מי שעוקב בעשור האחרון אחר הפוליטיקה האמריקנית ותנועות העומק המעצבות אותה, ודאי לא הופתע מתוצאות סקר רויטרס/איפסוס שהתפרסמו אתמול. הנתונים הללו – לפיהם רק 27% מהאמריקנים תומכים בתקיפה באיראן מול 43% מתנגדים – הם הרבה מעבר לסטטיסטיקה יבשה. הם משקפים מגמה ארוכת טווח של בדלנות גוברת והתרחקות עקבית של הציבור האמריקני, ובעיקר הדורות הצעירים שבו, מהמחויבות המסורתית לביטחון ישראל ומהתמיכה בה. המשמעות האסטרטגית עבורנו היא אחת: אנו פועלים כעת בתוך חלון הזדמנויות שהולך ונסגר. בפעם הבאה שנידרש לטפל באיום האיראני, בעוד שנתיים, חמש שנים או עשר, המהלך עלול להתקיים ללא מעורבות אמריקנית בהתקפה, ואולי אף לא בהגנה.
עוד כתבות בנושא
היכולת המבצעית שהופגנה בימים האחרונים מספקת לנו את הכלים למימוש ההזדמנות הזו. התיעודים המגיעים משמי שיראז, שבהם נראה כטב"ם MQ-9 Reaper – כלי טיס אטי עם חתימת מכ"ם בולטת – משמיד משגרי טילים בליסטיים באין מפריע, מעידים על שליטה כמעט מלאה בשמי איראן. לצד חיסולם של 48 בכירים ושל חמינאי, ניכר כי חומת ההגנה האווירית של הרפובליקה האסלאמית קרסה. זוהי נקודת תורפה שאסור להסתפק בה להישגים שיישחקו עם הזמן; זו העת לתרגם את העליונות המבצעית להכרעה משטרית.
עם זאת, אסור לנו לפרש לא נכון את הכאוס בטהרן. למשטר האיראני יש מנגנוני הישרדות מוסדיים משומנים, ומועצת המומחים ערוכה בדיוק לתרחישים של רציפות שלטונית תחת אש. איראן כיום היא חיה פצועה ופגועה שיורה לכל עבר ומאיימת על יציבות מדינות המפרץ, אך היא עדיין לא בפרפורי גסיסה. אם המערכה תסתיים כעת, המשטר ישרוד, הוא ישתקם ויבנה את עצמו מחדש, בזמן שידינו יהיו כבולות מבחינה בינלאומית.
הכי מעניין
תם עידן הסבבים?
כאן אנו פוגשים שוב את הנטייה הישראלית הידועה לשמצה להיגרר להתנהלות של "סבבים" – אותה קונספציה הרסנית המבכרת שקט זמני על פני הכרעה. ברירת המחדל ההיסטורית מלמדת שאם לא נחולל שינוי יסודי עכשיו, נחזור לאותה נקודה בעוד מספר שנים מול אותו אויב, אך בתנאים פוליטיים נחותים בהרבה. הפיכה לא תגיע רק מבחוץ, והעם האיראני – ששילם מחיר דמים נורא במחאות ינואר – חייב לנצל את המומנטום הנוכחי. השילוב של לחץ צבאי בלתי מתפשר ותמיכה בכוחות אנטי-משטריים הוא הדרך היחידה להבטיח שהפעם המציאות אכן תשתנה.
עוד כתבות בנושא
הנשיא טראמפ כבר ציין כי גורמים במשטר פנו אליו בבקשה למשא ומתן, והוא מצדו הביע נכונות לכך. איראן היא אמנית במשיכת זמן, והיא תנסה להשתמש בערוצים הדיפלומטיים כדי לשמר את התשתית השלטונית שלה ואת רשת השלוחים האזורית. לישראל אין את הפריווילגיה לעצור באמצע נסיעה בכביש מהיר כדי לחשב מסלול מחדש; כל היסוס כעת הוא הזמנה לאיום חמור יותר בעתיד. המטרה אינה יכולה להסתכם עוד בפגיעה זמנית בתוכנית הגרעין או בפרויקט הטילים הבליסטיים. ביום שבו השער בוושינגטון יינעל סופית, כל רגע של דריכה במקום היום יתברר כהחמצה היסטורית שאין לה כפרה.