תרומתו של הרמטכ"ל רא"ל אייל זמיר לביטחון ישראל ולניצחון על אויבינו יקרה מפז, והוא עוסק עתה במערכה הנוכחית, החשובה מכול. אך השבוע הוציא דובר צה"ל לתקשורת את דברי זמיר בפני כל המפקדים הבכירים על חשיבות השוויון לבנות בתפקידי הלוחמה בשדה הקרב, והדברים הללו עוררו סערה. "נשים הן חלק בלתי נפרד מצה"ל ומעוצמתו המבצעית", אמר הרמטכ"ל, "לא תהיה הדרת נשים בצה"ל. שילובן הוא ערכי, שוויוני ומהווה צורך מבצעי. נמשיך לאפשר שירות למגוון אוכלוסיות בלי לפגוע באחרות".

עלינו להעריך ולכבד כל לוחמת וכל חיילת בצבא, ולהוקיר לה תודה גדולה על שירותה הצבאי. אבל לא רק חיילות לוחמות יש בצה"ל. לצערנו, הרמטכ"ל לא התייחס בדבריו ישירות לבעייתם של הלוחמים שומרי המצוות. יש מספר רב של לוחמים כאלה בצה"ל, שקדושת המחנה, החינוך לצניעות שקיבלו כל חייהם ושמירת ערכי התורה וההלכה - שהיא חלק מאישיותם ומאמונתם היסודית - יחדלו מלבוא לידי ביטוי בצבא שהם משרתים בו ונוכחים בו יום ולילה. הם ייאלצו להתמודד בכל עת ובכל שעה עם השאלה אם לוותר על אמונתם העמוקה או על השירות והמשמעת הגורפת בצה"ל.

הרמטכ"ל אומנם אמר משפט נספח, סתמי וחיוור על כך שהצבא ימשיך לתת שירות למגוון אוכלוסיות בלי לפגוע באחרות. אולם המפקדים הבכירים יכלו להבין היטב ממשפטו העיקרי להיכן נושבת "רוח המפקד", ומה יהיה עליהם להכריע בסתירות הרבות בין הצורך העליון, הערכי והשוויוני של צה"ל לערב לוחמות ביחידות השדה ובין צורך אחר, שולי וזניח: חובותיהם הבסיסיות והעמוקות ביותר של החיילים שומרי המצוות, תלמידי הישיבות ושאינם תלמידי ישיבות, מסורתיים רבים וחיילים נוספים, שגם ללא שמירת הלכה רצופה בכל דבר ועניין אינם חשים בנוח ביחידות שדה מעורבות, ואף מעדיפים קבוצות כדורגל נפרדות וקבוצות אומנות לחימה נפרדות.

הסתירות הרבות שהמפקדים ייתקלו בהן מחויבות המציאות. משפטן בכיר ניסה להרגיע אותי באומרו שגם בג"ץ מבין (בינתיים) שאין צורך לצרף בנים ובנות יחדיו בטנק אחד, באופן המחייב חיכוך גופני מתמיד 24 שעות ביממה. לא נרגעתי. במלחמה וגם בתעסוקה המבצעית ובאימונים, אנשי צוות מתחלפים בעקבות פציעות או דברים אחרים, ומה שהיה נפרד בתחילה הופך מהר מאוד למעורב. כך, לדוגמה, כותב שורות אלו החליף שמונה טנקים במלחמת יום הכיפורים.

לצערנו, הניסיון מלמד שגם פלוגות נפרדות לבנים ולבנות אינן פתרון. היום גם גדודים וחטיבות מתערבים זה בזה בצוותי הקרב החטיבתיים (הצק"חים), המנהלים את המלחמה יחדיו. הפתרון שהיה עד עכשיו, טנקים של לוחמות ביחידה גיאוגרפית מסוימת ובאוגדה מסוימת, הניח מעט מאוד את הדעת, אך יכולנו בקושי לחיות עמו. גם שם היו בעיות של תערובת שנאלצנו להתמקח עליהן עם הצבא יום־יום ושעה־שעה בעניין מה שהתרחש בקורסי הפיקוד בשריון ובמקומות נוספים. הדרך החדשה שצה"ל מציע בלתי אפשרית לחלוטין, ואינני מדבר על הידורים במצוות הצניעות, אלא על הדברים הבסיסיים ביותר.

כאב הלב הגדול שלי נובע בעיקר מהעובדה שהרמטכ"ל מתכחש למעשה בדבריו אלה לפקודות של צה"ל עצמו בעניין השירות המשותף. הפקודות האלה נבנו בעמל רב יחד עם נציגי ישיבות ההסדר והמכינות הדתיות, ומכוח ויתורים רבים ככל האפשר של נציגי הישיבות - ובלבד שנגיע לשפה משותפת עם צה"ל. הן נכתבו בימי הרמטכ"ל גדי איזנקוט באופן מפורש ומחייב, ובנו מחדש את האמון בין ישיבות ההסדר והמכינות ובין הצבא.

כל זה נרמס עכשיו עד עפר, וזוהי קריאת כיוון עתידית לכל ניסיון להגיע עם צה"ל להסכם בנוגע לשירותם של החיילים בני התורה בצבא וגם לאמון שנרחוש מעתה והלאה להסכמים כאלו. בגלל כאב הלב הגדול לא אפרט מה הדבר עשוי לגרום למנהיגות החרדית, הנמצאת כרגע בשלב של היסוסים בשאלה אם לאפשר לתלמידי הישיבות החרדיות להתגייס, ומאמינה לצה"ל שהבטחותיו על השמירה המהודרת של בני הישיבות ממפגש עם בנות בעת השירות בשדה אכן יתקיימו.

בעבר התעקש צה"ל על פיזור הבנות המעטות שהתגייסו לתותחנים לכל אגדי התותחנים של צה"ל, בלי להותיר אגד שיהיו בו רק גברים. צה"ל קיווה אז ששומרי המצוות "יסתדרו" בדיעבד עם המציאות החדשה, ואחרי רטינות ותלונות אחדות יתרגלו למציאות החדשה ויישרו עמה קו.

המציאות הייתה שונה: הישיבות חדלו מלשלוח חיילים לתותחנים, ורק מעט חיילים שומרי מצוות הגיעו לחיל. נוצרו בו בעיות כוח אדם, אך בעיקר אירעה הבדלה מובנת ומכוונת בין חיילים שומרי מצוות (מחוץ לחיל) ובין חיילים ששירתו בו ואינם מקפידים על ההפרדה. דבר כזה כמעט קרה בעבר גם בשריון, אך נמנע ברגע האחרון כשצה"ל העתיק את הבנות ואת קורסיהן למחנות נפרדים ולקורסים נפרדים.

המציאות הנוכחית תחייב מהר מאוד יחידות נפרדות כיחידת החשמונאים, ולא רק לחרדים אלא לכל שומרי המצוות. הנזק לצבא ולחברה הישראלית מכך יהיה עצום. החוויה של שומרי מצוות, כולל תלמידי ישיבות, הנפגשים עם רעיהם לנשק במקומות רבים בתום הקרבות ולאחר השחרור, תהפוך לחלום רחוק. כמה חבל, וכמה צער ייגרם מכך.

הרב יעקב מדן הוא ראש ישיבת ההסדר הר עציון באלון־שבות