראל דבר טבעי: שתי דמוקרטיות קטנות, בעלות מסורת סוציאל-דמוקרטית חזקה, המחפשות את מקומן באירופה המשתנה.
שבעה עשורים לאחר מכן התמונה שונה.
ציור קיר ברייקיאוויק, איסלנד, יולי 2026 | צילום: יוסף מילשטיין
המלחמה בעזה עוררה באיסלנד זעם ציבורי עמוק. לזעם הזה יש הקשר שאסור להתעלם ממנו. מספר ההרוגים והמשבר ההומניטרי העלו שאלות קשות על התנהלות ישראל. ממשלת איסלנד עצמה תיארה את המצב בעזה כקטסטרופה הומניטרית וקראה להפסקת הפעילות הצבאית הישראלית, להכנסת סיוע ולשחרור החטופים.
ביקורת כזאת לגיטימית לחלוטין. השאלה אינה על עצם הביקורת, אלא על גבולותיה.
עוד כתבות בנושא
מאז טבח 7 באוקטובר, הביקורת האיסלנדית תורגמה, לעיתים, ליוזמות החורגות מביקורת על ממשלת ישראל. בשנת 2024 הונחה בפרלמנט הצעה לקדם סנקציות סחר בינלאומיות נגד ישראל. בדצמבר 2025 החליט איגוד השידור הציבורי האיסלנדי שלא להשתתף באירוויזיון לאחר שהוחלט לאפשר לישראל להמשיך בתחרות. כבר בשנת 2015 ביטלה מועצת הבירה רייקיאוויק, בתוך ימים, החלטה להחרים מוצרים ישראליים.
המקרה משנת 2015 מוכיח שהדמוקרטיה האיסלנדית מסוגלת לתקן את עצמה. אלא שהצטברות היוזמות מחדדת שאלה רחבה יותר: היכן עובר הגבול בין ניסיון להשפיע על מדיניותה של ממשלה לבין הדרה של מדינה וחברה שלמות?
השאלה נוגעת גם לאנטישמיות. הקהילה היהודית באיסלנד זעירה, ולכן ישראל היא לעיתים הזירה המרכזית שדרכה נכנסות סוגיות יהודיות לשיח הציבורי. כאשר הדיון עובר מביקורת על מדיניות ישראל להצגתה כמדינה שאינה ראויה להשתתפות תרבותית, למסחר או לקשרים רגילים, ההשלכות אינן נעצרות בהכרח במדיניות החוץ.
אוהדי איסלנד מודים לנבחרת שלהם. | צילום: AFP
כאן הבחירה להישאר מחוץ לאיחוד האירופי אינה משנה את העיקר. האיחוד מותח ביקורת חריפה על ישראל ואף נוקט צעדים נגדה כאשר הוא סבור שמדיניותה מצדיקה זאת. בה בעת, האיחוד האירופי הציב את המאבק באנטישמיות ואת טיפוח החיים היהודיים בלב סדר היום שלו. אין סתירה בין השניים. נדרשת הבחנה.
איסלנד אינה זקוקה לחברות באיחוד האירופי כדי לאמץ את מערכת הערכים שהוא מייצג. ביקורת חריפה על ישראל אינה אנטישמית מעצם היותה חריפה. אבל גם חרם על ישראל אינו חסין מביקורת רק משום שהוא מנוסח בשפת זכויות האדם. השאלה היא אם אותם סטנדרטים מוחלים גם על מדינות אחרות ואם התנגדות למדיניות מסוימת הופכת לשלילת הלגיטימיות של יחסים רגילים עם ישראל.
מפגש לוחות טקטוניים באיסלנד. | צילום: שאטרסטוק
איסלנד הצביעה נגד חידוש הדרך לחברות באיחוד. זו הכרעה דמוקרטית לגיטימית. אבל הדיפלומטים האיסלנדים שאת מברקיהם קראתי לא ראו באירופה רק מועדון שמצטרפים אליו. מבחינתם, היא הייתה מרחב של שותפות בין דמוקרטיות, גם כאשר הן חלוקות ביניהן.
שבעים שנה מאוחר יותר, האיסלנדים בחרו להישאר מחוץ לאיחוד. השאלה כיצד להבחין בין ביקורת לגיטימית על ישראל לבין הדרתה לא נעלמה יחד עם פתקי ההצבעה. כדי להתמודד איתה איסלנד אינה צריכה להיות חברה באיחוד האירופי.
הכותב הוא עמית מחקר בכיר במכון למדיניות העם היהודי ה-JPPI, ופרופסור ללימודים אירופיים ויחסים בינלאומיים במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב
עוד כתבות בנושא
