לפני שנים רבות התארחנו ביישוב דתי קטן. גברי היישוב שלא היו רבנים היו קצינים בצבא, אך זה שמונה לאחרונה למפקד גדוד התבקש בידי הנהגת היישוב לחנות ברכב הצבאי מחוץ לשער, ואת הדרך הקצרה הביתה לעשות ברגל. "הרכב מלהיב את הילדים", הסביר אחד התושבים, "אנחנו רוצים שהם ילמדו להעריץ גדולי תורה, ולא גדולי צבא".
זה סיפור נחמד לא רק כי הרצינות התהומית הזו חיננית ומעוררת מחשבה, אלא כי הוא מזקק את שתי הדרכים המרכזיות שאנחנו מעמידים מול ילדינו אם ירצו להיות "גדולים" - תורה או צבא.
בוודאי, כציבור אנחנו מעריכים אנשים שהגיעו להישגים גם בתחומים אחרים, אבל מי שיככבו בסמינריוני תנועות הנוער שלנו, בערבי ההתעוררות ובימי העיון יהיו חיילים או רבנים. כשלעצמו זה נושא בשרני מספיק, אבל צריך להוסיף לו נדבך חשוב: בשני המקרים אלה עולמות שרק לגברים יש בהם מקום טבעי. הסערה על פתיחת תפקידי לוחמה לנשים - שמתרחשת, כמה סמלי, במקביל לסערה על פתיחת מבחני הרבנות לנשים - היא הזדמנות חשובה להתבונן על יחסי הגומלין בין הבנות "שלנו", במובן הרחב, ובין הצבא.
הכי מעניין
טועה מי שרואה בנהירת הבנות הדתיות לצה"ל סמל לחולשת החינוך הדתי. זה סמל להפנמה מוחלטת של החינוך הדתי. הבנות הולכות לסניף שבו רועי קליין, בניה ריין או נווה לקס מצוטטים על הקיר לצד הרב אברהם יצחק הכהן קוק והרבי מקוצק. הן שומעות שיחת חיזוק באולפנה מאלמנת מלחמה מעוררת השראה, ויודעות שבחברה הדתית מעריכים נשים שמחזיקות משפחה גדולה, מדעניות, סופרות או אפילו נשות ציבור. אבל את מי מעריצים? למי מאזינים בעיניים נוצצות? את מי מביאים כשרוצים לרומם, לדבר את לב־ליבם של הערכים שלנו? את הנשים של, האימהות של, האחיות של. הייתי כותבת פה את השמות של עשר המרצות האהודות ביותר, אבל אין צורך בכך. כולכם מכירים אותן.
שנים ניסו קברניטי החינוך הדתי לשכנע את התלמידות שהתפקיד המכובד שלהן מסתכם בהיותן נשים יראות שמיים שמגדלות משפחות לתפארת - ואם אפשר, גם מנהלות קריירה משפיעה. בהזדמנות אחרת כדאי לדבר על הטיעונים ההלכתיים שמושמעים נגד הגיוס לצבא, אבל במבחן התוצאה הבנות מפסיקות להסתפק בהם. הן רוצות להיות חלק מהאתוס הישראלי הכללי, מהמקום שנוצרת בו אחדות גדולה מזו שמתקיימת מכל מקום אחר; מהמקום שלא מכוון אותן רק אל תפקידי חינוך ורווחה, אלא רואה בהן שותפות מלאות במלחמה על תקומת עם ישראל בארצו.
במיוחד בשנתיים וחצי האחרונות, אל מול רעם התותחים וגודל השעה, קשה מאוד לשכנע בת רצינית שהמקום הכי טוב לה הוא דווקא הרחק מכל זה. מי שמוטרד מגיוסן של בנות לצבא צריך לשאול את עצמו מתי בפעם האחרונה הוא נפעם ונרגש למראה בת שירות שסוחבת תיק גדול לפחות כמו שנפעם מחייל צעיר מסתער בגבורה.
אני לא התגייסתי לצבא כשעמדתי בפני ההחלטה הזו לפני כמעט עשרים שנה. במשך שנתיים שירתּי בתיכון לנוער בסיכון, שמילא אותי במשמעות. מעולם לא חשתי נחיתות מול חברותיי לובשות המדים. אבל במלחמה הזו ראינו שנשים רבות כמוני סוחבות תחושת החמצה. מאות נשים דתיות, שכבר מזמן סיימו שירות לאומי, התגייסו למסלולי שלב ב' והשתלבו במערך המילואים. לא הספיק להן שאת שנות השירות הן עשו בתפקיד משפיע, שהן עובדות במשרות שחשיבותן רבה בשעת מלחמה - מפסיכולוגיות ועד מדעניות נתונים - שיש להן משפחה וילדים ואפילו שבן הזוג טוחן מילואים. היה להן צורך עז ללבוש בעצמן את המדים, לא רק להיות אימהות של ונשים של, לא רק לעמוד מהצד. "זה הוריד ממני את העלבון", שחה לי חברה, "ועכשיו אם קורה משהו גדול, גם אני חלק ממנו, לא רק הוא".
לציבור הדתי, על גווניו, יש מכנה משותף אחד: הציפייה לחיים שגדולים מה"אני", לתרום ולהשפיע. מי שרוצה לעודד בנות לעשות את זה במסלול לא צבאי, יצטרך לוודא שנוכל להבטיח גם להן את הסיפוק שבעשייה חשובה, את הגאווה שבתחושת שייכות לכלל ואפילו יוקרה חברתית. אחרת, יהיה קשה מאוד לענות להן על שאלה פשוטה: למה ייגרע חלקנו?