בתקופה האחרונה אני לא מצליחה להפסיק להתפעל מהבנות שלי. שלא תטעו, אני מתפעלת לא מעט מהילדים שלי, אבל לזה לא ציפיתי. יותר מפעם אחת בשבועות האחרונים ניסיתי לתכנן איזו יציאה או נופשון קטן – והבילוי נדחה במהירות הבזק, כי "אמא, יש לי בגרות, אני חייבת ללמוד!"

הבית מלא בדפים ובספרים פתוחים עם סימוני עיפרון ומדגש, ושוב ושוב אני שומעת מלמולי שינון והתעמקות באיזו סוגיה או פסקה, לקראת עוד מבחן, מתכונת או בגרות. לפעמים אני מתבקשת לתרום איזו יכולת לטובת העניין, כזו שכוללת לרוב מציאת מורה פרטית ותשלום משכורתה. בשאר הזמן אני בעיקר מתבוננת מהצד ומרגישה כמו אדם שהגיע לביקור בארץ זרה. כי אם להיות כנה, אני לא מזהה את עצמי, ובטח את רזיאל, בתמונה הזאת.

בגיל שלהן הייתי הרבה דברים. הייתי קוראת ספרים (הארי פוטר בעיקר), מסתובבת להנאתי בלי מטרה בין חדרי האולפנה, מנהלת שיחות ארוכות עם חברות, מוצאת אלף ואחת דרכים יצירתיות לעסוק כמעט בכל דבר שאינו לימודים. הדבר היחיד שבאמת התמדתי בו בתקופה ההיא היה שלא הגעתי לשיעור. כל שיעור.

היום יש לי הערכה גדולה מאוד להתמדה ולמידה - בעיקר משום שאני לא מרגישה שהיא באה לי בטבעיות. יש אנשים שמסוגלים לשבת מול משימה במשך שעות ולסמן לעצמם יעד אחרי יעד. מאז ומתמיד, הסתכלתי עליהם בהערכה. הם שייכים לזן אנושי שמעולם לא השתייכתי אליו. לכן כשאני רואה את הבנות שלי בתקופה הזאת, אני יודעת בדיוק כמה מאמץ מסתתר מאחורי למידה לבגרויות.

ואני רוצה שנייה להתעכב על המשפט הזה. בשנים האחרונות ויתרתי בשמן, במובן מסוים, על החלום להישג כלשהו. לא כי הן לא מסוגלות. ויתרתי כי זה פשוט לא מעניין כרגע. כי מאז תחילת המלחמה, החזרה לשגרה והחזרה ללימודים כללו בעיקר רצון שהילדים יהיו במסגרת חברתית ומעטפת חינוכית. שום דבר מעבר לכך לא עלה בדעתי. לא הצלחה בלימודים, לא תעודת בגרות טובה.

אני מודה ומכה על חטא: זאת הייתה תקופה של הנמכת ציפיות. או בעצם, החלשת סדר העדיפויות. התמקדות במה שחשוב. תחום הלימודים ירד לשאול תחתיות.

כאילו העולם כסדרו

לכן עכשיו, כשאני מסתכלת עליהן, אני מבינה איך מאחורי הבחירה ללמוד יש החלטה יומיומית לוותר על דברים אחרים. דברים שהיו פנויות להם עד שהחליטו להשקיע בלימודים. ויתור על בילויים אל תוך הלילה ואז התעוררות בשעות מאוחרות, ויתור על מפגשים עם חברות, על טיולים.

ולצד הוויתורים הללו, יש בחירה חוזרת ונשנית לשבת מול חומר שלא תמיד מעניין, בואו נודה, ולא תמיד קל להבנה.

כולם יודעים לומר כמה חשוב ללמוד. כולנו היינו רוצים לספר לעצמנו כמה אנחנו מעודדים השקעה והתמדה. אבל כמה אנחנו באמת מתבוננים בהם, בתלמידים שמבינים לעומק את הבחירות שלהם?

לבקש מנערה בת שש עשרה או שבע עשרה, בימים שכמעט כל דבר אחר דחוף ומסעיר יותר, להשקיע חודשים ארוכים במשהו שהתמורה לו תגיע רק בעתיד - זה נשמע לכם נורמלי? בטח ובטח כששגרת הלימודים שינתה את צורתה לחלוטין.

לא משנה אם קראנו לזה שאגת הארי, מרכבות גדעון או עם כלביא - כל "חזרה לשגרה" היא הדבר הכי לא חזרתי והכי לא שגרתי שקרה לנו. אני יודעת על עצמי כמה קשה היה לי לחזור לעצמי, אם בכלל, אחרי כל מהלומה כזו. אז בני הנוער? הם חיים בתוך אותה המציאות בדיוק. הם שומעים את אותן החדשות. הם נושאים איתם את אותן הדאגות. הם חווים את אותן הטלטלות. ובתוך כל זה הם נדרשים להמשיך ללמוד כאילו העולם מתנהל כסדרו.

אני חושבת על זה עכשיו וההתפעלות שלי גדלה אפילו יותר. הבנות שלי לא למדו השנה בתוך מעבדה סטרילית. הן למדו בתוך החיים עצמם. בתקופה מורכבת. במציאות שהעמידה לא מעט מכשולים בדרך. ועדיין הן ממשיכות.

אני זוכרת את עצמי מצליחה לשכנע אותי שכל דבר בעולם דורש טיפול מיידי - חוץ מהמבחנים. ולי לא הייתה מלחמה על הראש. לכן מראש אני לא מתפעלת רק מהציונים שעוד יגיעו או לא. אני מתפעלת מהיכולת להתמיד. מהאחריות. מהנכונות לעבוד קשה גם כשאף אחד לא עומד מעליהן. אני מתפעלת מהעובדה שהן מצליחות לעשות משהו כשתכלס, אמור להיות להן פטור מזה לכל החיים.

ואני חושבת שמגיע להן לשמוע את זה. מגיע להן לדעת שגם אם הן מרגישות לפעמים שהכול סביבן מורכב מלחץ, ציונים, מועדים ודרישות, יש מי שרואה את הדרך עצמה. רואה את ההשקעה. את המאמץ. רואה את ההתבגרות בין דף סיכום אחד למשנהו.

בתקופה זו של השנה אני רוצה לשלוח חיבוק לכל התלמידים והתלמידות שיושבים עכשיו מול ערימות חומר לימודי. למי שמרגישים בטוחים בעצמם, וגם לחוששים. למי שהלימודים באים להם בקלות, ולנלחמים על כל נקודה. אתם עובדים קשה, לעיתים קרובות הרבה יותר ממה שהסביבה מצליחה לראות.

ותודה גדולה גם לאנשי החינוך שנמצאים שם איתכם. למורות ולמורים, למחנכות ולמחנכים, ליועצות, לרכזי המקצוע ולכל מי שמלווה את הדור הזה בתוך שנים לא פשוטות. אני גאה בכם על היכולות שאתם מפתחים בתקופה הזו. היכולת להתאמץ גם כשזה ממש לא פשוט. היכולת להתמיד גם כשהכול קורה בחוץ. היכולת להמשיך קדימה.

ואם לשפוט לפי מה שאני רואה בבית שלי, יש לנו בהחלט סיבה טובה להיות גאים בדור הזה, הדור הבא שלנו.