שתי מטרות עיקריות היו לנשיא דונלד טראמפ בביקורו במדינות המפרץ, ואת שתיהן הוא השיג. הראשונה היא כלכלית - חתימה על עסקאות, השקעות, הסכמי סחר ושיתופי פעולה, שישפיעו מטווח הזמן המיידי ולאורך שנים. השנייה היא מיצוב מחודש של ארה"ב כמעצמה הדומיננטית במזרח התיכון, ודחיקתה של סין, שבעשור האחרון ניצלה את הריק המדיני-אסטרטגי והרחיבה את נוכחותה ואת השפעתה בעיצוב עתיד המפרץ.

החלטתו של טראמפ לקיים את ביקורו הגדול הראשון דווקא בריאד מעידה לא רק על מקומה של הכלכלה בסדר העדיפויות שלו, אלא גם על הבנתו כי המזרח התיכון אינו עוד מוקד חיכוך בעייתי שזקוק להרגעה. הוא זירה אסטרטגית חיונית לארה"ב בתחרות עם סין.

במענה לשאלה אם ביקורו מזיז את ישראל לשוליים השיב טראמפ כי הוא סבור שהביקור דווקא טוב לישראל: "העובדה שיש לי מערכת יחסים עם מדינות המזרח התיכון, אני חושב שזה טוב לישראל". ואומנם, בהסתכלות על התמונה הכוללת אין ספק שישראל צריכה לראות באור חיובי את חיזוק מעמדה ואחיזתה של ארה"ב במזרח התיכון. ברור גם שלפחות חלק מחזונו של טראמפ - למשל בקשר להרחבת הסכמי אברהם - לא יוכל להתממש בלי שיתופה של ישראל. עדיין, אין בכך כדי להרגיע את דאגותיה לנוכח ההקרנות השליליות כלפיה מהמהלכים שהממשל נוקט ומאופן התנהלותו בדרך לשם.

לא מדובר רק על הדילוג על ישראל במסעו הנוכחי של הנשיא, אלא על צבר ההחלטות והאירועים מהתקופה האחרונה, שחיזקו את הרושם כי עמדתה של ישראל לא מקבלת את המשקל הראוי לה כבת ברית אסטרטגית. גם אם מדובר ברושם שגוי או בצירוף מקרים שאינו מעיד על מגמה, אי אפשר להתכחש לדימוי שנוצר בעקבות זאת ולהשלכותיו השליליות על מעמדה של ישראל.

את התיקון לכך אין לבקש רק במסדרונות הבית הלבן או מצד ידידיה של ישראל בקונגרס, אלא בהחלטות ובמהלכים שישראל תבצע בעצמה. על ישראל להצדיק את יומרתה להיות מעצמה אזורית חזקה ומנצחת - ולא תלותית ומהססת.

הדשדוש הנמשך ברצועת עזה שוחק לא רק את כוחותינו בחזית ובמילואים, את סבלנותו של העורף, ואת מה שנשאר מהלגיטימציה הבינלאומית לאחר שרוב מדינות העולם כבר הפסיקו לדבר על זוועות 7 באוקטובר, ובמקום זאת ממוקדות רק בסבלה של האוכלוסייה העזתית. הוא גם פוגע במעמדה של ישראל בעיני ארה"ב ובקרב ידידיה.

ישראל מצטיירת כמי שאינה בטוחה בהגדרת מטרותיה, ואף אינה נחושה בהשגתן. ישראל נתפסת כמי שאינה מנצלת את ההזדמנות ההיסטורית שהעניק טראמפ לפתרון בעיית עזה באמצעות תוכנית ההגירה מרצון, בגלל הספקות בהכשר המשפטי שיש לה - ואת זאת צריך להסדיר באופן חד - או מסיבות אחרות.

הנשיא טראמפ, כמו מארחיו בסעודיה ובאמירויות, מבין שאי אפשר לכונן סדר אזורי חדש בלי להשלים את משימת מיטוטו של חמאס והשמדת יכולותיו הצבאיות. גם אם אינם מצהירים על כך, המנהיגים האלה מבינים שהפגיעה שישראל הסבה לחמאס כואבת - אבל לא בלתי הפיכה. "היכולת השיורית" של ארגון הטרור, והאחיזה העמוקה שלו בציבור, יאפשרו לחמאס להשתקם במהירות בתמיכתן של ההנהגה בחו"ל, של איראן ושל מדינות נוספות.

התיאורים שנלוו להתייחסויות של טראמפ על החות'ים ("אמיצים, ספגו עונש אדיר והפגינו הרבה אומץ") ועל הטרוריסט בחליפה אחמד א־שרע ("בחור קשוח, לוחם, עם עבר מאוד חזק") מעוררים אצלנו בצדק תחושת אי נחת לנוכח האדרה - או לפחות האנשה - של מפלצות אדם. אך הם מלמדים בעיקר כיצד מנהיגים מעריכים את יריביהם ואת שותפיהם. בשום אופן אין להמעיט בחשיבותו של השיקול הערכי, אך נכון גם להפנים את משקלם הגובר של אינטרסים, נחישות, כוח ועוצמה, במיוחד בהתנהלותו של הממשל הנוכחי וביחסים הבינלאומיים.

טראמפ פועל בנחישות ובקצב מהיר כדי לקדם את האינטרסים האמריקניים. בחלק גדול מהתחומים מהלכיו אינם סותרים את האינטרס הישראלי. במקום שיש התנגשות, הממשל מודע לעמדותיה של ישראל וקשוב לתת מענה לדאגותיה.

מקומה של ישראל נפקד ממסעו של טראמפ, אך הישגיה לאורך המלחמה, עוד לפני בחירתו לכהונתו הנוכחית בנשיאות, סללו את הדרך לשינוי פני האזור. במלחמה הזו ישראל סיפקה עדויות רבות גם לנחישותה. אם נוצר ספק עדכני בקשר לכך – עליה להסירו. לא אלמן ישראל.