היום נפתחים שערי בתי הספר, עם פוליטיקאים שיגזרו סרטים, והילדים שלנו שיצעדו שוב לאותן הכיתות במערכת הכושלת.
מתחת לחגיגיות המלווה כל 1 בספטמבר המציאות עגומה. ישראל ממשיכה לחזור על שגיאות העבר: להזרים מיליארדי שקלים בצינור מחורר, להתעדכן שוב ושוב בירידה בהישגים במבחנים הבינלאומיים, ולהתבשר על מבחנים ארציים שמתבטלים.
היעדר מדידה ואי־פרסום תוצאות הפכו לכלל בעשור האחרון. מערכת החינוך בישראל תעמוד שוב בצמרת העולמית בפערים החברתיים ההולכים ומעמיקים, ותמשיך לנהל מערכת חינוך שהאתוס המשותף נרמס בה עד עפר. למרות שרף הכניסה ללימודי ההוראה יורד בהתמדה, כיתות מדעיות בתיכונים לא נפתחות בשל מחסור במורים.
הכי מעניין
מערכת החינוך הישראלית אינה סובלת מבעיות תקציב. כמעט 100 מיליארד שקלים מוזרמים אליה בכל שנה. אחד מכל שבעה שקלים בתקציב המדינה מופנה לחינוך. ישראל מובילה בקרב מדינות ה־OECD בשיעור ההוצאה על החינוך מתוך התוצר, אך התשואה אפסית.
הסיבה לכשל המערכתי איננה מחסור במשאבים, אלא הריכוזיות החונקת את המערכת. משרד החינוך ממשיך לנסות לנהל כ־79 אחוז מההחלטות הפדגוגיות והניהוליות ממטה אחד בירושלים. ניהול ריכוזי בחינוך, כמו בתחומים אחרים, פשוט אינו עובד.
מנהלת בית ספר בישראל נעדרת סמכות. אין לה יכולת לבחור את הצוות שלה, לגייס מורים מצטיינים ולתגמל אותם, או להפסיק את העסקתו של מורה שאינו מתאים. היא אינה מוסמכת לקבוע שיטה פדגוגית עצמאית, לבנות סולם משמעת ואפילו לגבש מערכת שעות. היא כבולה בין תכתיבי המטה הריכוזי שיושב בירושלים ובין שומרי הסף של הסטטוס־קוו, ארגוני המורים - ארגונים שמקדמים בינוניות ומגוננים על מנגנוני שכר נוקשים, המבוססים על ותק בלבד ולא על איכות ומסירות.
כשיושבת ראש הסתדרות המורים יפה בן־דוד נשאלה מה חשוב יותר, מורה מעולה או מורה עם ותק, היא השיבה ללא היסוס: ותק. כך מנוהלת מערכת שאינה מתמרצת איכות, השקעה או מצוינות; שאינה מתגמלת כספית מורים עם כישרון וניצוץ בעיניים.
לא רק המורים והמנהלים משוללי סמכות. גם מההורים נלקחו הסמכויות. בניגוד למערכות רבות בעולם, ברוב הרשויות בישראל ההורים אינם בוחרים היכן ילדם ילמד בכיתה א'. נשללת מהם החירות הבסיסית לבחור את מוסד החינוך של ילדיהם.
למרבה הפלא, זה נשמע סביר להורים שהרשות משבצת את ילדם על פי כתובת המגורים. כך המערכת שוללת מתלמיד שנולד בשכונה חלשה את האפשרות לפרוץ קדימה, ובנוסף מונעת כל תחרות בין בתי הספר.
ההורים והתלמידים הם קהל שבוי, ואם בית הספר יעשה עבודה מעולה או גרועה - ההרשמה אליו תישאר בעינה.
כדי לקדם את מערכת החינוך אין צורך בעוד כסף שיאבד אי שם בצינורות הבירוקרטיים המסועפים של מטה משרד החינוך או יוזרם לארגוני המורים לטובת הוצאות ללא מכרז וללא שקיפות. מערכת החינוך זקוקה לרפורמה מבנית עמוקה. יש להעניק לדרגי השטח סמכות ומשאבים, ולצמצם בחדות את מטה המשרד המסורבל.
המפלגות המתמודדות לכנסת מפריחות סיסמאות בדבר חשיבות החינוך, אך מגמגמות בכל הנוגע לחזון ולדרך להשגת היעדים. כיצד תשחררו את המערכת מכבלי הבירוקרטיה החונקת? כיצד תנצלו טוב יותר את מיליארדי השקלים המוזרמים לחינוך? איך תתגברו על הכבלים שארגוני המורים משמרים?
מערכת החינוך היא יסוד החוסן הלאומי, הכלכלי והביטחוני של ישראל. המדינה אינה יכולה להמשיך להסתפק בשינויים קוסמטיים. הגיעה השעה לפרק את הריכוזיות החונקת, להחזיר את האמון והסמכות לדרגי השטח ולהורים, ולאפשר למערכת להמריא מחדש.
ד"ר נעמה אבידן היא חוקרת מדיניות חינוך בפורום קהלת
עוד כתבות בנושא
