בשנת 2030, ממש מעבר לפינה, צפויים ללמוד בכיתות א' בישראל יותר ילדים חרדים מאשר בחינוך הממלכתי – כך עולה ממחקר חדש שפורסם בשבוע שעבר. את המחקר ערך אלי מורגנשטרן, מייסד ומנכ"ל חברת הייעוץ הכלכלי־אסטרטגי "אמפייר", ולשעבר רכז חינוך באגף התקציבים במשרד האוצר.
למעשה, המגמות הללו צפויות כבר שנים רבות, ומיותר להסביר מדוע הן מעוררות דאגה. זהו חשש ממציאות שבה הרוב בישראל יורכב מאוכלוסיות לא ציוניות – המגזר הערבי והמגזר החרדי, וכמובן חשש לכלכלה הישראלית, משום ששיעור ההשתתפות של הקבוצות הללו בשוק העבודה נמוך, אך הן נשענות על תקציב המדינה בשיעור גבוה.
הבעיה היא פחות הדמוגרפיה, ויותר השיטה. השאלה הכלכלית החשובה אינה כמה ילדים חרדים ייוולדו, אלא אילו אפשרויות יעמדו בפניהם כשיגדלו, וכיצד משפחותיהם יתפרנסו. באופוזיציה מבינים חלק מהבעיה, אבל מציעים את הפתרון הלא נכון. נפתלי בנט מציג את "חוק המשרתים", שמציע לקחת כ־25 מיליארד שקל מהטבות שניתנות לחרדים ומכספים קואליציוניים, ולהעביר אותם למילואימניקים. בין השאר, התוכנית מדברת על מענק של מיליון שקל לדירה ראשונה למשרתי מילואים, מעונות יום חינם, 50% הנחה בארנונה, בחשמל ובתחבורה הציבורית, ועוד.
הכי מעניין
הבעיה היא שבמקום לסגור את הברז כליל, מנסים לנתב את המים. המחשבה שאפשר לסגור את הברז לקבוצה אחת ולפתוח אותו לאחרת היא אשליה: כל עוד הברז פתוח, יימצא מי שינצל אותו; כל עוד יש הטבות, יימצא מי שיסב אותן אליו. במקום לגבות מראש פחות מיסים, לתת פחות שירותים ולאפשר לאנשים לבחור מה הם עושים בכסף שלהם – מייצרים תמריצים מעוותים.
החרדים מצטיינים בהבנת כללי המשחק והתאמתם לצורכיהם. בקדנציה האחרונה ראינו כיצד חלק ניכר מדירות מחיר למשתכן יועדו לריכוזים חרדיים, משום שהשר הממונה והמנכ"ל שלו היו חרדים והבינו איך השיטה עובדת. בכל מכרז ממשלתי יש הרבה אותיות קטנות, וקל להעביר הטבות עם קריטריונים כמו מספר ילדים, הכנסה לנפש (הנמוכה באופן טבעי כאשר יש הרבה ילדים), היעדר דירה קודמת, או הדירוג הכלכלי־חברתי של יישוב המגורים (מטבע הדברים, בריכוזים חרדיים הוא נמוך יותר). הפוליטיקאים החרדים יודעים גם כיצד לנסח קריטריונים להנחה בארנונה, כך שהיא תינתן לאברכים עם הכנסה מוצהרת נמוכה.
בכל פעם מנסה ממשלה אחרת לסגור את הפרצה: לשנות את הקריטריונים, להוסיף קריטריון של "מיצוי כושר השתכרות", לייעד הטבות מסוימות לבוגרי צבא. אבל אי אפשר לשחק עם המספרים: על כל ילד ממעמד הביניים שיקבל מעון מסובסד, יעמדו בתור שלושה ילדים חרדים. הנתונים מעידים שכ־55% מהילדים הזכאים לסבסוד מעונות מגיעים מהמגזר החרדי. גם אם תקום קואליציה שתנסה להגדיר קריטריונים אחרים, הם יחזיקו מעמד קדנציה אחת, אולי שתיים. אפשר לשנות את ההגדרה של "משרת", לפתוח מסלולי שירות חלופיים, למנות ועדת חריגים. במשחק הזה אפשר לנצח רק חלק מהזמן; ככל שהמנגנון עצמו יישאר על כנו, בקואליציה הבאה ישנו אותו מחדש.
הבעיה איננה נעוצה בכללי המשחק, אלא במשחק עצמו: מדינת רווחה שבנויה על גביית מיסים מסיבית וחלוקה שלהם מחדש. בישראל לפחות, המודל הזה פשוט לא עובד. ביסוד המודל הזה עומדת התפיסה שלפיה רוב הזמן וברוב הדברים אנשים דואגים לעצמם ומפרנסים את משפחתם, ורק אם צריך, במקרי קצה כמו נכות או אבטלה, הם נעזרים במדינה. הוא לא לוקח בחשבון קבוצת אוכלוסייה שלמה שסולם הערכים שלה מבקש בידול מהחברה הכללית ותלות במנגנונים הפנימיים. עם כל הכבוד לתרומות הנדבנים ולהסתפקות במועט, הם אינם מספיקים כדי לאפשר את "חברת הלומדים" החרדית ואת המשפחות הגדולות. מה שמאפשר אותה הוא מדינת הרווחה הישראלית. צמצם אותה, וצמצמת את הבעיה.
לעוד טורים של ריקי ממן
