ההתלהבות הפתאומית סביב מה שנקרא "מועצת השלום" בעזה, בולטת מאוד.
המוני מדינות, שפע של גופי פיקוח ותת-פיקוח, ועדות על גבי ועדות - כולם משדרים ביטחון רב בעתיד, ומעל הכל, אחד בשני. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ חשף את הארכיטקטורה הבינלאומית הזו לעולם כאילו הייתה הבטחה לסדר, יציבות ותקווה.
עוד כתבות בנושא
כבר היינו בסרט הזה.
הכי מעניין
הוא מזכיר את ההכרזה האחרונה של שליחו של טראמפ, סטיב ויטקוף, כי 800 אסירים איראנים הנידונים למוות יינצלו. הרפובליקה האסלאמית לעגה מיד להכרזה, וזמן קצר לאחר מכן, ארפן סולטאני, בן 26 בלבד, הוצא להורג יחד עם אחרים על ידי המשטר הרצחני. עקרב אינו יכול שלא לעקוץ. עריצויות אינן משנות את טבען רק משום שמנהיגי המערב רוצים בכך.
בינתיים, המציאות מתעקשת להפריע. ארבעים ושמונה מטוסי F-35 אמריקנים פרוסים כעת בירדן, נושאת המטוסים USS אברהם לינקולן מתקרבת, וההיגיון מציע את מה שהדיפלומטיה מעדיפה לא לומר בקול רם: במוקדם או במאוחר, תגיע התקפה.
המנהיג העליון של איראן עלי חמינאי (שמאל) ונשיא איראן מסעוד פזשכיאן | צילום: KHAMENEI.IR / AFP
חזרה לעזה - ולתקווה. מבנים עצומים, כמעט פרעוניים, מתוכננים כדי לבנות מחדש את הרצועה ההרוסה. אפשר לקוות מהר, ואפשר לקוות לטוב. אבל תקווה לא יכולה להחליף בהירות. ההכרזה על הוועד הפועל החדש אינה רק רחבה; היא מסוכנת ולא קוהרנטית. בין חבריו מופיעות טורקיה וקטאר - יריבות גלויות של ישראל - היושבות, באופן מטאפורי, על גבול ישראל. עד מהרה צצות גם פקיסטן ורוסיה של פוטין.
לשמע שני השמות הראשונים, ראש הממשלה בנימין נתניהו הצהיר במפורש כי ההחלטה "לא תואמת עם ישראל ומנוגדת למדיניותה". הסיבה מובנת מאליה; קטאר היא הפטרונית הפיננסית העיקרית של חמאס ובעלת בריתו התקשורתית החזקה ביותר דרך אל ג'זירה, שלא לדבר על המארחת הנדיבה של הנהגת הטרור של חמאס, שמעולם לא הסתירה את מטרתה: השמדת העם היהודי.
טורקיה, מצידה, היא הבית האידיאולוגי של האחים המוסלמים, המטריצה שממנה נולד חמאס. הנשיא ארדואן רקם קשרים נגד ישראל במשך עשרות שנים, בגלוי ובעקביות.
עוד כתבות בנושא
כדי ששלב 2 של כל הסדר באשר הוא בעזה יתחיל באמת, שני תנאים נותרו בלתי-ממולאים: החזרת גופת הישראלי החטוף האחרון, ופירוק מוחלט של חמאס מנשקו. דרישות אלו כתובות בהסכם עצמו. אך לא לקטאר ולא לטורקיה אין ולו עניין קל לראות אותן מתממשות. להיפך, הן מחפשות השפעה, לגיטימציה ומעל הכל המשך חסד אצל טראמפ. הן מציגות את עצמן כ"ערבות", מבלי להבטיח שום דבר שחשוב.
ישראל, אם תשתמש בקלפים שלה היטב - כפי שנתניהו הוכיח שוב ושוב - עדיין עשויה לנטרל את הנזק. הממשל האמריקני הזה מעולם לא אמר לישראל "לא", וירושלים תתעקש שגורמים פולשניים אלה לא ישלחו חיילים, לא ישאו נשק ולא יממשו סמכות קבלת החלטות או אימות. הם יכולים לשבת ליד השולחן, אבל אסור להם לגעת בקלפים.
טראמפ התעייף מהאו"ם?
ובכל זאת, היקף הפרויקט הזה אומר הרבה. בין הדירקטוריון, הוועד הפועל, הנציג העליון של עזה וצוותו, הוועדה הלאומית לניהול עזה (NCAG) וכוח הייצוב הבינלאומי, מספר המדינות המעורבות יכול בקלות לגדול מ-60 המוזמנות - 20 מהן כבר קיבלו את ההזמנה - ל-80 או יותר. הוסיפו לכך צבא של מיליארדרים, משקיעים, דיפלומטים, דמוקרטיות ודיקטטורות, המערב והאסלאם הפוליטי, עשירים ועניים, בעלי ברית ואויבים.
האם זה נשמע מוכר?
אולי טראמפ פשוט התעייף מהאו"ם. אולי הוא מנסה משהו חסר תקדים: בניית פורום בינלאומי חלופי, לא בצל הציר הסובייטי-עולם שלישי הישן או צאצאיו האידיאולוגיים, אלא תחת חסות אמריקנית. אם כן, זו תהיה תפנית היסטורית.
התגובה מפריז מחזקת פרשנות זו. הנשיא עמנואל מקרון דחה מיד את ההזמנה האמריקנית. למרות היותו צעיר יחסית, הוא כבר מנהיג בדרכו החוצה, מעוצב על ידי אנטי-אמריקניזם צרפתי מובהק. מקרון אוהב את האו"ם. מרכז כוח אמריקני - במיוחד כזה שבונה מחדש את עזה מבלי לפגוע בלגיטימציה של ישראל - מפריע לו. הוא אומר זאת בגלוי.
נשיא ארה"ב דונלד טראמפ נואם במהלך פסגת המנכ"לים של שיתוף הפעולה הכלכלי של אסיה-פסיפיק | צילום: אנתוני וואלאס / AFP
ישראל, בינתיים, נושאת במחיר של נוכחות לא רצויה כפי שתמיד עשתה. עליה להגן על עצמה מפני הבלתי ניתן להגנה. שנאה אסלאמית נותרה איום קיומי, לא אי-הבנה דיפלומטית. לכן, העדיפות הראשונה נותרה ללא שינוי: לפרק את חמאס מנשקו.
אם האייתוללות בטהרן יוסרו סוף סוף מהשלטון, כל רשת הטרור תאבד את הפטרון החזק ביותר שלה. הדירקטוריון אולי גדול, השולחן רחב והשחקנים רבים - אבל הקווים האדומים של ישראל מעטים ובלתי ניתנים למשא ומתן.
אם ישראל חייבת לפעול שוב, היא תפעל. 7 באוקטובר נוסף אינו על הפרק. ולא משנה מה הדירקטוריון החדש הזה יכריז, טראמפ יאפשר לישראל לעשות את מה שהיא צריכה כדי לשרוד.
עוד כתבות בנושא
