השנה היא 2032. בשעה 7:30 מקבלים הורי כיתה ה' הודעה שהלימודים יתחילו היום בעשר, כי אין מורה לשעתיים הראשונות. בכיתה ח' מאחדים שתי כיתות לשיעור מתמטיקה אחד, 64 תלמידים מול מורה יחידה. שיעור אנגלית בוטל זה השבוע השלישי ברציפות, ולמורה למדעים שעזבה בחנוכה טרם נמצא מחליף. כ־70% מהמורות בגוש עציון מגיעות מדי יום מהעיר החרדית ביתר־עילית, ובבתי ספר בתל־אביב שיעור המורות הערביות הגיע לכ־50%, חלקן נוסעות בכל בוקר לעבודה מבקה אל־גרבייה.
זמן קצר לפני פתיחת שנת הלימודים הודיע משרד החינוך על שינוי בקריטריונים שמצמצם בכ־20% את מספר התלמידים הזכאים לחינוך מיוחד, משום שאין די אנשי צוות כדי לספק את המענים שהובטחו. בכיתה ז' פותחים קבוצת תגבור בקריאה לשליש מהשכבה; בכיתה ט' המורה למתמטיקה מקדישה את השבועות הראשונים לחומר של כיתה ו'; ובקבוצת הווטסאפ של ההורים מתארגנים לשכור מורה פרטית שתעביר פעם בשבוע שיעור מתמטיקה לכל הכיתה.
זה איננו תרחיש דמיוני במיוחד, אלא הכיוון שאליו מערכת החינוך בישראל עלולה להידרדר אם המגמות הנוכחיות יימשכו. מערכות ציבוריות אינן קורסות בהכרח ביום אחד, לפעמים הן ממשיכות להתקיים על הנייר, אבל כבר אינן מצליחות לספק את השירות שלשמו נועדו.
הכי מעניין
כיצד מונעים מארגוני המורים להשבית את המשק כולו. אילוסטרציה | צילום: מרים אלסטר, פלאש 90
סימני השחיקה כבר כאן, ואיכות ההוראה הולכת ומידרדרת זה שנים. ברור מה צריך לעשות: לצמצם את הריכוזיות והבירוקרטיה, להעביר סמכויות לשטח, וליצור גמישות אמיתית בהעסקה ובניהול של כוח ההוראה. אלא שכאן טמונה הבעיה: אי אפשר לבצע רפורמה רצינית בלי להתעמת עם ארגוני המורים, ופוליטיקאים חוששים מעימות כזה יותר מכל דבר אחר. שביתה ממושכת משאירה ילדים בבית, מונעת מהורים לעבוד, פוגעת במשק ומייצרת בתוך ימים ספורים לחץ ציבורי אדיר לסגור עסקה כלשהי, העיקר לחזור לשגרה. קל יותר להכריז על עוד "רפורמה" עם שם מרשים ותקציב גדול, מאשר לגעת במבנה שמונע שינוי אמיתי.
אם רוצים להבריא את המערכת, חובה לפתור בראש ובראשונה את המשוואה הזו. אל הפער הזה מנסה להיכנס ארגון "עלינו – הנכדים המייסדים", שפרסם את "תיק השביתה". זוהי חוברת הפעלה לשר חינוך אמיץ, שמבקש לקדם רפורמה אמיתית במערכת החינוך. במקום לנסות להימנע משביתה, הם מציעים להתכונן אליה מראש ולהכריז בריש גלי על הכוונה לחולל רפורמת עומק. נקודת המוצא פשוטה: אם רוצים לבצע את האתחול שמערכת החינוך כל־כך זקוקה לו, הממשלה צריכה להיערך לא רק לרפורמה עצמה אלא גם לשביתה של שלושה או ארבעה חודשים.
צילום: מאור אלטרס
"הרבה ארגונים עוסקים בשאלה איך מערכת החינוך צריכה להיראות. הם עסוקים ב'בינוי', אנחנו עוסקים ב'פינוי'", מגדיר זאת נמרוד דגני, בעבר איש אגף תכנון ואסטרטגיה במשרד החינוך וראש אגף ממשל במשרד ראש הממשלה, וממובילי תנועת עלינו. "פוליטיקאים חושבים במונחים של שינויים מדודים ורוצים לעשות דברים בהסכמות, אבל אנחנו לא שם. ברגע שאתה אומר שמשרד החינוך הוא יותר לא המפעיל של מערכת החינוך ולא המעסיק של המורים – וזה הקונצנזוס בקרב כל המומחים היום – כבר יש לך שביתה".
ההיערכות הדרושה, מסביר דגני, מתחילה הרבה לפני היום הראשון לשביתה. ממשלה שרוצה לבצע שינוי כזה צריכה לתווך אותו לציבור לפני הבחירות ולבקש מנדט לביצועו, לעגן אותו בהסכמים הקואליציוניים, לשריין את התקציב הדרוש ולוודא שכל מרכיבי הקואליציה מבינים לאן הם נכנסים. עם כינון הממשלה תתקבל החלטה "לשמירה על רציפות חינוכית בעת נקיטת צעדים ארגוניים במערכת החינוך", ותחל בנייתו של מערך חלופי שישמש לתפעול המערכת במקרה של שביתה ממושכת. במקביל, ינוהל משא ומתן עם ארגוני המורים על המתווה החדש של המערכת.
לפי התכנית שבנו ב"עלינו", גם אם ב־1 בספטמבר המורים לא יגיעו, הילדים לא יישארו בבית. מבני בתי הספר וגני הילדים ייפתחו ותופעל בהם מסגרת חלופית חמישה ימים בשבוע. לכל כיתה או גן יגויס "תומך חינוך" שיבואו מקרב הסטודנטים, בוגרי שירות צבאי ולאומי, עובדי חינוך בלתי פורמלי, מדריכי תנועות נוער, צוותי צהרונים ועובדים שאינם שובתים; גם מורים שפרשו לגמלאות יוכלו להשתלב. בכל בית ספר ימונה רכז שיהיה אחראי על המערך. למעשה, כבר היום מפעיל משרד החינוך בתקופות מסוימות של השנה מסגרת חלופית המוגדרת כקייטנה. זה לא יהיה בית ספר ולא יחליף הוראה מסודרת, אלא מסגרת שנועדה להחזיק את הילדים כך שההורים יכולים לעבוד. באופן זה, שביתה במערכת החינוך לא תהפוך להשבתה אוטומטית של המשק.
במקביל מציעים ב"עלינו" לספק להורים רשת ביטחון כלכלית: "מענק השגחה" אוטומטי שיחולק להורים דרך הביטוח הלאומי, בדומה למענקי הקורונה. עד 3,200 שקל בחודש לילד בגן, סכום שיירד בהדרגה עם הגיל, ועד 300 שקל לילדים בכיתות ה'־ט'. הם לא היחידים שחשבו על זה. גורמים אחרים במערכת שוקלים להחיל מתווה של חל"ת בתשלום, כפי שנעשה במהלך המלחמות עם איראן. הורה שירצה או ייאלץ להישאר עם הילדים בבית יוכל לקחת חל"ת מהעבודה ולקבל דמי אבטלה, כך שלא יאבד את מלוא הכנסתו. בצד השני, שכרם של המורים יקוזז באופן מלא מהיום הראשון של השביתה, כיוון שעובד שובת אינו מקבל שכר. התקציב של שכר המורים שיישאר בקופה יופנה להפעלת אותה מערכת חליפית ולמענקי ההשגחה להורים.
כדי לגשר על פערים לימודיים גם בתקופה הזו, יהיה אפשר להעביר את המערכת לשיעורים מוקלטים ומערכות בינה מלאכותית שיוכלו לספק תרגול, הסברים ומשוב מותאם לתלמידים, גם כאשר המורה הקבוע לא הגיע לכיתה. מערכים כאלה נוסו במערכת החינוך כבר בקיץ האחרון, וצפויים להיות משולבים בכיתות בשנת הלימודים הקרובה.
אכן, זה איננו תרחיש נעים, ויישומו לא צפוי להיות קל. ההתנגדות של המורים תהיה אדירה, בית הדין לעבודה ינסה להתערב, וחודשים ארוכים של חינוך חלקי יפגעו בילדים עצמם, במיוחד בחלשים שבהם. "תיק השביתה" של "עלינו" כולל גם חלקים חסויים, שיימסרו רק לשר החינוך. הם ניסחו גם את החלטת הממשלה, את חוזר המנכ"ל ואת הנספח להסכם הקואליציוני. רק לקחת וליישם.
המטרה היא לא להוכיח שאפשר להסתדר בלי מורים, אלא לשנות את מאזן הכוחות ולשלול את ההנחה שכל יום שבו הילדים אינם בכיתה, מקרב בהכרח את הממשלה לכניעה. השנים האחרונות היו, במובן הזה, ניסוי כלים. הקורונה, המלחמה והפינוי הכריחו הורים, מעסיקים, רשויות ובתי ספר לתמרן במשך תקופות ארוכות של שיבוש. למדנו לעבוד מהבית, לחלק ימי השגחה בין בני זוג, להפעיל מסגרות חלופיות ולהשתמש בלמידה מרחוק. שביתה שתימשך חודשים תהיה קשה מאוד, אבל היא כבר איננה האיום הבלתי נתפס שחשבנו עליו בעבר. אפשר להתכונן אליה.
ניסינו הכול
לא מדובר במהלכים חסרי תקדים. בניו־אורלינס, העיר הגדולה ביותר במדינת לואיזיאנה בארה"ב, פעלה מערכת חינוך כושלת במשך שנים ארוכות: המחוז דורג במקום ה־67 מתוך 68 מחוזות בלואיזיאנה, יותר מ־60% מהתלמידים למדו בבתי ספר שהוגדרו ככושלים אקדמית, והמערכת סבלה מניהול כוח אדם קשיח ומבירוקרטיה כבדה. כשהוריקן קתרינה פגע בעיר, היא חרבה כליל ונדרשה להיבנות מחדש, תוך משבר הומניטרי קשה. המשבר הזה היה זרז גם לשינוי מבני דרמטי במערכת החינוך: בתי הספר עברו לניהולו של מטה המשבר המקומי, 7,000 עובדי מערכת החינוך פוטרו, ההסכם הקיבוצי עם ארגון המורים המקומי לא חודש, ורוב בתי הספר עברו בהדרגה למודל בתי ספר בזיכיון ("צ'רטר סקול"): אלה בתי ספר ציבוריים במימון ממשלתי, אבל בניהול עצמאי לחלוטין, כולל חופש מלא בגיוס ותגמול מורים וקביעת תוכנית הלימודים, לצד דרישה לעמידה נוקשה ביעדים שהגדירה המדינה.
המהלך עורר מאבק משפטי וציבורי חריף מצד ארגון המורים וחלק מהקהילה, אך המדינה התמידה בו בנחישות. התוצאות הראו שיפור אדיר בהישגי המערכת: בשנים שאחרי הרפורמה, שיעור מסיימי התיכון עלה מ־54% ל־78%, ושיעור התלמידים שעמדו בסטנדרטים המדינתיים עלה מכ־25% ליותר מ־60%. מחקרים שנערכו בהמשך שייכו חלק גדול מהשיפור בהישגים לרפורמות שנערכו באותן שנים.
במשך שני עשורים ניסינו במדינת ישראל כמעט כל מה שאפשר כדי לשפר את מערכת החינוך, בלי לנגוע במערכת ההפעלה היסודית שלה. הגדלנו את שכר המורים, ואז הגדלנו שוב ושוב, צמצמנו את מספר התלמידים בכיתה, שינינו את הכשרת המורים והעברנו אותה לאקדמיה, הוספנו סייעת שנייה בגנים, הרחבנו את חינוך החובה, הוספנו שעות תגבור, הכנסנו כלי מדידה והערכה, ביצענו רפורמה בחינוך המיוחד ואת רפורמת השילוב וההכלה, הנהגנו תקצוב דיפרנציאלי, הקמנו צהרונים ובתי ספר של החגים ושל החופש הגדול, השקענו ב"מחשב לכל ילד", הכנסנו אוטונומיה למנהלים ואת רפורמת הגפ"ן.
כך הוזרמו למערכת לאורך שנים עוד ועוד משאבים, אבל הכול הועבר דרך צינורות חלודים ששום דבר כבר לא עובר בהם כמו שצריך. בשנת 2006 עמד תקציב החינוך על כ־25 מיליארד שקלים; עשרים שנה לאחר מכן, ב־2026, תקציב החינוך גדל פי 4 ומתקרב כיום ל־100 מיליארד שקלים. תקציב החינוך גדל גם ריאלית וגם פר תלמיד, ומספר המורים גדל בתקופה הזאת הרבה יותר ממספר התלמידים. ולמרות כל זאת, ישראל נותרה לאורך השנים בשליש התחתון של מדינות ה־OECD במבחנים הבינלאומיים, ועם פערים גדולים מאוד בין תלמידים חלשים לחזקים.
"מערכת החינוך של 2026 היא מערכת הבריאות של 1992, רגע לפני המהפכה שלקחה מערכת ריכוזית, סקטוריאלית ולא יעילה, פירקה אותה והרכיבה מחדש", אומר שותף מייסד ומנכ"ל עלינו, ראובן טאוב. "היום יש לנו מערכת בריאות ציבורית שהיא אחת הטובות בעולם. עשו את זה למרות התנגדות אדירה של ההסתדרות. היום פוליטיקאים עוסקים בשינויים קטנים – פה רפורמה, שם מוסיפים AI – אבל זה לא מספיק. בסקר שערכנו עלה ש־78% מהציבור תומכים בשביתה כדי להבטיח פתרון קבוע. לכן יצאנו עם תיק השביתה בגלוי, כי צריך לתקשר את זה לציבור. חייבים ללכת לשינוי גדול, גם אם הוא יהיה קשה".
צילום: תנועת "עלינו"
השינוי הדרוש לא נוגע לפרט כזה או אחר אלא לצומת העצבים של המערכת: מי מעסיק מורים, מי מנהל את בתי הספר, והיכן נמצאת הסמכות. וצריך לומר את האמת: המאבק מול ארגוני המורים הוא רק חצי מהתמונה. חוקר החינוך אנדריאס שלייכר, המכונה "שר החינוך של ה־OECD", אמר פעם על מערכת החינוך הישראלית שהיא קיבלה את ארגוני המורים שמגיעים לה. אופי איגודי המורים משקף את האופן שבו עבודת ההוראה עצמה מאורגנת. מול משרד חינוך מאובן, ריכוזי ושונא שינויים, שמבקש לשלוט בכל פרט ולא נותן אמון בשטח, מתפתחים באופן טבעי גם ארגוני מורים חסרי אמון, שמתגוננים מפני שינוי ונצמדים לכללים ולזכויות הקיימות.
לכן, המכשול הראשון של שר החינוך שמעוניין ברפורמה הוא לא ארגוני המורים, אלא המשרד שלו עצמו. לפני שהוא דורש מהמורים להשתנות, המשרד בעצמו יצטרך להסכים לוותר על כוח ולהעביר סמכויות לרשויות המקומיות, למנהלים ולבתי הספר. הוא יצטרך להפסיק לנסות לנהל כל פרט מירושלים ולאפשר לבתי ספר לעשות דברים אחרת, גם במחיר של כישלון אפשרי (הרי הם נכשלים ממילא). מערכת התמריצים כולה פועלת כדי לדכא איכות, יוזמה או לקיחת אחריות. מי שמוצא דרך טובה יותר כדי ללמד, או שיש לו רעיון איך להביא צעירים איכותיים למערכת, לא יכול ליישם אותה משום שכל פרט צריך לעבור דרך הכללים של משרד החינוך וההסכמים עם ארגוני המורים. בית ספר שנכשל באופן שיטתי איננו משלם על כך שום מחיר. אומת הסטארט־אפ נבנתה על יזמות, אלתור, ניסוי וטעייה ולקיחת אחריות, אבל מערכת החינוך שלה מתנהלת לפי היגיון ההפוך.
החוזים האישיים הם דוגמה כמעט מושלמת. בהסכם האחרון שנחתם עם הסתדרות המורים, ב־2022, הוסכם לראשונה לאפשר חוזים אישיים בבתי הספר. לכאורה עברנו את המשוכה הגדולה, אבל ארבע שנים לאחר מכן אין באמת מורים בחוזים אישיים במערכת. שנתיים לקח למשרד החינוך לכתוב נוהל, אחר כך נכשלו באיתור מועמדים מתאימים, עכשיו מציעים 19,500 שקלים בחודש רק למורה שהוא בעל תואר שני במדעים או מתמטיקה, למשרה מלאה של שמונה שעות מלאות ביום ולעשרה חודשים בשנה בלבד, לא כולל החופש הגדול וחופשות אחרות (עד שיש יתרון אחד למקצוע ההוראה). רק לשם השוואה: השכר הממוצע של מורה במשרה מלאה עומד על יותר מ־16 אלף שקלים, והם כמובן מקבלים שכר מלא בחופש הגדול. משרד החינוך בעצמו הוא כרגע החסם המרכזי ליישום מסלול שכבר שילמנו עליו מחיר מלא מול ארגוני המורים, ושמטרתו הייתה לייצר מסלול לכניסה של צעירים איכותיים בשכר התחלתי גבוה לתוך מערכת החינוך.
ללמוד מרייגן
ב־3 באוגוסט 1981 פתחו 12,300 פקחי טיסה אמריקנים בשביתה ארצית בלתי חוקית. הנשיא היה רונלד רייגן, והוא היה חסר סבלנות לארגוני עובדים. הוא קצב להם 48 שעות לחזור לעבודה, ומי שלא חזר פוטר. רשות התעופה הפדרלית פיטרה כ־11,400 פקחים, והמעמד של הארגון שלהם נשלל. מכיוון שפקחי תעופה צריכים הכשרה וניסיון, עברו שנים עד שנמצאו לכולם מחליפים, והמהלך כולו נשא מחירים לציבור. אבל המסר עבר: מאז לא הייתה שביתה אחת בתחום התעופה, וגם שביתות בענפים אחרים הצטמצמו מאוד. רייגן קבע כלל פשוט: מי שמחזיק בידיו שירות ציבורי חיוני, לא יכול להחזיק את הציבור כולו כבן ערובה.
הלקח הזה היה רלוונטי כאן מאוד בשבוע שעבר, כשנמל התעופה בן־גוריון הושבת באמצע אחד הימים העמוסים ביותר בשנה. מדינה אינה יכולה להפקיד בידי ארגון עובדים את השאלטר על שירות חיוני ומונופוליסטי. 105 אלף נוסעים שהיו אמורים לעבור בנתב"ג הפכו לבני ערובה בסכסוך שכלל אינו קשור אליהם. בינתיים נחתמו "הסכמות" בין רשות שדות התעופה והוועד; בפועל, ההסכמות האלה יפות עד לפעם הבאה שלמישהו יהיה אינטרס. וגם אם פנחס עידן יודח מחברות בליכוד כפי שדווח, אלפי המתפקדים שלו, עובדי רשות שדות התעופה, עדיין שם ועדיין מחזיקים בכוח מול בכירי המפלגה.
יש רק שתי דרכים לפתור את המצב הזה: לבטל את המונופול של רשות שדות התעופה, כפי שנעשה עם נמלי הים. בעבר ועדי העובדים של נמל אשדוד ונמל חיפה יכלו לשתק את הסחר הימי של מדינת ישראל, היום יש שלל נמלים פרטיים שיכולים להחליף אותם. מדינת ישראל נמצאת כבר באיחור של שנים בהקמת שדה תעופה בינלאומי נוסף, בגלל מחלוקת על השאלה איפה יוקם – בצפון או בדרום. אבל יותר מהשאלה איפה יוקם השדה, חשובה השאלה מי יפעיל אותו. כי אם זו תהיה אותה רשות שדות תעופה, עם אותו ועד כוחני ואותו מנגנון מנופח ויקר – לא עשינו דבר.
הדרך השנייה היא זו ששורטטה בתחילת המאמר: לצמצם את היכולת של הוועד לפגוע בציבור. בשירות חיוני צריך להגביל את זכות השביתה, בדיוק כפי ששוטרים וחיילים אינם רשאים לשבות. חרב השביתה היא הכלי החזק ביותר בארסנל של ועדי העובדים, ואנחנו בעצמנו נתַנו להם אותו. במקרה של שביתה "איטלקית" או שביתה ללא התראה כפי שהתבצעה פה בשבוע שעבר, כדאי לממשלת ישראל ללמוד מרייגן: אפשר לפטר את העובדים ששיבשו את הפעילות בנתב"ג, ואפילו לתבוע מהם נזקים.