במשפחה המורחבת מרימים גבה לאחרונה מול שיעור הנוכחות שלי בטקסים הצבאיים. הם לא רגילים לראות אותי מגיע בדבקות כזאת לימי נישואים או לימי הולדת, קל וחומר לסתם מפגשים משפחתיים. אבל בהשבעות ומסעות כומתה וטקסי סוף קורס אני הראשון להתייצב. יושב בשמש או בקור עם ששת ילדיי במחנה לטרון או ברחבת הכותל או בבסיסים החטיבתיים. במידה מסוימת אני נמצא שם בשביל בן המשפחה התורן, במידה מסוימת אני בא בשביל עצמי, אבל האמת היא שקודם כול אני מגיע בשביל הילדים.

לפני שמחת תורה תשפ"ד לא התאמצתי לחנך את ילדיי לציונות. זה לא שחינכתי אותם לחוסר ציונות חלילה, אבל גם לא חינכתי אותם באופן אקטיבי לציונות. לא הלכתי איתם להר הרצל. לא שרתי איתם שירי ארץ ישראל. לא הקדשתי את הטיולים והחופשות לידיעת הארץ. בתחומים אחרים דווקא השקעתי: לקחתי אותם לעיר דוד ולמכון המקדש כדי לנטוע בהם את הציפייה לבניין הבית; חגגתי להם סיומי מסכת במסעדות כדי לחנך אותם לאהבת תורה. אבל לחנך אותם לציונות? לא ראיתי בכך צורך. הציונות הייתה בעיניי מובנת מאליה. לא ראיתי בה אתגר. לדבר איתם על חשיבות המדינה נדמה לי כמו להסביר להם כמה חשוב לנשום אוויר. וכי יש להם ברירה? לאן בדיוק הם יכולים ללכת?

אבל אחרי שמחת תורה, הציונות הפכה שוב לבחירה. לא רק אם ללכת או להישאר (אם כי גם זו אפשרות שכבר לא נמצאת רק בשוליים), אלא אם לעשות כל מאמץ לתרום או לנסות להתחמק, אם לשים את הכלל לפני הפרט, אם לבדוק אפשרויות לדרכון זר למקרה חירום או להמר בכל מאודך על הפרויקט הציוני. הבחירה של בתיה ושלי הייתה לנו ברורה, אבל פתאום תהינו אם היא תהיה ברורה גם לילדים שלנו. כי כדי להחזיק רבבות של לוחמים בשטח אחרי שתחושת החירום הראשונית כבר דעכה, צריך הרבה מאוד חינוך.

ערב שבת אחת הגיע למוצב אדם מבוגר עם נכדתו בת השבע. השניים החזיקו קופסה גדולה עם עוגת קצפת, שאליה מצורף פתק: "לחיילים היקרים, אני שולחת לכם את עוגת יום ההולדת שלי, תודה לכם שאתם שומרים עלינו". לרגע חשתי מבוכה. אנחנו גדוד של לוחמים מבוגרים. חלק מאיתנו בעצמם סבים לנכדים. באיזה קטע אנחנו הולכים לאכול לילדה בת שבע את עוגת יום ההולדת שלה? עד שהבנתי: זה לא אנחנו, זו היא. פתאום ראיתי את המשמעות האמיתית של משלוחי המנות שקיבלנו מבתי ספר מכל הארץ. כל מוסד חינוכי לפי דרכו: ילדי ממ"ד אריאל באפרת הקפידו לפנות "לחייל או לחיילת", בני כיתה ט' בתיכון שמיר תל־אביב תיארו את מה שהם מצפים מאיתנו לעולל למחבלים. הממתקים הארוזים הם כמעשר או ביכורים, והפתקים במשלוחים הם כמו פתקים בכותל המערבי. העיקר שאתה כותב. כי מי שזוכר מינקות לומר שנה טובה לדוד גיבור אשר על המשמרת, בבוא הזמן ייקח את מקומו. ומי שלמד לנגן בכיתה "על חומותייך ירושלים" סביר שיום יגיע ויהיה אחד מהם.

חשבתי שאסגור את הפינה של החינוך בעזרת ההליכה למילואים. ילדי המילואים משלמים מחיר גבוה. חברים מספרים על ילדים שחזרו להרטיב או לישון במיטה של ההורים (לפעמים גם שילוב של השניים), ועל כאלו שמתקשים בלימודים או מפתחים נטיות של אלימות. וזה כואב ודורש תיקון וריפוי בהקדם. אבל נדמה לי שתוך כדי כך הם גם סופגים מסרים שלא יוכלו לקבל בשום דרך אחרת. כשהצטרפתי לגדוד השני או השלישי, ואחד הילדים שאל בנימה קצת מתמרמרת "למה אתה מתנדב כל הזמן? מתי תפסיק?", חיבקתי אותו ועניתי: "אתחיל לחשוב על זה ברגע שתפסיק לשאול".

חינוך עמוק עובר לא רק במעשים אלא גם בטקסטים וטקסים. אני מרגיש את זה קורה כשבן ה־11 שוקע בתוך המילים הכואבות מכפי גילו שהונצחו בספר "אם אתם קוראים את המילים האלו". ובן ה־13 מתחיל לקרוא את הסיפורים מעוררי היראה ב"מעשה בצדיק ואלונקה". הספרים הללו, ומקביליהם, צריכים להיות ה"איש צדיק היה" שלנו. ה"כה עשו חכמינו" שלנו. חלק מחובת האב ללמד את בנו תורה. וגם ימי הזיכרון והעצמאות צריכים להיות קודש לדיבור עמוק על הזכות העצומה וגם על המחיר ששילמנו, ושאנחנו עדיין צריכים להיות מוכנים לשלם, כשהיא לפתע צריכה.