שבוע שעבר אישרה הכנסת בקריאה שלישית את הצעת החוק המאפשרת לאוניברסיטאות שיחפצו בכך להרחיב את מסלולי הלימוד בהפרדה מגדרית. בשבועיים האחרונים המערכת האקדמית בארץ גועשת סביב הצעת החוק: הנהלות האוניברסיטאות פרסמו פניות לחברי הכנסת, רקטורים ודיקנים התראיינו בהרחבה בתקשורת, וכמעט כל פורום אפשרי באקדמיה פרסם חוות דעת בנושא. בניגוד לנושאים בוערים אחרים, כאן כל הדוברים שקולם נשמע דיברו פה אחד: החוק משנה באופן קיצוני את הסטטוס קוו באקדמיה ופוגע בעצמאותה, ההפרדה אינה מוסרית ומסוכנת לאקדמיה, היא תפגע בחברות סגל, תוביל לירידה דרסטית ברמת הלימודים, תפגע במעמדה של האקדמיה הישראלית בעולם, ובנוסף לכל זה – כלל לא תועיל לציבור שלשמו היא מיועדת.
עוד כתבות בנושא
האם תמונת המצב אכן כה חד-ממדית? הבה נתבונן בנימוקים המרכזיים שהציגו המתנגדים לחוק.
ראשית, נטען שהחוק פוגע בחופש האקדמי. למעשה, ההפך הוא הנכון. החוק פותח בפני המוסדות את האופציה להקים תוכניות לימוד בהפרדה – הבחירה אם לעשות זאת ואם לאו נתונה כל כולה בידם. אדרבה, המצב הקיים כיום מגביל את החופש האקדמי של המוסדות יותר מהמצב שהחוק מבקש לייצר.
הכי מעניין
שנית, נטען שהחוק משנה באופן קיצוני את הסטטוס קוו באקדמיה. כביכול, לראשונה הוא מרחיב את ההפרדה המגדרית אל מעבר לתואר הראשון ופותח אפשרויות של הפרדה מחוץ לכיתות הלימוד ושל הפרדה לסטודנטים שאינם חרדים. הטענה הזו פשוט אינה נכונה עובדתית. לפי סקירה שהוכנה לפני כשנה על ידי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, בשנת תשפ"ד התקיימו 13 תוכניות לתואר שני בהפרדה מגדרית במגוון תחומים. שמונה מתוכן הופעלו על ידי אחת האוניברסיטאות שראשיה הצטרפו לקוראים נגד החוק. בתוכניות אלו למדו 41% מכלל הסטודנטים החרדים שלמדו לתואר שני באותה שנה. באופן פרקטי, החוק בסך הכל מבקש לאפשר הקמת תוכניות נוספות מאותו הסוג, במקצועות הפסיכולוגיה והטיפול באמנות – שבהם לא ניתן להעניק טיפול ללא תואר שני וקיים מחסור גדול במענה מקצועי בציבור החרדי. גם הרחבת ההפרדה אל מחוץ לכיתות הלימוד, אותה החוק מבקש לאפשר רק במוסדות שיוגדרו כ"נפרדים", כבר קיימת כיום במספר קמפוסים שהינם נפרדים מגדרית לחלוטין ואינם מיועדים דווקא לסטודנטים מהמגזר החרדי, ובכל זאת רשאים להעניק תואר שני. כך שבעצם, כלל לא מדובר בשינוי סדרי עולם.
עוד כתבות בנושא
שלישית, נטען שהחוק יוביל באופן בלתי נמנע לפגיעה ברמת הלימודים. חשש זה בהחלט קיים, ויהיה על המוסדות לשקול אותו בכובד ראש בבואם לאשר תוכניות מסוג זה. אבל לשם ההגינות כדאי לזכור שהחלטות רבות אחרות של המערכת האקדמית מתקבלות על אף הפגיעה הצפויה ברמת הלימודים והמחקר. דוגמה מהשנים האחרונות היא ההחלטה להקים שלוש אוניברסיטאות מחקר חדשות, על אף שהדבר צפוי בבירור להביא לירידה באיכות ההוראה והמחקר. מתוך שלוש האוניברסיטאות שהוקמו, רק באחד המקרים – שהיה טעון פוליטית – המערכת האקדמית ראתה צורך להתנגד להחלטה ולהזדעק נגדה. דוגמה נוספת היא מגוון תוכניות שנועדו לסייע להשתלבותן באקדמיה של אוכלוסיות שונות שנמצאות במצב של תת-ייצוג. אף שעל פי רוב התוכניות כוללות התפשרות מסוימת על איכות המחקר וההוראה, אין כמעט מי שחולק על היותן נחוצות ומוצדקות.
רביעית, נטען שלימודים בהפרדה מגדרית לא יכינו כראוי את הסטודנטים להיות חוקרים בעתיד. גם החשש הזה קיים וראוי שיעמוד לנגד עיניהם של המוסדות האקדמיים, אך לא זו מגמת החוק. אף שהחוק מעלה אפשרות תאורטית של לימודי דוקטורט בהפרדה, בפועל הוא מיועד להכשיר בוגרי תואר שני במקצועות הטיפוליים שרובם ככולם לא ימשיכו במחקר, כך שהכשרה לפעילות מחקרית אינה נחוצה להם כל כך.
חמישית, נטען שהחוק יפגע בחברות הסגל. למעשה, סביר הרבה יותר שחברות הסגל דווקא יצאו נשכרות מהמהלך. לפי סקירת מרכז המחקר והמידע של הכנסת, מבין הסטודנטים לתואר שני במסלולים הנפרדים בשנת 2024, 79% היו סטודנטיות. בעקבות התמקות הגברים החרדים בלימוד תורה, הנתון הזה אינו צפוי להשתנות באופן דרמטי. לפיכך, הדרישה למרצות במסלולים הנפרדים מגדרית צפויה להיות גדולה בהרבה מהדרישה למרצים. יש שטענו שאפילו אם באופן פרקטי חברות הסגל לא תיפגענה, יש פגם מהותי בכך שנשים אינן מורשות ללמד במסלולים הנפרדים לגברים, בעוד גברים מורשים ללמד במסלולים הנפרדים לנשים. זו בהחלט בעיה, ופתרון אפשרי הוא שהאוניברסיטאות יתנו את פתיחת התוכניות בכך שאפליה כזו לא תתקיים – החוק בהחלט מעניק בידיהן את הכוח הזה. בהקשר הזה חשוב להבין שגם מנקודת המבט של החפצים בהפרדה מגדרית, המצב הרצוי הוא של הפרדה הוגנת, שבה רק גברים ילמדו גברים ורק נשים תלמדנה נשים. הסיבה היחידה שבגללה בחלק מהמסלולים הנפרדים לנשים מתאפשר לגברים ללמד היא מחסור במרצות. יש מקום לקוות שככל שתוכשרנה יותר סטודנטיות חרדיות, המחסור במרצות ייפתר והמצב המפלה יפסיק להתקיים במקומות הבודדים שבהם הוא עוד קיים.
לבסוף, נטען שהחוק לא ייטיב עם האוכלוסייה לשמה הוא מיועד. הטענה הזו, שמבקשת באופן פטרוני להחליט עבור ציבור אחר מהו הדבר הטוב בשבילו, היא אולי המוזרה מכולן. כפי שהזכרנו, כמעט מחצית מהסטודנטים החרדים שלמדו לתואר שני בשנת 2024 למדו במסלולים המעטים שקיימים בהפרדה מגדרית. מתבקש שאם כמות המסלולים האלה תגדל, הדבר יפתח את האקדמיה בפני חרדים רבים נוספים שאינם פונים אליה כיום, יאפשר להם לרכוש השכלה ברמה גבוהה, ויסייע לפתור את בעיית המחסור במענה מקצועי בתחום הטיפולי בציבור החרדי. הטענה הזו היא כה מוזרה, עד שעולה החשש שהטענה האמיתית מאחוריה היא שהדבר הטוב לציבור החרדי הוא לא רק להשתלב באקדמיה, אלא לעזוב את אורחות חייו ולקבל על עצמו את ערכיה של האקדמיה, ובכללם את האיסור על הפרדה מגדרית מכל סוג שהוא. אני רוצה לחשוב שלא לכך הייתה הכוונה.
לסיום, האם החוק חף מבעיות? בוודאי שלא. האם הוא מעלה חששות משמעותיים שיהיה צורך לתת עליהם את הדעת? בוודאי שכן. הזכרנו כאן כמה חששות, וישנם גם חששות נוספים. אבל את הדיון הזה יש לקיים – כיאה לדיון אקדמי אמיתי – תוך בדיקה מעמיקה של העובדות ושקילת התועלת מול הנזק שבכל אפשרות, ולא על ידי הפרחת סיסמאות לאוויר. אני מקווה שכאשר השאלה לגבי הקמת מסלולים חדשים בהפרדה תעמוד בפני מקבלי ההחלטות באקדמיה, יגיע הזמן לדיון רציני שכזה.