פעם הסיפור של ההייטק הישראלי התחיל בדירה שכורה, בשני משוחררי יחידה טכנולוגית ובפיצה קרה. היום הוא מתחיל בשיחת גיוס מגוגל, מאנבידיה או ממיקרוסופט. על השולחן מונחת חבילת תגמול שעשויה לחצות מיליון שקלים בשנה, עם מניות שמבשילות לאורך ארבע שנים.
עוד כתבות בנושא
מול זה עומדת יזמות: הכנסה נמוכה יותר, ודאות אפסית ומשכנתא שלא מחכה שהמוצר יימכר. הענף עצמו לא מת. הוא מייצא, מגייס וממשיך לייצר אקזיטים. השאלה הקשה יותר היא מה קורה למשפך - למסה של חברות חדשות שמהן אמורות לצמוח, בעוד חמש ועשר שנים, החברות הגדולות הבאות.
כלוב הזהב אינו מטאפורה - הוא מחירון
המנגנון הראשון הוא עלות אלטרנטיבית. מהנדס בכיר בישראל אינו מקבל רק משכורת חודשית. הוא מקבל חבילה שלמה: בסיס, בונוס ויחידות מניה חסומות. לפי נתוני Levels.fyi חבילת התגמול החציונית למהנדס תוכנה בגוגל ישראל עומדת על כ-761 אלף שקל בשנה. בדרגת Senior היא מתקרבת למיליון שקל, ובדרגות Staff ומעלה חוצה אותו. באנבידיה ישראל הדרגות הבכירות מטפסות מעל מיליון שקל בשנה.
הכי מעניין
המשרדים הראשיים של גוגל בניו יורק | צילום: AP
אלה אינם מספרי הענף כולו. השכר הממוצע בהייטק נע סביב 37-40 אלף שקל בחודש, ומנהלי פיתוח מגיעים בממוצע לכ-56,000 שקל. אבל דווקא השכבה שהאקוסיסטם צריך כמייסדים - מהנדסים בכירים, חוקרי בינה מלאכותית, מנהלי מוצר עם ניסיון גלובלי - יושבת בראש הפירמידה.
כאן נכנסת הכלכלה ההתנהגותית. כהנמן וטברסקי הראו שבני אדם שונאים הפסד יותר משהם אוהבים רווח מקביל. מהנדסת בת 36, עם משכנתא ברעננה, שני ילדים ומניות שטרם הבשילו לגמרי, אינה מחשבת "סיכוי לאקזיט". היא מחשבת גן פרטי, ביטוח ומה יקרה אם הסבב הראשון ייכשל. הקפיצה לסטארטאפ נראית פחות כמו אומץ ויותר כמו סיכון משפחתי. החלום לא נעלם. הוא עובר למגירה.
מה באמת נשחק במשפך
הטענה הנפוצה שלפיה "היו יותר מאלף סבבי סיד בשנה שנחתכו בחצי" אינה מדויקת. מספר סבבי הסיד נע שנים ארוכות במאות, לא באלפים. מה שנשחק באמת הוא מספר החברות החדשות. ב-2014 הוקמו בישראל כ-1,400 סטארטאפים. מאז נרשמה ירידה כמעט רצופה. ב-2023 הוקמו כ-743 חברות, ב-2024 כ-750, וב-2025 מעריכה רשות החדשנות כ-775 - עצירה ראשונה בירידה של עשור, ועדיין ירידה חדה מול השיא. זו מגמה עולמית חלקית, אבל בישראל יש לה מחיר מיוחד: המדינה הקטנה תלויה יותר ממדינות גדולות במסה של ניסיונות.
נגיד בנק ישראל אמיר ירון | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
הלמ"ס מחדדת את התמונה. בין 2011 ל-2024 נפתחו 10,157 חברות הזנק. 5,740 מהן, 57 אחוז, נסגרו או השהו פעילות. ב-2024 פעלו 4,493 חברות הזנק, אך מספר משרות השכיר בהן ירד ב-13 אחוז ל-32,400. השכר הממוצע שם היה 27,200 שקל בחודש - גבוה פי שניים מהמשק, ונמוך משמעותית מחבילות הענק בתאגידים. הפער הזה הוא בדיוק המחיר שמשלם מי שעוזב כלוב זהב.
סך הגיוסים מטעה אם מסתכלים רק על הכותרת. ב-2024 גייסו חברות ישראליות כ-9.6 מיליארד דולר; ב-2025 טיפסו הסכומים לכ-14-15 מיליארד. אבל הכסף מרוכז: פחות סבבים, סכומים גדולים יותר, ונתח עצום לסייבר ולבינה מלאכותית. ב-2025 לבדה גייסו חברות AI כ-11.8 מיליארד דולר. משפך שמתייבש למטה יכול עדיין להיראות מבריק למעלה, כל עוד כמה חברות בוגרות שואבות את רוב ההון ואת רוב הכותרות.
היזם החדש אינו בן 22 - הוא בוגר תאגיד
אם רוצים להבין איך האקוסיסטם עובד היום, עדיף לא לחפש יזם במחסן. עדיף להסתכל על אסף רפפורט. ב-2012 הקים עם שותפיו את Adallom וב-2015 מיקרוסופט רכשה אותה בכ-320 מיליון דולר. רפפורט לא נעלם. בגיל 34 מונה לעמוד בראש מרכז הפיתוח של מיקרוסופט בישראל, כ-1,500 עובדים. רק ב-2019 יצא שוב והקים את Wiz. זה אינו סיפור של מוסך. זה סיפור של בית ספר יקר: איך נראית מכונת מכירות גלובלית, איך בנוי מוצר ענן בקנה מידה עצום, ואיך יושבים בצד השני של השולחן מול ארגון ענק.
אסף רפפורט | צילום: Photo by Kimberly White/Getty Images for TechCrunch
ישראל טובה מאוד בסוג הזה של יזמים. לפי Battery Ventures אחת מכל 22 חברות מוקדמות בישראל מוקמת בידי יזם סדרתי, לעומת אחת ל-38 בארצות הברית ואחת ל-62 בצרפת. חברות כאלה מגייסות בממוצע פי ארבעה עד חמישה יותר הון בשלבים המוקדמים. יזמים מנוסים מישראל עמדו מאחורי אקזיטים בהיקף של כ-75 מיליארד דולר בחמש שנים, אם סופרים רק עסקאות מעל מיליארד דולר. זו איכות גבוהה. היא אינה מחליפה מסה. אקוסיסטם שמחליף כמות באיכות מייצר כמה סיפורים גדולים - ומעט יותר מדי שקט מתחתם.
מה התאגידים נותנים, ומה הם לוקחים
אי אפשר לצייר את גוגל, מיקרוסופט, אפל ואינטל כנבלים. מאז שנת 2000 הצטרפו לישראל יותר מ-500 חברות רב-לאומיות, וב-2025 לבדה נוספו עוד 35. הן מעסיקות נתח גדול מההון האנושי האיכותי, משלמות לרוב 15 עד 30 אחוז מעל שוק הסטארטאפים המקומי, ומכשירות אנשים בניהול מוצר, בהנדסת מערכות ובסטנדרטים בינלאומיים. יש גם מעגל הון חוזר: מניות שמבשילות הופכות לא פעם להשקעות אנג'ל. במובן הזה התאגיד אינו רק בולם יזמות. הוא גם מפעל להכשרת היזם הבא - בתנאי שהיזם אכן יוצא.
עוד כתבות בנושא
המחיר הוא סוג החדשנות. חברות ענק מצטיינות בשיפור הדרגתי של מוצר קיים. חדשנות משבשת, כפי שתיאר קלייטון כריסטנסן, דורשת ארגון קטן, רעב, בלי ועדות אינסוף. כשהמוחות הטובים ביותר מבלים שנים בשיפור המודל של מישהו אחר, התעשייה מרוויחה יציבות ומפסידה ניסיונות פראיים. לא כולם היו מצליחים. אבל בלי מספיק ניסיונות, גם הסיפורים הגדולים מתייבשים.
ויש הקשר רחב יותר. הריבית גבוהה מזו של עידן הכסף הזול. המלחמה ייקרה סיכון ובלבלה לוחות זמנים. גיוסי הקרנות הישראליות נחלשו ביחס לשיא. השכר הגבוה אינו ההסבר היחיד. הוא פשוט ההסבר שפועל בתוך הבית, לא רק בדו"ח הרבעוני.
בשלות אינה גזר דין, אם מייצרים תמריץ לצאת
אומת הסטארטאפ לא הפכה לאומת שכירים ביום אחד. היא הבשילה. תעשייה בוגרת נשענת פחות על מוסכים ויותר על מרכזי פיתוח, על יזמים בני 35 פלוס ועל הון שממחזר את עצמו. זו בשורה לחברות שכבר קיימות. זו בעיה למחר, אם המטרה הלאומית היא משפך רחב ולא רק כמה אקזיטי ענק.
המדיניות הנכונה אינה להבריח את מיקרוסופט או את אנבידיה. בלעדיהן ייעלמו הכשרה, שכר ומס. האתגר הוא לתת לאותו מנהל שבע, עם מניות שהבשילו וילדים בבית ספר, סיבה כלכלית לקחת שוב סיכון: מסלולי סיד אמיתיים, הקלות לאנג'לים, ותמריץ מס למי שמוותר על ודאות תאגידית. הקסם הישראלי מעולם לא היה רק רעיון במחסן. הוא היה נכונות לשרוף ודאות. כל עוד כלוב הזהב מפצה טוב יותר מכל קרן ראשונית, פחות אנשים ייכנסו לכלוב הקטן והמסוכן יותר - זה שנקרא סטארטאפ. לא כי הגאונות נגמרה, אלא כי היא למדה לקרוא תלוש שכר.
עוד כתבות בנושא
