אם החלטנו שחינוך בלתי פורמלי הוא חינוך - צריך להתייחס אליו ככזה

את חמ"ל החינוך הלאומי יש לפתוח כבר ביוני ויולי, כדי לדעת היכן החוסרים והמסגרות שבסכנת אי-פתיחה ואיפה צריך תמריץ כדי להביא צעירים ולהשאיר אותם. המתנה לשבוע האחרון של אוגוסט היא המתנה לשריפה שצריך לכבות

תוכן השמע עדיין בהכנה...

זיו נעורים: התוכנית לחיזוק בני נוער באמצעות פעילות ימית | אידו פדלון

זיו נעורים: התוכנית לחיזוק בני נוער באמצעות פעילות ימית | צילום: אידו פדלון

היום אנו מציינים בשמחה את פתיחת שנת הלימודים. הנשיא וראש הממשלה ידברו על חשיבות החינוך, השר יבקר בבתי ספר, ראשי רשויות יסתובבו בין הכיתות, וילדים יצטלמו עם ילקוטים חדשים. משרד החינוך ידווח על חמ"ל אחד גדול שבודק שהכול עובד. יש מורים? יש הסעות? הכיתות מוכנות? חסר משהו? מערכת חינוך לא פותחים על הדרך.

רק שהחמ"ל הזה חייב להיפתח הרבה יותר מוקדם. יש עוד מערכת חינוך שלמה, שנפתחת קצת לפני, אבל המדינה הרבה פחות עסוקה בה: החינוך הבלתי פורמלי. זה נשמע כמו מונח מקצועי, אבל בפועל מדובר בחיים עצמם. מדריכי הנוער, רכזות הילדים, הפעילות בערב, המועדון, תנועת הנוער, הטיולים, החופשות. כל מה שקורה מהרגע שבו נגמר יום הלימודים והחינוך הבלתי פורמלי מתחיל.

ביישובים רבים, במיוחד בקיבוצים, במושבים וביישובים קהילתיים, זו לא תוספת נחמדה לבית הספר או צהרון שסוגר פינה להורים. זו מערכת שלמה. מערכת שבמקרים רבים מחזיקה את הקהילה. אלא שהבלתי פורמלי נופל בין הכיסאות. הכדור עובר מהמדינה לרשות, מהרשות למועצה, מהמועצה ליישוב, ובסוף לרכז החינוך או למנהל הקהילה בשיא הלחץ של אוגוסט. חסר מדריך. אחרת הודיעה שעוזבת. שלישי התחייב אבל אז צצה טיסה למזרח. הסטודנטית ממש תשמח לבוא – בינואר. וכך, מערכת שלמה שאמורה להיפתח בעוד שבועיים תלויה במודעת וואטסאפ ובחבר שמכיר חבר.

הכי מעניין

בקדמה אנחנו רואים את זה כל הזמן. בעבודה עם צעירים וקהילות במרחבים שונים בארץ, אנו רואים שהמחסור הזה נמצא כמעט בכל מקום. ככל שמתרחקים מהמרכז, קשה יותר להביא צעירים, להשאיר אותם והכי קשה לייצר רצף.

מדריך נוער ביישוב סמוך לגבול יכול להיות האדם היחיד שפוגש נער באותו ערב, מזהה שמשהו עובר עליו. במו עיני ראיתי את ההשפעה של מדריך שמחזיק שגרה בתקופה קשה ונותן תחושה שיש עוד מבוגר שאפשר לפנות אליו. במקומות כאלה החינוך הבלתי פורמלי הוא ליבת הקהילה, ולעיתים הוא ממש חלק מהחוסן של היישוב.

ויש כאן גם פער מובנה מול הצעירים עצמם. צעיר אחרי צבא רוצה, ובצדק מבחינתו, לעבוד כמה חודשים, לחסוך, לטייל, להתחיל ללמוד. ארבעה חודשים, חמישה, אולי שבעה. אבל קהילה לא יכולה לחיות ככה. מערכת חינוך צריכה יציבות.

ופה המדינה יכולה להיכנס. צעיר שמשתחרר מהצבא זכאי למענק עבודה מועדפת, באמצעות עבודה כמתדלק בתחנת דלק. המדינה אומרת לו: אנחנו רוצים שתעבוד שם, ולכן ניתן לך תמריץ. אבל אם אותו צעיר עובר ליישוב בגבול, כדי לעבוד עם בני נוער, להוביל פעילות לילדים או להשתלב במסגרת חינוכית בלתי פורמלית – המדינה לא תיתן לו תמריץ דומה.

מתדלק? כן. מדריך נוער? לא. אין כאן שום דבר נגד מתדלקים, אבל אם המדינה יודעת לתת לצעיר סיבה להישאר חצי שנה בתחנת דלק, היא יכולה גם לתת לו סיבה להישאר שנה עם קבוצת ילדים בנגב המערבי, בבקעה או בגליל. אבל הסיפור הזה גדול יותר מעבודה מועדפת.

אם אנחנו באמת מאמינים שחינוך בלתי פורמלי הוא חינוך, צריך להתחיל להתייחס אליו ככזה. את חמ"ל החינוך הלאומי יש לפתוח כבר ביוני ויולי, כדי לדעת איפה ישנם החוסרים והמסגרות שבסכנת אי-פתיחה ואיפה צריך תמריץ מיוחד כדי להביא צעירים ולהשאיר אותם לאורך זמן. המתנה לשבוע האחרון של אוגוסט, היא המתנה לשריפה שצריך לכבות. בחינוך הבלתי פורמלי, החמ"ל צריך להיפתח הרבה יותר מוקדם – ולהישאר פתוח ברציפות.