"ההחלטה ללכת אחרי אלוקים בגיל 24 הייתה ההחלטה הקשה ביותר בחיים שלי"

כבר מזמן הבנתי שיש מושגים שבעבר נתפסו בעיניי כסותרים או מקבילים זה לזה, ומאורעות השנים האחרונות הראו לי שהם בהחלט יכולים ללכת יחד, הכול תלוי באדם ובבחירותיו. במפגש עם הדס לוינשטרן, שאני מרשה לעצמי לראות בה חברה אהובה, יש תמהיל מדויק, יוצא דופן, של יציבות ושבריריות כאחד. בעלה אלישע, לוחם שריון במילואים, נפל בא' בטבת בשנה שעברה בקרב בדרום רצועת עזה. בכל שיחה עם הדס ומכל הבעת פנים שלה קורנת תחושה של סלע איתן, של קרקע יציבה ומוצקה. ובאותה עת, יש גם תחושה שהכול מתפרק ושבכל רגע עומדים לפרוץ משתי עיניה נהרות של דמעות מייסרות.

דווקא כעת ודווקא מולה, כאשר אני מי שאני עם כל משקל חיי, בשיחה עם הדס יש מעין אפקט של נחמה, של ידיעה ברורה לאן הדברים הולכים. שגם אם אנחנו כעת בעלטה, זו עלטה מובנת וברורה מאוד.

אנחנו נפגשות בשעת בוקר, במסגרת זמן מאוד מוקצבת שהיא נתנה לי; מלבד עיסוקיה כאשת חינוך באולפנת בני עקיבא כפר־פינס, אחריי יש לוח זמנים מהודק וצפוף מאוד בין שיחה לשיעור, בין במה אחת לאחרת, ובין גידול מסור של שישה ילדים. על שאלת "מה שלומך" אני מדלגת בהיסח הדעת, בידיעה שלא משנה מה תהא התשובה, היא לא תשקף את שלומה של אלמנה זה עשרה חודשים, בעת מלחמה, שילדיה רכים. כשאני בוחרת לשאול את השאלה שהכי קל לי לברוח אליה בימים אלה - כמה את עסוקה היום ועד כמה זה נחשב "עסוקה" בהשוואה למה שהיית בעבר - היא מפתיעה בתשובתה, שתהיה מוטיב חוזר בשיחתנו.

"אני הרבה יותר עסוקה היום מבעבר. יש לי לו"ז הרבה יותר צפוף, הרבה יותר מקומות להרצות בהם ולהעביר בהם שיעורים. אבל אני עסוקה באותו הדבר שהייתי עסוקה בו לפני שאלישע נפל – לחזק את עם ישראל ולתת אופטימיות מארגז הכלים שיש ברשותי, תורתו של הרב חיים דרוקמן. אז אני לא השתניתי, רק העולם סביבי השתנה".

גם תוכן השיחות שלך נשאר כשהיה? לא נשבר אצלך שום דבר מכל מה שהכרת עד עכשיו?

"הרב חיים דרוקמן, הרב שלי, נפטר בב' בטבת, 'זאת חנוכה', לפני שנה ועשרה חודשים. מאז פטירתו, בכל יום שישי כתבתי דבר תורה קצר מתורתו לפרשת השבוע ושלחתי לקבוצת ווטסאפ של כארבע מאות נשים. אלישע נפל בא' בטבת, שנה לאחר מכן בשבוע של פרשת מקץ. לפני כניסת אותה שבת, תוך כדי השִׁבעה, הקלטתי דבר תורה על הפרשה מתורת הרב דרוקמן. הנשים בקבוצה אמרו לי שהן ידעו שאשלח להן למרות השבעה כי ככה זה, מי שתלמיד של הרב ומכיר את תורתו יודע שהאמת נשארת. גם במקרה שלי, הרבה דברים השתנו, אבל האמת הזו לא השתנתה".

כלום לא התערער אצלך?

"הרבה השתנה אצלי בחיים, לא קיפלתי כביסה כבר עשרה חודשים, כי אנחנו מקבלים עזרה רבה. טסתי לארצות הברית לדבר עם קהילות יהודיות שם - אני, שמפחדת לנסוע לתל־אביב, טסתי. אבל עדיין, כשאני פותחת את הספרים וקוראת את תורתו של הרב, אני מזדהה איתה בדיוק באותה המידה. ואגיד לך יותר מזה; ידעתי שכך אני אגיב. ידעתי שנקודת האמת הזו שזכיתי ללמוד מהרב במשך חמש עשרה שנה, לא תזוז ממני.

"למשל פרשת העקדה", היא מבקשת להסביר. "אצל הרב דרוקמן לומדים את הפרשה הזו בערך חצי שנה. אפשר לכאורה לומר, ריבונו של עולם, מה יש ללמד כל כך הרבה על פרק וחצי בחומש בראשית? וכשקרתה לי העקדה הפרטית שלי, היו לי כל הכלים להגיב 'טוב' לנפילתו של אלישע. התורה של הרב דרוקמן היא היציבות, והרבה מההשפעה שיש לי בעולם זה בגללו או בזכותו, עוד לא החלטתי מה מבין שניהם. ברור שהרב נאלץ להשאיר את כוחותיו בעולם הזה כי הוא יכול היה לקחת אותם איתו, והם התפזרו בתלמידים שלו".

משהו מדבריו של הרב דרוקמן התחדד אצלך עוד יותר אחרי מה שקרה?

"לא. המשפטים הראשונים שיצאו לי מהפה אחרי שהודיעו לי שאלישע נפל היו משיעור של הרב דרוקמן. בשבעה באו תלמידים שלו לנחם וכל מה שאמרתי להם היה 'תביאו את הרב לפה', כלומר תגידו לי מה הוא היה אומר ותיתנו לי עוד מתורתו, מה הוא היה אומר לאבלים.

"מה שהיה מאוד ייחודי בתורתו זה שהוא אף פעם לא ניסה להביא את הדבר המגניב והמחדש, לא, 'תמידים כסדרם'. כל פעם אותן תורות, ומי שהיה תלמיד מספיק ותיק גם ידע מה הוא מתכוון לומר וחיכה לזה. ידעתי מה הוא היה אומר בבתי אבלים, ואלה באמת הדברים שהחזיקו אותי, עם הקול שלו והביטויים הקבועים שלו. שתביני את רמת השריטה", היא ממשיכה בהומור האופייני, "בדרך להלוויה של הרב דרוקמן שמעתי הספד של הרב דרוקמן על הרב ולדמן, כי אמרתי לעצמי 'מי ינחם אותי עכשיו', וכשהקשבתי לרב, בדרך להלוויה שלו, זה מה שנתן לי נחמה".

אמונה אינה מתנה משמיים

"אני בעלת תשובה", אומרת הדס. "הכוונה היא שקיבלתי תשובות טובות כל כך לשאלות קשות מאוד ובעקבותיהן החלטתי לעשות מהפך בחיים שלי. כששואלים אותי מאיפה אני מוצאת את הכוח לצחוק ולקום מהאבל אני אומרת - מרבי עקיבא, שמבחינתי, חוץ מזה שהוא ראה את השועלים מהלכים בבית קודשי הקודשים וצחק, הוא סמל למה שאני חווה בחיי. גם רבי עקיבא הוא בעל תשובה, גם הוא שם הכול מאחור, גם הוא עשה את זה בגיל מבוגר. ואחרי שהוא החליט לעשות את זה הוא סבל.

"ההחלטה שלי ללכת אחרי אלוקים בגיל 24 הייתה ההחלטה הקשה ביותר בחיים שלי, זו הייתה החלטה בלי החזרות ובלי החלפות. אני זוכרת את עצמי רווקה בת 27, בוכה לה' ואומרת לו 'אתה לא חייב לי כלום, אני אמשיך להאמין וללכת אחריך גם אם לא תביא לי בעל'. האמונה והמחויבות אליה היא לא תעודת ביטוח למשהו, הקב"ה הוא לא סנטה קלאוס".

אז מה הוא כן?

"הוא מלך העולם. לפני כמה זמן חברה חשובה מאוד שלי, טליה ויצן שהיא אלמנתו של עמיחי ויצן שנפל בהגנה על כרם־שלום בשמחת תורה, השמיעה לי שיר של אברהם פריד, שלא הכרתי. הוא שר את הפסוק מתהילים 'חסד ומשפט אשירה', ובשיר מובא גם מאמר חז"ל ממסכת ברכות שמסביר 'אם חסד - אשירה, אם משפט – אשירה'. ריבונו של עולם הוא הוא מנהל את העולם, יש לו תוכנית ואני לא תמיד מבינה את התוכנית הזו, ואני בוחרת ללכת אחריו בעיניים פקוחות.

"אני אוהבת את ריבונו של עולם בשבר, כמו בחיים המתוקנים. אהבתי את ה' בחדר ייחוד כשנפגשתי עם אלישע וגם בחדר ייחוד במחנה שורה כשנפרדתי ממנו. ידעתי שהכול מה' - ולא בגלל שאני חסרת רגישות, אני בן אדם מאוד רגיש - יש לי אמונה חזקה מאוד.

"אמונה היא לא דבר מולד", היא ממשיכה. "זה לא כמו עיניים כחולות - או שקיבלת או שלא קיבלת אותן; אמונה היא דבר שעובדים עליו ומפתחים אותו כל הזמן, זו לא מתנה משמיים".

ובכל זאת, מה כן נשבר?

"הרבה דברים, בעיקר בכל מה שקשור לילדים. אני מרגישה שיש דברים שאם אלישע היה בחיים לא היו עולים על הפרק ולא היו עוברים את פתח הדלת בשום סיכוי, אבל בעקבות מה שקרה, נכנסו לבית דברים כמשככי כאבים זמניים שכמו כל משכך כאבים יש להם גם מחיר. אני זקוקה ליותר אוכל בחוץ וזקוקה ליותר מחשבים ומסכים לילדים, וזקוקה למישהי שתקפל לי כביסה".

תחזרי איתי לרגע קבלת ההחלטה שהטאבלט ייכנס הביתה. מה הוביל לזה, מה זה בא לפתור?

"אני לא עושה אידיאליזציה לחולשות", היא מבקשת לדייק. "לא שיניתי את דעתי; אני עדיין חושבת שטאבלט הוא דבר הרסני ושמתי לילדים הגבלת שעות והתקנתי נטספארק (יישומון לסינון תכנים, י"ש) ועדיין, הבנתי שיש לנו צורך ליותר פינוק חומרי בעקבות ההיעדר הגדול. אחרי הכול, אני מחזיקה פה בית לבד. אני אימא לבד עם שישה ילדים שברוך ה' קמים בכל בוקר לבית ספר, מכינה סנדוויצ'ים לכולם בכל בוקר וקוקו לבנות, והם חוזרים הביתה ואימא בבית. אני לא יוצאת בערבים, אני בוחרת להישאר איתם ולוותר על העלייה על במות גדולות שאליהן אני מוזמנת כל הזמן, ותאמיני לי שהייתי מאוד שמחה לעלות כל ערב על במות ולברוח מפה", היא משתפת בכנות.

"בכל יום משלוש בצהריים אני מפנה הכול למענם. הרבה יותר קשה להישאר ולא לברוח, ואני זקוקה לשעתיים ביום שהילדים ישחקו במחשב, ליותר פינוקים ואוכל בחוץ, ואני בטוחה שאם אלישע היה בחיים והיה לי יותר כוח, לא הייתי עושה את זה. אבל אני גם מאוד מכבדת את הכוחות ואת היכולות שלי. אני רוצה לנרמל את ההתמודדות של כל מי שבעלה במילואים או של מי שבעלה נפל או גם של מי שבעלה לא במילואים. אנחנו מתמודדים עם משהו זמני לאורך זמן וההתמודדות לא פשוטה וכל הכבוד לכל הנשים על זה, לא משנה באיזו דרך הן מתמודדות".

הילדים גם הולכים לחוגים ולחברים, אומרת הדס, "ואיתן שלי החליט היום להבריז מבית הספר אבל הוא קבע חברותא כדי לשבת וללמוד, לא להתבטל. בכל שבת אנחנו בבית, אוכלים את האוכל שאני מבשלת. נדירות הפעמים שבהן נסענו להתארח, ואני מרגישה שבסך הכול המסגרת קיימת.

"פעם רב אחד אמר לי 'תמשיכי לרוות נחת מהילדים'", היא נזכרת, "אז תיקנתי אותו שזה יותר 'לרדות נחת מהם' כי זו ממש עבודה לסחוט מהם את הנחת. האמת שזה בסופו של דבר גם רדיית דבש כי אני כל כך גאה בהם. אני חושבת שהם ילדים מדהימים ואני משתדלת לומר להם את זה, ואם אני לא אומרת להם מספיק אז הנה, שיקראו את זה בעיתון".

איך הילדים שלך מתמודדים עם האובדן?

"קודם כול המון הומור, על הכול, כל הזמן. הילדים שלי חגגו לעצמם 'מסיבת סיום קדיש' עם שירים וריקודים. יש להם קבוצות שווים בעמותת 'משפחה אחת' וב'קרן קובי מנדל' המדהימים, שממש מלווים אותם ונותנים להם מתנה ענקית בדרך ההתמודדות. נוסף לכך, יש להם תחושת משמעות וגאווה באבא שנפל על קידוש השם ועוד הרבה קודם - שחי על קידוש השם".

הם שואלים שאלות שקשה לך לענות עליהן?

"בטח, במיוחד הבת שלי מיכל. היא שואלת הרבה על תחיית המתים ועל איך אבא יחזור, ולרוב אין לי תשובות אז אני מפנה אותה לרב. למשל הרב יוסף צבי רימון שזמין למענה לילדים שלי כל היום באופן מעורר הערצה. הוא שולח להם מכתבים וסרטוני הסבר, ולפעמים אנחנו לומדים את המכתבים שלו במשך שעות וגם אם לא מבינים הכול, זה נותן להם הרגשה מדהימה שיש מישהו איתם ברגעים האלה".

רק לא להכאיב

רס"ם (במיל') אלישע לוינשטרן נולד בה' בשבט תשמ"ה (27 בינואר 1985) בארצות הברית, ובגיל שמונה עלה ארצה עם משפחתו. אלישע, הדס וששת ילדיהם גרו בחריש, ועם פרוץ המלחמה גויס למילואים. בראש חודש טבת פגע טיל נ"ט בטנק שלו, והוא נהרג. בן 38 היה בנופלו.

"אלישע הוא אהבת חיי", אומרת הדס, כשאני מבקשת ממנה לספר עליו. "אנחנו בכלל לא מתאימים, לא אני ולא הוא הבנו מה חשבה לעצמה מי ששידכה בינינו". כשהדס בכל זאת שאלה את השדכנית שלהם מאיפה עלה לה הרעיון, היא ענתה לה "חשבתי שתדעו להעריך זה את זה". "וזה היה לגמרי נכון", ממשיכה הדס.

"הערצתי אותו, אפילו שרבותיו ורבותיי לא היו אותם רבנים בכלל, לא נהגנו על פי אותו הקו, ואפילו לא הצבענו אותו הדבר בבחירות. היה בו משהו כל כך בהיר, נכון ואמיתי שזה ריתק אותי. תמיד ידעתי שהוא משהו מיוחד וגם השתדלתי לומר לו את זה כל הזמן ולא לחכות לזמנים מיוחדים. כל ערב הייתי אומרת לו תודה שהתחתנת איתי והוא היה אומר זאת גם לי. אני עדיין אומרת לו בכל לילה תודה ואני מקווה שגם הוא מלמעלה מודה לי.

"אלישע התחיל כאברך בכולל דיינות וסיים בתור הייטקיסט", מספרת הדס. "כשהוא לא סיים את מסלול הדיינות, במשך כמה שנים הוא חיפש את עצמו עד שהוא התחיל לעבוד בהייטק".

איך היה הקשר של אלישע עם הרב דרוקמן?

"ברור שלאלישע היה המון כבוד אליו ולכל הרבנים, ואספר לך סיפור: פעם אחת גררתי את אלישע לסליחות בישיבת בני עקיבא אור עציון. אלישע הגיע מישיבת ירוחם, ששם זה המון שכל, כל שיעור הוא מהלך מובנה עם המון ידע וחוכמה. נכנסנו לשיחה שהתקיימה לפני הסליחות, הרב דרוקמן עלה לבמה לדבר ומיד התחיל לבכות. והרב בוכה ובוכה ולא מצליח לעצור את הדמעות. מאוחר יותר, אלישע סיפר שזה היה רגע מפתיע ולא צפוי שהפגיש אותו, את השכל של אלישע, עם הלב של הרב דרוקמן. זה היה רגע מאוד מיוחד.

"הרב דרוקמן היה ממש כמו סבא בשבילי, הוא 'הצד שלי' של המשפחה, כלומר בחגים היינו נוסעים שנה אחת לצד של אלישע ושנה אחת למשפחת דרוקמן. אני מרגישה שזה פשוט נס שזכיתי שתורת הרב הייתה האור שבאמצעותו יכולתי לחזור בתשובה, היא תורה כל כך כוללת ועם מבט רחב, שלא ביקשה ממני לוותר על הערכים שהיו חשובים לי בעולם החילוני שממנו הגעתי אלא אפשרה לי להביא את הרוחניות שהייתה בי לתוך העולם הרוחני־תורני. לא הייתי צריכה לוותר על המדינה ועל הצבא שבו שירתּי שש שנים. כלומר, להישאר בצבא בוודאי ויתרתי, אבל על ערך השירות לא. גם לא על ערך העיסוק במקצועות חופשיים ועל כיבוד הורים לא ויתרתי. רק קיבלתי את ההשלמה לערכים הללו, את השורשיות שלהם. למדתי את המקור שלהם.

"לרב דרוקמן הייתה היכולת להסתכל עליי תמיד בגרסה הכי טובה שלי. כשבאתי לשאול אותו שאלה או להתייעץ, תמיד התשובה שקיבלתי כוונה להדס הגדולה הבוחרת, להדס המסוגלת. וכשמישהו גדול רואה את דמותך הגדולה, אתה פשוט גדֵל. והרב פשוט ידע מי מהתלמידים צריך איזו תשובה ובאיזה יחס".

"אני מאוד מתגעגעת לרב", היא משתפת בכנות. "השבוע, אחד הילדים שאל אותי משהו ולא ידעתי את התשובה, אז הוא אמר 'אז תשאלי רב' ועניתי לו 'אבל אין לי רב', ומיד התחלתי לבכות. אני מסתובבת בעולם בלי רב וזה דבר נורא וכואב לי מאוד. בחרתי לא להתעסק בזה מאז שהרב נפטר כי היה לי את אלישע, ובאותה השנה הקב"ה כאילו שמט ממני גם את המשענת של הרב דרוקמן וגם את אלישע. ואני צריכה רב. את המשענת הזו בהשקפה, את היציבות והוודאות הזו שאם יש לי שאלה אני אסע למרכז שפירא, וייתנו לי תשובה, ואני אסמוך עליה והיא תרגיע אותי".

כשאני שואלת איך היא הייתה חווה את האובדן של אלישע אילו הרב דרוקמן היה פה, ברגע אחד דמעות ממלאות את עיניה וטון הדיבור משתנה. "אוי ואבוי", היא עונה, ומוכיחה אותי – "זו שאלה נוראית. אני כל כך אוהבת את הרב שלא הייתי רוצה להכאיב לו ככה. בהקשר הזה זו אולי הקלה שהרב איננו. הטלפון הראשון שלי אחרי שהודיעו לי שאלישע נפל היה לתלמיד מהישיבה שיודיע לרב אליהו בלומנצוויג (מראשי ישיבת ההסדר בירוחם, שבה למד אלישע, י"ש). אני לא הייתי מסוגלת לבשר לו כזו בשורת איוב, לא יכולתי להעלות על דעתי שאנחנו, הבית שלנו שכל כך השתדלנו שתופיע בו התורה של ישיבת ירוחם והתורה של ישיבת בני עקיבא אור עציון – שאנחנו עשינו להם דבר כזה, ושגרמנו להם לשברון לב כזה. אני מעדיפה לקחת את הכאב לעצמי ולא להכאיב להם.

"הדבר הכי קשה שעשיתי בחיי היה להודיע לאנשים על נפילתו של אלישע. בזמן שהודענו והתייסרתי מזה, המודיע שהגיע עם קצין העיר אמר לי 'את צריכה לחשוב על עצמך', אז אבא שלי שהיה שם ענה לו 'אבל אז היא לא תהיה הדס'".

אני נפרדת ממנה אחרי השיחה המטלטלת הזו, ומרגישה שלמרות הכאב הגדול חוויתי במילותיה רגעים רבים של נחמה, הבנה שעל אף הכאב הפרטי משהו גדול אחר צומח מתוכנו. הדס מסיימת במילותיו של הרב דרוקמן: "ארץ ישראל נקנית בייסורים – אבל בזה היא נקנית ממש!"

ועידת החינוך הלאומית ה-5 של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא ומקור ראשון

תתקיים ביום חמישי 12.12 י"א בכסלו ותועבר בשידור חי באתר מקור ראשון