השבוע עלה לכותרות נושא המסעות לפולין, אך בהקשר מעט שונה ממה שהכרנו. כל מי שעוקב אחר החדשות שמע על החלטת ראש השב"כ לבחון את ביטול משלחות הארגון לפולין.
עוד כתבות בנושא
מעבר לדיון הפוליטי שניצת סביב החלטה זו, ההחלטה המדוברת העלתה מחדש דיון חשוב אף יותר - והוא בעניין המסעות לפולין ומעמדם. השאלה אשר הולכת וגוברת לאורך השנים האחרונות, היא האם מסע בארץ יכול להוות חלופה למסע לפולין?
לדעתי, עצם השאלה מחמיצה את העיקר. מסע בארץ אינו אמור להחליף את המסע לפולין, משום שהוא אינו מנסה לשחזר את החוויה שמציע המסע לפולין. הוא מציע מודל חינוכי אחר, אשר עומד בזכות עצמו: דרך לספר את סיפור השואה בשלמותו - את החיים היהודיים שקדמו לחורבן, את ההתמודדות האנושית בתקופת הרדיפה וההשמדה, את גילויי הערבות ההדדית, ואת תהליכי השיקום והתקומה שלאחר השחרור.
הכי מעניין
מסע בארץ
במשך שנים התרגלנו לחשוב על השואה בעיקר דרך אתרי ההשמדה, אך חינוך לשואה אינו יכול להסתיים שם. הוא נדרש לשאול גם כיצד חיו היהודים לפני המלחמה, כיצד ניסו לשמור על צלם אנוש בתוך מציאות בלתי אפשרית, כיצד סייעו זה לזה כאשר הכל קורס סביבם וכיצד בנו מחדש את חייהם לאחר המלחמה.
בבית העדות, גישה זו אינה רק תפיסה רעיונית, אלא מתודולוגיה חינוכית המיושמת מאז הקמתו. מסעות "משואה לתקומה" שאנו מובילים ברחבי הארץ למעלה משני עשורים, אינם בנויים כעוד יום סיור בין אתרי זיכרון, אלא כתהליך למידה שלם: הכנה מוקדמת בבית הספר, מפגש מודרך עם אתרי זיכרון ומורשת, עדויות וסיפורי חיים, ולבסוף עיבוד חינוכי ושיח ערכי המחברים בין הידע ההיסטורי לבין שאלות של זהות, אחריות וערבות הדדית.
עוד כתבות בנושא
בלב המסעות, עומדת תפיסה רחבה של זיכרון השואה. לצד סיפור החורבן, אנו מבקשים להאיר גם סיפורים של עזרה הדדית, הצלה, עמידה אנושית וחוסן נפשי. הדגש אינו רק על מה שאבד, אלא גם על הדרכים בהן יחידים וקהילות ניסו לשמור על אנושיות גם בתנאים הקשים ביותר.
מסע חינוכי אינו נועד רק לספר כיצד נרצחו יהודים, אלא גם כיצד חיו, כיצד פעלו זה למען זה, וכיצד בחרו לבנות חיים מחדש אחרי הזוועות שעברו. זהו חלק בלתי נפרד מסיפור השואה, ולעיתים דווקא החלק שמדבר יותר מכל אל הדורות הצעירים.
מחנה אושוויץ-בירקנאו בפולין | צילום: יוסי זליגר, פלאש 90
זו גם הסיבה שמסע בארץ אינו "פתרון חירום" למצב שבו אי אפשר לטוס, אינו מענה נקודתי לשיקולי תקציב ואינו חלופה שנולדה מתוך אילוץ. זהו מסע בעל ערך חינוכי עצמאי. הוא מאפשר למשתתפים להבין שסיפור השואה אינו מסתיים בשחרור המחנות, אלא ממשיך בהחלטתם של ניצולים לבחור בחיים, להקים משפחות, לבנות קהילות ולהשתתף בבנייתה של מדינת ישראל.
בפולין פוגשים את המקומות שבהם נחרבו קהילות יהודיות. בישראל פוגשים את המקום שבו רבות מהן המשיכו את סיפורן. כאן אפשר לראות כיצד הזיכרון הפך לאחריות, כיצד מתוך האובדן צמחו תהליכי שיקום ובנייה, וכיצד השואה ממשיכה לעצב את החברה הישראלית גם כיום.
עוד כתבות בנושא
דווקא בתקופה שבה החברה הישראלית מתמודדת עם שאלות של חוסן, ערבות הדדית וזהות, יש ערך מיוחד למסע המחבר בין זיכרון השואה לבין החיים במדינת ישראל. לא משום שהוא מחליף מסע אחר, אלא משום שהוא מציע חוויה חינוכית שלמה - כזו שאינה נעצרת בחורבן, אלא ממשיכה אל האחריות, ההמשכיות והתקומה.
אולי הגיע הזמן לשנות גם את השאלה שאנחנו שואלים. במקום לשאול האם יש חלופה לפולין, נכון יותר לשאול כיצד אנו מבקשים לספר את סיפור השואה לדור הבא.
"מצעד החיים" במחנה אושוויץ־בירקנאו, 2007 | צילום: איי.אף.פי
אם נלמד רק כיצד ניסו להשמיד את העם היהודי, נספר רק חלק מן הסיפור. אבל אם נלמד גם כיצד התקיימו חיים יהודיים לפני המלחמה, כיצד נשמרו ערבות הדדית ועמידה אנושית בתוך מציאות של רדיפה והשמדה, וכיצד נבנו מחדש חיים וקהילות לאחריה - נעניק לדור הצעיר לא רק ידע היסטורי, אלא גם מצפן ערכי.
זו בעיניי משמעותו העמוקה של המסע שאנו מובילים בבית העדות: לא רק לזכור את העבר, אלא להבין איזו אחריות הוא מטיל עלינו בהווה, ואיזו חברה אנו מבקשים לבנות מכוחו בעתיד.
הכותבת היא מנכ"לית בית העדות להנחלת זיכרון השואה בניר גלים
עוד כתבות בנושא