הרעיון המסדר: ניצחון תחילה

קשה לעקוב אחר הרשימה המתארכת של הסוגיות הפתוחות שעל סדר היום המדיני־ביטחוני של ישראל. בראש הרשימה ניצבים איום הגרעין האיראני והחשש מהסכם רע שיושג במעורבות ממשל טראמפ. הבעיה תהיה הסכם שישאיר בידי איראן את הפוטנציאל להתגרען, יחלץ אותה מהמצוקה המדינית והכלכלית, ובה בעת יציב משקולות על רגלי ישראל בכל הקשור לפעילות נגד האיראנים.

מיד אחריה בסדר הדחיפות, או סמוך לצידה, נמצאת סוגיית המלחמה בעזה ושחרור החטופים.

האיום מצד החות'ים, שהפך לחלק משגרת חיינו, נדחק לאחור רק משום שיש לו מענה סביר בטווח המיידי - יכולות ההגנה האווירית - ובטווח שאחריו, בהיותו כרוך בסוגיית הלחימה בעזה. השלכותיו הכלכליות לא קלות, אך גם לא בלתי נסבלות.

אחר כך נמצאים המצב בסוריה והבטחת האינטרסים הישראליים בזירה הצפונית, לרבות הנוכחות הצבאית הישראלית וחופש הפעולה הביטחוני. זאת על רקע התקרבותו של אחמד א־שרע למערב והמגעים לביסוס משטרו ולשיקום סוריה.

לצד זאת ישנו גם המצב בלבנון, על רקע מהלכי ממשל עאון לפירוק חיזבאללה ושאר הפלגים הלבנוניים מהנשק שבידיהם, תוך הצגת הנוכחות הישראלית בדרום־המדינה כאבן נגף בדרך להגשמת החזון הזה.

ומעל כל אלה: המבט הרחב על ההזדמנויות והאתגרים בעקבות השינוי במאזן הכוחות האזורי על רקע מלחמת חרבות ברזל, המשא ומתן עם איראן, מגמותיה של טורקיה והסיכומים מביקורו של הנשיא דונלד טראמפ במפרץ.

הסחף האירופי נגד ישראל, שמתרחש למרות התמיכה הישראלית של הממשל האמריקני, תופס מקום משמעותי ברשימת הסוגיות המדיניות. דאגותיה של ישראל אינן רק מפני היוזמות להגבלת הסחר הביטחוני ושיתופי הפעולה הכלכליים והמדעיים עמה, אלא גם מהחייאתו המהירה של פתרון שתי המדינות ומהלחץ הגובר לקידומו. הוועידה הסעודית־צרפתית שתתקיים בניו־יורק ב־17 עד 20 ביוני, בהשתתפות מדינות רבות, אמורה לספק בימה משמעותית לשיווק הרעיון הזה.

בכל אלה קשורה סוגיית היחסים עם הבית הלבן. מלבד התחושה שטראמפ מקדם את האינטרסים האמריקניים בלי לתת לעמדותיה של ישראל את המשקל הראוי להן כבת הברית האסטרטגית של ארה"ב, נוספת כעת גם שתיקתו של הממשל מול הגל העכור הנושב מאירופה כלפי ישראל. כמו כן גובר החשש כי בעקבות הקשיים הניצבים בפניו בהצגת הישגים מדיניים (במלחמה בין רוסיה לאוקראינה) או פנימיים (הבלמים המשפטיים שהוצבו מול יוזמותיו בתחומי הסחר וההגירה) הוא עלול לרכך את עמדות הפתיחה המתואמות עם ישראל כדי להניע יוזמות ולהגיע להסכמים.

מספרם הרב של הנושאים ומורכבותם הרבה, הנובעת בין השאר מזיקות הגומלין שביניהם, מאיצים בדרך כלל את החיפוש אחר "רעיון מסדר", שמארגן ומנחה את התהליך המחשבתי ואת מכלול הפעולות של גורמי המערכת. על כך בדיוק בונות צרפת ושותפותיה בקהילה הבינלאומית ובעולם הערבי כשהן מציגות את יוזמתן ל"הרגעת האזור". הן מניחות בפני ישראל רעיון בעל חמישה מרכיבים: סיום המלחמה; הכרה במדינה פלסטינית; רפורמות בשלטון הפלסטיני; פירוק חמאס מנשקו והדרתו המוחלטת מכל צורת ממשל; נורמליזציה ושילוב אזורי של מדינת ישראל. לדידן, הסכמה לרעיון הזה והסכם גרעין בין ארה"ב לאיראן ידכאו יחד את מוקדי האלימות הפעילים ויובילו את האזור כולו לעידן חדש.

אין צורך להזכיר את האיומים בנוגע למחירים שישראל עלולה לשלם אם תסרב לכך. מנהיגים אירופים מזכירים לנו אותם כמעט מדי יום. גם שמענו על חלק מהתמורות שמוצעות לישראל אם תלך בנתיב הזה, בהצהרות שניתנו במהלך ביקורו של הנשיא טראמפ במדינות המפרץ. נשיא אינדונזיה, פרבואו סוביאנטו, הוסיף תמורה משלו כשהצהיר השבוע כי ארצו תהיה מוכנה לנרמל את יחסיה עם ישראל ולקיים עמה קשרים דיפלומטיים אם בירושלים יכירו במדינה פלסטינית.

אין להתכחש ליתרונותיה של היוזמה, אך אסור להתפתות לה. ישראל אינה יכולה לסיים את המלחמה בעזה בלי להשיג את כל המטרות שהגדירה. ההצעה להחזיר את אספקת הסיוע ההומניטרי לעזה דרך האו"ם - הצעה ששולבה במתווה העדכני שהציג השליח סטיב ויטקוף לשחרור החטופים - מלמדת על השפעתו הרבה של המהלך הזה על מעמד חמאס. לא נכון להושיט לארגון הטרור את חבל ההצלה שיוציא אותו מהבור שהוא נמצא בו. ישראל צריכה להובילו למצב שבו יסכים לשחרור כל החטופים, בתמורה להסדר שלא ימנע ממנה להשלים את כל שאר מטרותיה.

המחשבה שאפשר לחולל שינוי מהותי ברצועת עזה רק בהחלפת הממשל מתעלמת מהאחיזה העמוקה שיש לאידיאולוגיה החמאסית ולאנשי התנועה בקרב האוכלוסייה המקומית.

אכן, המצוקה הקשה ברצועה והתנהלות חמאס כלפי האוכלוסייה חילצו לא פעם ביטויים אותנטיים של מחאה ותרעומת כלפיו, אך גם כעת חמאס הוא גורם הכוח המרכזי ברצועה. כל עוד זה המצב, כל גורם שלטוני זולת צה"ל לא יוכל להמרות את פיו, ורק יספק לו את החסות ואת הכסות לשיקום המהיר של יכולותיו.

באשר לחידוש העיסוק ברעיון המדינה הפלסטינית, קשה להבין אם זו נאיביות או התכחשות למציאות. לבעלי הזיכרון הקצר כדאי להזכיר שהרשות הפלסטינית של אבו־מאזן קיבלה לידיה את השלטון בעזה ואת האחריות על כל שטחי הרצועה לאחר ההתנתקות. ה"רשות" הזאת הפסידה לחמאס בבחירות לפרלמנט, ואנשיה ששרדו מיהרו להימלט מהרצועה. אותה ה"רשות" נשענת ביהודה ושומרון על כידוני צה"ל, ומתקשה למלא את תפקידיה אפילו בשטחים שבאחריותה. כל זה עוד בלי שדיברנו על מאבקה בישראל, על תמיכתה העקיפה בטרור והאדרת המחבלים.

מי שמעלה כיום את רעיון המדינה הפלסטינית מעדיף להתכחש לנתוני הסקרים העדכניים, שמצביעים גם כיום על תמיכה רחבה בחמאס ובהחלטתו לצאת למלחמה בישראל, על התכחשות למעשי הזוועה שבוצעו ב־7 באוקטובר, על השאיפה הרחבה למימוש זכות השיבה, ועל תמיכה בעימות מזוין ובאינתיפאדה נגד ישראל כדי לקדם את היעדים הפלסטיניים. מי שמעלה את רעיון המדינה הפלסטינית כפתרון לבעיות הנוכחיות לא הפנים את תרומתו של הרעיון הזה להיווצרותן.

ניצחון בעזה והסרת האיום האיראני צריכים להיות רכיבים מרכזיים ברעיון המסדר בהתנהלותה של ישראל. את השפעתה במרחב האזורי היא תשיג מתוך עוצמה, ולאחר ההכרה בקרב מנהיגי האזור - שכבר קיימת אצל חלקם - שניצחונה של ישראל חשוב גם לעתיד מדינותיהן לנוכח האתגרים והאיומים במרחב. ישראל חייבת לרתום את הממשל האמריקני לגישה זו, אך לא לפני שהיא בעצמה תאמץ אותה במלואה.