באוניברסיטת תל־אביב האזנתי בשבוע שעבר לדבריו של רם עמנואל, יהודי אמריקני ולשעבר ראש הסגל בממשל אובמה, הרואה בעצמו מועמד לנשיאות ארה"ב. עמנואל פרס באוניברסיטה את תפיסת עולמו בעניין יחסי ארה"ב־ישראל, והוכיתי בתדהמה.
כמי שחוקרת את יהדות ארה"ב ומנהלת שיג ושיח עם היהדות הליברלית, כמי שמאמינה עדיין בחשיבות של השמירה על הדו־מפלגתיות ברמה האסטרטגית והערכית, נדהמתי מרמת הניתוק של עמנואל מהמציאות הישראלית אחרי 7 באוקטובר. עוד יותר מכך, הפתיע אותי חוסר ההבנה שלו את הסכנות שאורבות ליהדות ארה"ב מ־8 באוקטובר.
אני מאמינה שיש חשיבות מכרעת לקשר ולשיח עם מנהיגים ליברליים. אם ננתק, חלילה, את הקשר הזה, אנחנו עלולים לפספס בעלי ברית כדוגמת ג'ון פטרמן וריצ'י טורס, שעמדו לצד ישראל ונגד האנטישמיות. דווקא משום כך דבריו של עמנואל באוניברסיטת תל־אביב צרמו כל כך.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
עמנואל פתח ואמר שישראלים אינם אוהבים לשמוע ביקורת. אם נניח לרגע בצד את ההתנשאות, נישאר עם הרבה חוסר מודעות - שכן רם עמנואל ודומיו עסוקים בעיקר בהשמעת ביקורת על ישראל. ראש הסגל לשעבר טען שהוא "מבין את הציניות שלכם ואת הכעס שלכם" בהקשר הפלסטיני, אלא שאין לו מושג מה עבר על הציבור בישראל בשלוש השנים האחרונות. זה הרבה מעבר לכעס ולציניות. אצל ישראלים רבים, כולל אנשים שתפיסת עולמם יונית, התחדדה ההבנה כי רובם המכריע של הפלסטינים אינם מוכנים לקבל את נוכחותה של ישות יהודית במרחב.
עמנואל דיבר על ״פשיטת רגל מוסרית״ ביחס לממשלת ישראל. עליו להביט במראה ולפגוש בפשיטת הרגל הזו בדיוק, ולהסביר לבבואתו את פשר תמיכתו במועמד אנטישמי ושונא נשים, למשל.
בדבריו הוא מתרפק על חתימת הסכם אוסלו, בלי להבין שמבחינת רוב הציבור בישראל - במיוחד אחרי 7 באוקטובר - אוסלו מסמל את ראשית הצירים של הקריסה הביטחונית במדינה. גם אנשי שמאל רבים רואים כיום באירוע הזה רגע מכונן של ליקוי מאורות וטעות אסונית, אך בשביל עמנואל זהו זיכרון מתוק.
הרי ברור שקל לעמוד בקמפוס בתל־אביב, בהזמנת אנשי אקדמיה שמטיחים בממשלה ובצה"ל ביקורת מתוך חדרים ממוזגים, ולדבר כך. נראה את עמנואל נושא אותו נאום בפני תושבי העוטף או הצפון. אך המועמד לעתיד לא הסתפק בכך, והטיח בישראל האשמות שקריות, שיועדו למעשה לקהל אחר לגמרי.
עוד כתבות בנושא
המפלגה הדמוקרטית בארה"ב עוברת תהליך של הקצנה, מרקסיזציה ואסלאמיזציה כבר תקופה ארוכה. זה לא קורה בגלל ישראל, אלא משום שארה"ב - ובעיקר המפלגה הדמוקרטית - אפשרה לתפיסות מסוכנות ואנטי־אמריקניות לחלחל לתודעתה ולקמפוסים שלה. עמנואל לא עשה דבר כדי למנוע זאת, בפחדנות ובחוסר אחריות. הוא נסחף עם הזרם.
ההתעלמות מהאנטישמיות הפושה בארה"ב הביאה את המחנה הליברלי לחפש שעיר לעזאזל, כמיטב המסורת האנטישמית. השעיר הזה הוא מדינת ישראל. אפילו גדולי האנטישמים מימין כבר מאמצים את הרטוריקה הזו. לא הדאגה לפלסטינים מעניינת אותם, אלא השנאה לישראל.
הקצוות מעתיקים זה מזה את אותה רטוריקה. עמנואל אינו מבין שהביקורת הנוקדנית, הכפייתית והשקרית על ישראל איננה עניינית - אלא היא פשוט שנאת יהודים. אנטישמיות כזו מרימה את ראשה רק כשהיסודות החברתיים מתערערים, וזה בדיוק מה שקורה באמריקה.
כשעמנואל מדבר על מי שחגגו את טבח 7 באוקטובר באמריקה, מוטב שיפנה את מבטו אל מפלגתו ואל מצביעיה. הם אלה שחגגו בקמפוסים. יתרה מכך: לא רק אספסוף צעיר וחסר מודעות עלץ על אונס הנשים, הגברים והטף בעוטף, אלא גם ארגוני נשים וזכויות אדם אמריקניים התעלמו, הכחישו או הצדיקו את המעשים הללו. כולם נמנים על מחנהו של עמנואל. כולם מצביעיהם של זוהרן ממדאני, ברני סנדרס וחברות "הסקווד".
עוד כתבות בנושא
בזמן שעמנואל נשא את דבריו באוניברסיטת תל־אביב, באוניברסיטת חיפה נערך כנס מחקרי על אנטישמיות. הגעתי אליו כדי לדבר על יוזמה שאני מובילה, המחברת בין יהודים שמרנים ליהודים ליברלים לטובת עמידה אחודה מול האתגרים הניצבים בפני העם היהודי - כולל המאבק באנטישמיות. דיברתי גם על ההיסטוריה המרשימה של יהדות ארה"ב.
ניכר שלעמנואל חסר ידע על כמה פרקים חשובים בהיסטוריה היהודית. כדי לתקף את תפיסת עולמו הוא בוחר להתעלם משנאת העולם הערבי לישראל מראשית הקמתה, כמו גם מהטרור שמפעילים הפלסטינים כבר למעלה ממאה שנה. הוא עוצם עיניים אל מול ההיסטוריה של יהדות אמריקה, שהתמודדה עם סוגיית האנטישמיות והשלכותיה עוד לפני קום המדינה. לאסוננו, "המלחמה הקרה היהודית" שהתחוללה באמריקה בעת השואה ולאחריה מקבלת בימינו ביטוי מחודש.
עמנואל הזכיר שראש הממשלה בנימין נתניהו כינה אותו "יהודי שונא עצמו". מקור הביטוי בפסיכולוג היהודי הגרמני־אמריקני הנודע קורט לוין, במאמרו המכונן משנת 1941, "שנאה עצמית בקרב יהודים". הוא דיבר שם על "עוינות כלפי קבוצת ההשתייכות", וטען כי באמריקה של 1941 יש קרוב לוודאי יהודים רבים יותר הנושאים ״מאזן שלילי״ כלפי קבוצתם משהיו בה בשנת 1910.
אינני יודעת אם עמנואל הוא יהודי שונא עצמו, או שהוא סוחר ביהדותו בהקשר הישראלי כדי לאותת לבייס שלו כחלק מקמפיין הבחירות. האסון שפקד אותנו ב־7 באוקטובר, שהעלה אל פני השטח את האנטישמיות שרחשה מתחת, מזעזע זהותית את יהודי העולם, בדגש על יהדות ארה"ב. אני גם יודעת שהתופעה של שנאה עצמית מרימה את ראשה בכל תקופת משבר שחווה העם היהודי. במצב כזה יש יהודים שמתעוררים ושואלים את עצמם: האם טעינו בהבנת המציאות? האם לא זיהינו את הסימנים שסביבנו? יש בהם גם כאלה שיאשימו את היהודי, וישתתפו בעלילת דם תורנית ("פשיטת רגל מוסרית של ממשלת ישראל").
עמנואל בחר כטוב בעיניו, וזו זכותו. אך מוטב שיכיר שכשם שיש ישראלים שאינם מצביעים לנתניהו, אך מבינים היטב מול מה הם מתמודדים, כך יש גם יהודים באמריקה שאולי לא הצביעו לדונלד טראמפ - אך מבינים שהאנטישמיות באמריקה אינה קשורה לישראל ולנתניהו. מקורה במשהו קדום ועמוק יותר, הדורש התייחסות הולמת שיש בה כל מה שחסר בעמנואל: זהות יציבה, אומץ לב וזקיפות קומה יהודית בשביל ישראל וארה"ב.