כשנתבקשתי על ידי הרב אלעד, המחנך שלי בכיתות ז'–ח', לכתוב טור על סיום שנות הלימודים שלי ושל המחזור שלנו, לא ידעתי מאיפה להתחיל. רק כשהתחלתי לחשוב הבנתי שאין כמעט שנה אחת שאפשר להגדיר כ"רגילה".
בכל פעם שנדמה היה שהחיים חוזרים למסלולם, הגיע אירוע חדש שטלטל את המציאות.
כיתה ו' הייתה שנת הקורונה. רגע לפני שסיימנו את בית הספר היסודי, העולם נעצר. אם היו שואלים אותי אז מהי קורונה, כנראה הייתי אומר שזו עוד שפעת שמנפחים ממנה עניין. מהר מאוד הבנו כמה טעינו.
הכי מעניין
פתאום נכנסו לחיינו מסכות, אלכוג'ל, בידודים וזום. בהתחלה אפילו נהניתי מהרעיון ללמוד מהבית – בלי לקום מוקדם ובלי לרוץ לבית הספר. אבל אז הגיע הבידוד הראשון. הזיכרון החזק ביותר שלי הוא מארוחת ליל שבת, כשישבתי לבד במרפסת בזמן שכל המשפחה אכלה בפנים.
"לא סיימנו שש שנות לימודים רגילות. סיימנו שש שנים של הסתגלות"
בכיתה ז' התחלנו מסע חדש בבית ספר חדש, אבל גם הוא התרחש בתוך הקורונה. להכיר חברים חדשים דרך מסכות, בידודים וזום זו משימה לא פשוטה בכלל. רק לקראת אמצע השנה הרגשתי שהחיים מתחילים לחזור למסלול, והכרתי חברים שמלווים אותי עד היום.
כיתות ח' וט' היו אולי השנים השקטות היחידות במסע הזה. סוף־סוף חווינו טיולים, הפסקות, פעילויות ושגרה שנראתה מובנת מאליה. רק היום אני מבין כמה היא הייתה שברירית.
ואז הגיעה כיתה י', הספקנו להיות תיכוניסטים בדיוק חודש ושבעה ימים.
בשמחת תורה פרצה המלחמה, ושוב הכול השתנה. חזרנו ללמידה מרחוק, שוב זום, שוב אי־ודאות, ושוב השאלה מתי נחזור באמת לבית הספר. במקביל, הרב המחנך שלנו, הרב אלרואי, גויס למילואים וחזר רק לקראת סוף השנה. גם זו הייתה עוד תזכורת לכך שהחיים חזקים מכל מערכת שעות.
כיתה י"א כבר הייתה שנת הבגרויות, אבל גם היא התנהלה בצל המצב הביטחוני. התרגלנו כמעט בלי לשים לב לכך שמתחים, אזעקות ודיווחים חדשותיים הם חלק מהשגרה. דווקא בתוך כל זה זכינו גם לשנה טובה, עם חוויות משמעותיות ועם הרב נהרי, שליווה אותנו ודחף אותנו לא לוותר גם כשחיפשנו תירוצים.
ואז הגיעה י"ב. זו שנה מוזרה. מצד אחד אתה עדיין תלמיד שניגש לבגרויות, ומצד שני אתה כבר מרגיש שהחיים האמיתיים מחכים מעבר לפינה.
כשאני מסתכל לאחור, אני מבין שהמחזור שלנו לא קיבל שש שנות לימודים רגילות. קיבלנו שש שנים של הסתגלות. למדנו לעבור מזום לכיתה, משגרה לחירום, ממחנך שיוצא למילואים למורה מחליף, ומחזרה לשגרה – לעוד משבר.
יכול להיות שדווקא בגלל זה אנחנו יוצאים מכאן אחרת. לא רק עם תעודת בגרות, אלא עם ההבנה שהחיים לא תמיד מתנהלים לפי התוכנית, ושגם כשהמציאות משתנה – אפשר להמשיך קדימה.
אני מאמין שהקדוש ברוך הוא שולח לאדם רק את הניסיונות שהוא מסוגל לעמוד בהם. כשאני מסתכל על שש השנים האחרונות, אני מבין שהקשיים האלה לא רק ליוו אותנו – הם עיצבו אותנו. אולי לא קיבלנו תיכון רגיל, אבל קיבלנו שיעור לחיים שלא היה אפשר ללמוד בשום כיתה.
עוד כתבות בנושא
