השאלה שבכותרת עוסקת בעזה. לא במה עשינו אלא במה אמרנו. מה הייתה הצידה הרוחנית לדרך, של בתי המדרש, איתה יצאו הלוחמים לשדה הקרב.

אז הנה שתי אפשרויות:

הרב נועם וידר הוא ר"מ בישיבת ההסדר "ברכת יוסף" שבאלון מורה. במהלך אוקטובר 23 הוא שלח סדרת סרטוני חיזוק ועידוד לתלמידיו שיצאו להילחם. וכך אמר באחד מהם:

"האויבים שלנו, חמאס, עשו לנו דברים יותר נוראים מהנאצים... במכות מצרים הקב"ה כיסח להם את הצורה... אין מים... השמיד את כל האוכל לכולם – נשים, גברים וטף... וכמו במצרים אז כך גם עכשיו בעזה, אל תרחמו שם על אף אחד... כולם שם שותפים... אל תירָאו ואל תפחדו... ההורים מולידים ילדים להיות שהידים, לכן כולם שם שותפים וכולם צריכים למות... תכסחו להם את הצורה. תעשו להם השמדה טוטלית כמו שכל עם ישראל רוצה שתעשו" ("ה' איתנו בשדה הקרב", אתר ישיבת "אלון מורה", וביוטיוב, תת-כותר: "חרבות ברזל", 12.10.23).

ברוח זו שאר הסרטונים. ברוח זו דיברו ומדברים עד היום ,עשרות רבות של רבנים חרד"לים, החל מהבכירים והידועים שבהם ועד לר"מים צעירים.

ב- 9 לאוקטובר 23, יומיים לאחר הטבח הנורא, נתן הרב יובל שרלו שיעור לתלמידיו בישיבת "אורות שאול". השיעור עסק במוסר מלחמה. ב-31 לאוקטובר התארח בהסכת של ליאת רגב בכאן 11. כך הוא אמר:

"האיסור על שפיכות דמים הוא אבן יסוד מוסרית בהשקפה היהודית, 'שופך דם האדם, באדם דמו ישפך כי בצלם אלוהים עשה את האדם' (בראשית, ט, ו). "זה האל"ף-בי"ת המוסרי. מי שיטען שמותר לטבוח בהם יגיד אמירה לא תורנית ולא מוסרית. העיקרון המוסרי הראשון הוא לנצח, אבל הוא לא היחיד שנמצא על המפה. יש לנו דאגה לעצמנו, איך אנחנו נהיה אחרי המלחמה. צריך להיזהר, צריך להישמר".

והנה עוד שתי אפשרויות:

הרב שמואל אליהו: "שמשון מתפלל על נקמה בכולם, אלה שרואים את קלונו ואלה שנמצאים מאחור... בבית הזה נמצאים גם מבוגרים וגם נערים... בבית הזה נמצאות גם הרבה נשים... וכולם שילמו את המחיר על הצחוק שלהם." כך נראית הנקמה אצל אחד מבכירי רבני הציונות הדתית בדורנו בספרו "הלכות מלחמה ושלום" שיצא בסוף תשפ"ה והפרק המרכזי שבו נקרא: "גדולה נקמה".

כך נראית הנקמה לאחר 7 באוקטובר אצל הרב יעקב מדן, ראש ישיבת הר עציון: "אין ספק בכלל שהנקמה הגדולה מול הגרמנים הייתה הקמת מדינת ישראל... הדברים שקרו בשמחת תורה היו דברים שמזכירים מאוד את מה שקרה שם... והנקמה תצטרך להיות במישור הזה... הנקמה הגדולה תהיה כשאנחנו יוצאים מהפירוד הנורא הזה שהיה בינינו משלבים ידיים... אנחנו לא רק מתגוננים יחד אלא גם הולכים למקום משותף, כמו בני זוג שמקימים משפחה... זו תהיה נקמה איומה בהם. הם כל כך מחאו כפיים על הפילוג בינינו... האויבים שלנו הצליחו לחשוף אצלנו את כל האצילות הזאת, את כל היופי הזה [כוונתו לאיחוד בעם לאחר שפרצה המלחמה, ד"ג]... אנחנו עוד נצטרך למצוא את הנקמה הגדולה הזאת אחרי שיושמד חמאס. איך אנחנו עושים מעשה שיקביל בעוצמתו, ולא פחות, להקמתה של מדינת ישראל".

הדברים האלה נאמרים ב-9 בנובמבר 23, בשיחה של הרב מדן עם הרב איתמר אלדר. עינינו הרואות כי בשלב מוקדם מאוד של המלחמה – בשעה שמאורעות יום הטבח הולכים ומתבררים, הדם רותח, הזעם והרצון לנקום נמצאים בשיא עוצמתם – בא הרב מדן ועושה כל מאמץ לנטרל את הנקמה הפיזית. הוא מוביל את רגשות הנקם למקום אחר: מול רצונם להשמיד – אנחנו נקום מעפר; מול מעשה ההחרבה שלהם – אנחנו נחדש ונבנה. זהו תיעול של רגשות נקמה למקום של צמיחה וליכוד פנימי.

עינינו הרואות, אם כן, כי בשלב מוקדם מאוד של המלחמה ולאורך כל הדרך המייסרת שאנו עוברים עד עצם ימים אלו, מוצגות שתי תפיסות עולם מוסריות ברורות וחד-משמעיות בתוך הציונות הדתית. להווייתנו, התפיסה אותה מייצגים הרבנים החרד"לים, היא זו שהונחלה בלבבות והיא זו ששלטת בראש חוצות. כך לפחות נראים הדברים בשיח הציבורי, בכתיבה הפובליציסטית וברשתות החברתיות. הלוואי ואני טועה.

מתי, אם כן, יגיע הרגע לדיון ציבורי בסוגיות של מוסר מלחמה? מתי תהיה שעת רצון לבחון אמירות ועמדות שעוסקות בנו ולא בהם? מתי הוא העיתוי המתאים לבדוק לעומק עם איזה מטען רוחני, אנושי ומוסרי יוצאים ילדינו ונכדינו להילחם כנגד אויבינו ולהגן על עתידנו בארץ הזו?