מצב הרוח בישראל וברחבי חלקים גדולים מן העולם היהודי הוא של אכזבה מרה. לאחר שנים שבהן נתפס דונלד טראמפ כנשיא הפרו-ישראלי ביותר בתולדות ארצות הברית, ישראלים רבים חשים בימים אלו בלבול, תסכול ואף תחושת בגידה.
בעיניהם, הנכונות שמפגינה וושינגטון כלפי טהרן נראית ככניעה במסווה. כל ביקורת פומבית על ראש הממשלה בנימין נתניהו נבחנת בזכוכית מגדלת. כל מחווה פייסנית כלפי איראן נתפסת כהוכחה לכך שאמריקה נוטשת את בעלי בריתה. יש אף פרשנים שהרחיקו לכת וטענו כי טראמפ הפך שבוי בידי האינטרסים של מדינות המפרץ ומתרחק מישראל.
לדעתי, החששות הללו מבוססים על הבנה שגויה של המתרחש. טראמפ רחוק מלנטוש את ישראל, וייתכן שהוא מעניק לה שירות מדיני שרק מעטים מנשיאי ארצות הברית העזו להעניק.
הכי מעניין
במשך עשרות שנים הפיצו מבקריה של ישראל האשמה רעילה שלפיה מדיניות החוץ האמריקנית נשלטת בחשאי בידי ציונים, מנהיגים ישראלים או "לובי יהודי" מסתורי. כמעט כל מהלך אמריקני משמעותי במזרח התיכון פורש דרך העדשה הזו. המלחמה בעיראק, כך נטען, נועדה לשרת את ישראל. התמיכה האמריקנית בישראל הוצגה כהוכחה למניפולציה זרה. כל ברית הפכה לראיה לקונספירציה.
דווקא כאשר טראמפ מבקר בפומבי את נתניהו, ולעיתים אף כופה עליו מהלכים או משפיל אותו לעיני כול, הוא מחליש את הנרטיב הזה. כאשר הוא מוכיח שהוא מוכן לחלוק על מנהיגי ישראל ואף להתעמת עמם, הוא מערער את הטענה שאמריקה פועלת כמריונטה ישראלית. כאשר הוא מטיל על ישראל אחריות לטעויות טקטיות או למהלכים מיותרים, הוא גם מגן על שתי המדינות מפני ההאשמה שארצות הברית נגררה לעימותים מתוך ציות עיוור או מניפולציה.
לו ממשלים קודמים היו מוכנים להביע את אכזבתם מישראל באותה בוטות, ייתכן שחלק מן התאוריות המזיקות ביותר של הדור האחרון כלל לא היו מצליחות להכות שורש.
אולם הסיפור הגדול בהרבה חורג מטראמפ עצמו. הלקח האמיתי של השנים האחרונות הוא שאמריקה עוזבת את המזרח התיכון. לא פיזית. לא לחלוטין. אך מבחינה אסטרטגית.
לאחר אפגניסטן, עיראק ועשרות שנים של מחויבויות יקרות ברחבי האזור, הציבור האמריקני איבד את התיאבון למיזמים גדולים מעבר לים. השפה של קידום הדמוקרטיה, בניית אומות ועיצוב מחדש של אזורים שלמים כבר אינה מעוררת השראה בקרב הבוחרים. אפילו השיח המוסרי שבעבר הצדיק מחויבויות יוצאות דופן — ובהן מניעת שואה נוספת והבטחת ביטחונה ארוך הטווח של ישראל — נושא כיום משקל נמוך בהרבה.
מעורבותה העתידית של ארצות הברית באזור תהיה יותר ויותר עסקית ועניינית. וושינגטון תגן על נתיבי השיט כאשר יהיה בכך צורך. היא תשמור על אינטרסים כלכליים מסוימים. היא תטפח שותפויות סלקטיביות. אך העידן שבו אמריקנים שלחו דרך קבע את בניהם ובנותיהם כדי לעצב מחדש את המזרח התיכון הולך ומסתיים.
ישראלים רבים מביטים בהתפתחות הזו בדאגה. אין סיבה לכך. ייתכן מאוד שישראל אף תצא ממנה נשכרת.
במשך עשרות שנים חייתה ישראל תחת מטרייה ביטחונית אמריקנית. המטרייה הזו העניקה לה יתרונות עצומים, אך גם עודדה דפוסי תלות מסוימים. ככל שאמריקה נסוגה בהדרגה, ישראל נאלצת לחשוב כמו מעצמה אזורית ולא כמו מדינת חסות הנהנית מהגנה חיצונית. ההיסטוריה מלמדת כי הכרח הוא אבי החדשנות. וישראל אינה המדינה היחידה הנאלצת להתמודד עם המציאות החדשה.
ייתכן שמדינות המפרץ הסוניות מודאגות אף יותר מישראל מן השינוי בסדרי העדיפויות האמריקניים. הצהרותיהן הפומביות נותרות רגועות ומדודות. מנהיגיהן מבינים היטב את ערכה של שתיקה אסטרטגית. אך מתחת לפני השטח מסתתרת אמת שאי אפשר להתעלם ממנה: לא ניתן עוד להניח כמובן מאליו שהגנה חיצונית תעמוד תמיד לרשותן.
למדינות אלו יש משאבים פיננסיים עצומים, אך עומק דמוגרפי מוגבל יחסית. הן ניצבות בפני אתגרי ביטחון ארוכי טווח באזור שנותר בלתי יציב. ההנחה הישנה שלפיה וושינגטון תספק תמיד את הערבות האולטימטיבית נראית כיום פחות ופחות מובטחת.
דווקא כאן טמונה הזדמנות היסטורית. ישראל מחזיקה ביכולות יוצאות דופן בתחומי הטכנולוגיה, המודיעין, הסייבר והביטחון. מדינות המפרץ מחזיקות במשאבים פיננסיים אדירים, בתשתיות לוגיסטיות ובנוכחות כלכלית גלובלית. יחד הן מסוגלות לבנות מסגרת שיתוף פעולה שלפני דור אחד בלבד הייתה נראית דמיונית.
אך גם לשותפות הזו דרוש דבר נוסף. דרוש לה ממד. וכאן נכנסת לתמונה הודו. עם יותר ממיליארד וארבע מאות מיליון תושבים, כלכלה הצומחת במהירות, הון אנושי מדעי מן השורה הראשונה ושאיפות גיאו-פוליטיות מתרחבות, הודו מציעה דבר שלא ישראל ולא מדינות המפרץ מסוגלות לספק לבדן: מסה אנושית עצומה. ציר ישראלי–מפרצי–הודי יוכל לשלב טכנולוגיה, הון, יזמות, אנרגיה, ייצור, לוגיסטיקה ועוצמה דמוגרפית בהיקף שרבים עדיין אינם מעריכים כראוי.
עבור ישראלים רבים, נסיגתה לכאורה של אמריקה נראית כאסון. אך ייתכן שההיסטוריה תשפוט אותה אחרת. אולי המתנה הגדולה ביותר שבעל ברית יכול להעניק היא להכריח אומה לגלות עד כמה היא מסוגלת להיות חזקה בכוחות עצמה. ואם זהו אכן הדבר שטראמפ עשה — גם אם מבלי שהתכוון לכך — ייתכן שיום אחד ישראלים יביטו לאחור ויאמרו: תודה לך, הנשיא טראמפ.
עוד כתבות בנושא
