ההשפעה הכלכלית של המלחמה באיראן על החקלאי האמריקני

החקלאים במדינת איווה בארה"ב, כך סיפרו השבוע בטלוויזיה, הגיעו כעת לעונת זריעת התירס, והם נמצאים בהתלבטות קשה אם לזרוע אותו בגלל חסימת מצר הורמוז. מה הקשר? דשן. שליש מהסחר הימי בדשנים לחקלאות כלוא אי־שם במפרץ הפרסי – 16 מיליון טונות של דשן נגרעו מהשוק – והובילו לזינוק אימתני במחירים. קטאר, סעודיה ואיחוד האמירויות מינפו את מצבורי הגז שלהן לתעשיות ענק של פוספטים, אוריאה ואמוניה – חומרי גלם לדשנים, שחסימת מצרי הורמוז משבשת את הפלגתם לצד השני של העולם. בשונה מדלקים לאנרגיה, מדינות רבות בעולם אינן מחזיקות במאגרי חירום של דשנים. בלי תירס, למגדלי הבקר בדרום־אמריקה יהיה קשה להאכיל את הפרות. וכך, משק כנפי האף־35 באספהאן ישפיע על מחירי הבשר בפורטוגל. הזדמנות טובה להבין לעומק מונח נפוח מהאולפנים, "שרשרות אספקה".

אחד הדברים המפתיעים שמבדילים בין חברות במדינות עשירות למתחרותיהן במדינות עניות הוא מלאי קטן במחסני החברה. בשנות התשעים גילו כלכלנים סובייטים, להפתעתם, שמפעלי מכוניות מערביים מחזיקים מעט מאוד חלקי חילוף בכל רגע נתון. "היקף המלאי במחסנים של טויוטה מחושב לשעת עבודה אחת בלבד, ואילו אצל פורד נצבר מלאי לשלושה שבועות". זאת בזמן שבברית המועצות, "הכמות המצויה במלאי היא כמעט הכמות המיוצרת השנתית". איך מנכ"לי המפעלים האמריקניים והיפניים יכולים לנהוג כזאת קלות ראש בניהול המרלו"ג? "חלפים מוכנסים לשימוש היישר מן המשאית; יצרנים יפנים מעבירים בדרך כלל שלוש או ארבע פעמים ביום את האספקה לחברות המזמינות אותה". אמינות שרשרות האספקה זה שם המשחק.

מיותר לציין שהחזקת מלאי ענק של חלקי חילוף הרבה פחות יעילה כלכלית. מחסנים עולים כסף, נדרשת תחזוקה אינסופית, ויש בלאי. בפועל, רוב המכוניות הסובייטיות יצאו מהמפעל עם חוסרים משמעותיים. מפעלים בברית המועצות לא יכלו לסמוך על משרדי הממשלה שיספקו להם את חומרי הגלם הדרושים בזמן, ולכן פעלו לצבירת יתר של חומרים ודאגו לייצר בעצמם מוצרים נלווים. הם גם הובילו אותם בעצמם במשאיות של החברה, כי לא יכלו לסמוך על חברות הובלה. גם היום שיעור ההוצאה הלאומית של סין על תובלה גבוה פי שניים ויותר מזה שבארה"ב, אף שאין אצלה מדינות מרוחקות טריטוריאלית כמו אלסקה והוואי.

העושר והשגשוג של החברה המערבית הם תוצאה של יציבות מדינית וביטחונית, אכיפה משפטית בהירה של חוזים כלכליים, וכמובן תחרות חופשית. תיאר את זה יפה הכלכלן תומס סואל בספרו "יסודות הכלכלה": "ג'נרל מוטורס יכולה לייצר מכוניות בלי לייצר צמיגים מפני שהיא יכולה לסמוך על גודייר, מישלן ושאר הספקים, שצמיגיהם ימתינו למכוניות בצאתן מפסי הייצור. אם הספקים הללו לא ישלחו את הסחורה במועד, זה יהיה אסון לג'נרל מוטורס. אבל זה יהיה אסון גדול יותר לחברות הצמיגים עצמן. חברת צמיגים שתשאיר את ג'נרל מוטורס ממתינה לשווא לצמיגים הדרושים במכוניות הקדילק או השברולט, תתאבד למעשה מבחינה כספית מאחר שתאבד לקוח הרוכש מיליוני צמיגים בשנה. לכך אפשר להוסיף את מיליארדי הדולרים שישולמו כפיצויים בעקבות תביעות משפטיות על הפרת חוזים".

לעומת זאת, "קצת יותר מחצי מהלבֵנים בברית המועצות יוצרו במפעלים שלא הוקמו לאותה מטרה, אבל ייצרו את הלבנים בעצמם כדי לבנות את הבניין הדרוש לפעילותם הכלכלית העיקרית. כך היה מפני שמפעלים סובייטיים אלה לא היו יכולים לסמוך על אספקת הלבנים מן המיניסטריון לחומרי בניין, שלא היה לו תמריץ כספי שיבטיח מצידו את אספקת הלבנים במועד או באיכות הדרושים" ("יסודות הכלכלה", הוצאת שלם, תרגום: יצחק טישלר).

יציבות לפני הכול

מה הופך מדינות מסוימות לעשירות ואחרות לנחשלות? השאלה הזאת הובילה לכמה מהמחקרים הכלכליים המעניינים ביותר של השנים האחרונות, והוויכוח נמשך. אבל ברור לכול שלא מדובר באוצרות הטבע, שכן כמה מהמדינות הגרועות ביותר בעולם הן העשירות ביותר במחצבים יקרים. מספיק לראות את ההבדלים המתוארים כאן כדי להבין שהתשובה מסתתרת איפשהו בין התרבות הפוליטית הנוהגת, מוסדות שתומכים באמינות המסחר, ותנאי החופש הכלכלי.

כשלוקחים את המשחק הזה לשוק הגלובלי, העסק מסתבך. ממשלת בריטניה יכולה להבטיח שתנועת משאיות בין לונדון למנצ'סטר לא תותקף בידי שודדי דרכים, ובתוך קוריאה הדרומית אפשר לסמוך על בתי המשפט שיקנסו בחומרה ספָּק שלא עמד בלוחות זמנים. אבל כל הכלכלות המודרניות תלויות גם ביבוא חומרי גלם ויצוא מוצרים אחרים. איך אפשר לקיים את הנס הזה של מלאי קטן וחכם, כאשר כל עשרה חות'ים עם סירה וטיל כתף יכולים לסגור את מצר באב אל־מנדב ולהכריח ספינות עם מוצרים מהמזרח הרחוק להקיף את אפריקה בשיט ארוך, מסוכן ויקר?

זאת בדיוק הסיבה שדיפלומטים מערביים משתמשים כל הזמן במילה "יציבות", ומבקשים מישראל וממדינות אחרות שלא "לערער את היציבות האזורית" גם במחיר חוסר צדק משווע. זו גם הסיבה שהם נוטים לעיתים לגלות חיבה כלפי רודנים אכזריים ויעילים, ומציעים להם עסקאות מפוקפקות של קניית שקט תמורת העלמת עין, נוסח הדיל של טראמפ עם החות'ים אשתקד. השקט שמספק דיקטטור אפקטיבי הוא מוצר יקר ערך בעבור הכלכלה המערבית. הסיוט שלה הוא שקיעה של צומת סחורות אסטרטגי למדמנת מלחמות שבטים אינסופיות, שישבשו את תעבורת הסחורות.

לכן, סגירת מצר הורמוז בשבועות האחרונים הציבה למדינות המערב דילמה קשה. הנפט והגז הם לב האירוע, וכעת גם דשנים ושאר המוצרים הנלווים מתחילים לתת את אותותיהם בשווקים העולמיים. האינסטינקט המיידי של חלק מהמדינות, בעיקר מאירופה, הוא לנסות לסגור את הסיפור בהסכמה מהר ככל האפשר, מחשש שתתפתח באיראן מלחמה ארוכה שתגלוש למימי המפרץ הפרסי. אבל הסוגיה העקרונית מטרידה אפילו יותר. העובדה שמשטר האייתוללות מימש את האיום רב־השנים שלו לחסום את הספינות, מעוררת חשש מפני שיבוש חוזר ונשנה של הסחר העולמי, ותקווה שאולי נוצרה הזדמנות להסיר את האיום הזה אחת ולתמיד.

ישראל מעורבת כמובן בסיפור הזה גם משיקולים עקרוניים אחרים, חשובים ודחופים יותר. אבל גם היא יצאה כזכור לפחות לשתי מלחמות אחרי שסגרו לה נתיב שיט. הן מבצע קדש והן מלחמת ששת הימים פרצו לאחר שהמצרים חסמו ספינות ישראליות במצרי טיראן שבכניסה למפרץ אילת. הנסיגה הישראלית לאחר מכן הותנתה בהצבת כוח רב־לאומי שיבטיח מעבר ימי חופשי במצרי טיראן; כיום, אגב, האיים הללו מוחזקים בידי סעודיה.

מאז אוקטובר 2023 הצליחו החות'ים, דרומה משם בכניסה לים האדום, לשתק את תעבורת הסחורות העולמית במצר ובפרט את נמל אילת, ששימש בעיקר כשער כניסה לכלי רכב מהמזרח הרחוק. בתשעה חודשי עבודה של שנת 2023 הסתכמו הכנסות הנמל ב־212 מיליון שקלים; בשנת 2024 כולה פקדו 16 אוניות בלבד את הנמל, והכנסותיו צנחו ל־42 מיליון שקלים. במחצית הראשונה של 2025 הגיעו רק שש אוניות, ורוב עובדי הנמל הוצאו לחל"ת. המצור הצליח. לפי דיווח בוואלה, המצור נפרץ בשבועיים האחרונים בעזרת קומבינה: אוניות פורקות רכבים סיניים בעקבה שבירדן, ומשם משיטים אותן בנתיב קצרצר לאילת.

כמו בתקיפות על מתקני נפט, גם כאן ביצעו החות'ים ניסוי כלים בעבור פטרוניהם האיראנים. על אף כלכלת הגת הנחשלת שהם מובילים, ולמרות התקיפות האמריקניות־בריטיות וההפצצות הישראליות האיכותיות, הם הצליחו להטיל מצור ימי אפקטיבי בנתיב שיט עולמי קריטי, ולהגיע לסיכום עם מנהיג העולם החופשי שהסיר מהם את עול התקיפות. לא במקרה, בטהרן איימו השבוע לפתוח חזית נוספת גם במצר באב אל־מנדב. ישראל, בינתיים, ממשיכה לסבול מהמצור בלי סימנים של פעולה נחרצת להסרתו. "גורמים בירושלים" כבר דיברו השבוע על כך שאם הנשיא טראמפ שוב יעניק לציר השיעי הסכם תמורת פתיחת מצור ימי, צירי האספקה העולמיים יצללו לבעיה עמוקה יותר.