זה התחיל במבצע עם כלביא, בחודש יוני האחרון. בניגוד לכל מה שהורגלנו ממלחמות קודמות, הבורסה הגיבה למלחמה החדשה עם איראן באופן חיובי, והחל מהרגע הראשון המדדים בתל־אביב היו בעלייה. עם הפסקת האש התברר כי מדד תל־אביב 125 השלים זינוק של כשמונה אחוזים, לעומת תנודות מינוריות בשוקי העולם. מדד s&p500, למשל, הציג באותה תקופה עלייה של חצי אחוז בלבד. אצלנו, שבעה מתוך שמונה ימי מסחר במהלך המלחמה ננעלו בעליות שערים. גם השקל התחזק באופן ניכר לאורך מלחמת שנים־עשר הימים, כאשר שער הדולר ירד מ־3.6 שקלים ערב המלחמה ל־3.4 שקלים אחריה, ומאז ממשיך בירידה מטה. ניתן היה להרגיש כיצד המשא האסטרטגי של איום הגרעין מחליק מעל כתפיה של כלכלת ישראל.
עוד כתבות בנושא
נכון למועד כתיבת שורות אלה, התופעה חוזרת על עצמה גם במבצע "שאגת הארי" / "זעם אפי". עם פתיחת המסחר ביום שני השבוע, קפצו המדדים העיקריים בבורסה בתל־אביב בחמישה אחוזים, היקף המסחר (המחזור היומי) היה פי שניים־שלושה מיום ממוצע ברחוב אחוזת בית והגיע ל־8.6 מיליארד שקלים, וגם השקל התחזק פלאים בחמש אגורות נוספות מול הדולר, וזה עוד ביום שבו הדולר התחזק בכל העולם. עכשיו ניתן להתיר את רסן הפנטזיה והספקולציה: אם אכן המלחמה הזאת תסתיים בהחלפת משטר הרשע השיעי בממשל ידידותי, והאיום האיראני ייעלם מחיינו, מה ההקלה הזאת תעשה לכלכלה שלנו? כדי לענות על השאלה הזאת נקפוץ רגע אחורה לתחילת המילניום הנוכחי.
טוס חיל האוויר בדרך לתקוף באיראן השבוע | צילום: נתי שוחט, פלאש 90
צריך להבין: לא היו נתונים כאלה בשום מלחמה ממלחמות ישראל במאה ה־21. המהלך היה קבוע - ירידות שערים עם פתיחת המלחמה, ואם היה מזל ראינו התאוששות כבר בימי הלחימה עצמה, כפי שקרה לאורך מלחמת לבנון השנייה. אם לא שפר הגורל, הבורסה חזרה לרמתה הקודמת רק אחרי הפסקת האש. אפילו כאשר מצבה הביטחוני של המדינה צפוי להשתפר בטווח הארוך בעקבות המלחמה, המשקיעים רואים את הסיכון בטווח הקצר, את הפגיעה בתוצר, את העלייה בתקציב הביטחון, ובורחים בהתחלה. ככה זה עבד תמיד, עד מלחמות ישראל־איראן של השנה האחרונה.
הכי מעניין
מחקר של רשות ניירות ערך הראה שמי שהובילו את הרכישות בשוק ההון הישראלי ביומיים הראשונים של "עם כלביא" היו דווקא תושבי חוץ. הישראלים הצטרפו לחגיגה מהיום השלישי ואילך. לבעל הנס לוקח זמן להכיר בניסו. ככה זה במלחמות; הקברניטים בטוחים שסבל בטווח הקצר יצדיק יתרונות אסטרטגיים בטווח הארוך, אבל לא תמיד המשקיעים משתכנעים בכך. הזינוק יוצא הדופן עם תחילת ההפצצות מלמד משהו על האופן שבו מלחמתנו באיראנים נתפסת בעיני המשקיעים שלא מפרשנים באולפן, אלא שמים את הכסף שלהם היכן שפיהם נמצא. ואולם כדאי להיזהר מהניסיון להפיק מתנודות הבורסה מסקנות חד־משמעיות לגבי טיב המהלך הצבאי וכלכלת המדינה.
להמחשה, נחזור למבצע חומת מגן. שנת 2002. אוטובוסים ומסעדות מתפוצצים, הפחד והטרור של האינתיפאדה השנייה עושים שמות בכלכלת ישראל, שמנסה לשווא להתאושש מפיצוץ בועת הדוט־קום, מחולשת השקל ומאימת האינפלציה. בעיצומו של אביב שחור במיוחד, אחרי פיגוע ליל הסדר במלון פארק, החליט ראש הממשלה שרון לצאת למבצע בלב הערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון, עם חמש אוגדות מתמרנות. עשרות אלפי חיילי מילואים גויסו. מהרגע הראשון לווה המבצע בירידות שערים, והבורסה לא חזרה לעצמה עד לסיומו. ואז הגיעה גם קריסה מיידית של השקל מול הדולר, שנשק אז ל־5 שקלים. בעיתונות הכלכלית של אותם ימים העניקו מחמאות על כך שהבורסה לא צללה אלא ירדה באופן מתון בלבד, למרות גיוס המילואים ועצימות הלחימה.
בדיעבד, אין ספק שמשקיעי 2002 לא הבינו את גודל האירוע. מבצע חומת מגן שיפר את מצבה של מדינת ישראל באופן דרמטי. הוא וסדרת המבצעים העקשניים שבאו אחריו לא רשמו "ניצחון מוחלט" על הפיגועים מתוצרת איו"ש, אבל החזירו את השד לבקבוק ואפשרו לצה"ל ולשב"כ לאחוז בשטח באופן שמוכיח את עצמו גם שני עשורים וחצי קדימה. הצלחתו היא שאפשרה כמה חודשים אחר כך לשר האוצר בנימין נתניהו להעביר "חומת מגן כלכלית" ב־2003 – רפורמה שלדעת רבים הצילה את כלכלת ישראל.
וזהו לב העניין. היעלמות משטר האייתוללות, אם אכן תתרחש, תשפיע יפה על הצמיחה בישראל, בתנאי שיתלוו אליה רפורמות קריטיות. כפי שיודע היטב כל אזרח איי־שלמה, היעדרם של איומים ביטחוניים אינו ערובה לשגשוג כלכלי. השאלה היא לא רק אם ומתי נוכל להפסיק להשקיע משאבים עצומים בהסרת איום קיומי ממזרח, ומשקיעים מהמערב יזרימו לכאן את כספם ביתר חופשיות, אלא גם אם ההנהגה הישראלית תשכיל לממש את הפוטנציאל הזה ולהפוך אותו לעלייה ברמת החיים.
המשקולת הכבדה ביותר
לפני קצת יותר משנה פרסמה ועדת נגל את הדו"ח שלה לבחינת תקציב הביטחון, שנפתח בשרטוט מפת האיומים על מדינת ישראל. חברי הוועדה שמעו תדרוכים מכל גורם במערכת, מראש הממשלה, דרך ראש המוסד ועד כל בכירי צה"ל. מסקנתם חד־משמעית: איראן היא הסיפור. הם המליצו להוסיף לתקציב הביטחון 133 מיליארד שקלים בעשור הקרוב, מתוכם 41 מיליארד מיועדים ישירות להתמודדות מול איראן. גם שאר התוספות הומלצו בהשראת האיום האיראני: 30 מיליארד לחיזוק צבא היבשה, "על מנת לאפשר למודיעין ולחיל האוויר להעביר את מרכז הכובד למעגלים רחוקים". 12 מיליארד לעצמאות של התעשייה הצבאית ל"מוכנות מול איראן", ו־19 מיליארד שקלים להגנה אווירית.
המילה "איראן" מופיעה 76 פעמים ב־109 עמודי הדו"ח. בגרסתו המסווגת – הרבה יותר. האיום האיראני הוא אבן הראשה של בניין הכוח בצה"ל, ולכן גם של תקציב הביטחון. "חשוב להפנים", כתבו פרופ' יעקב נגל ועמיתיו בינואר 2025, "שהמאבק באיראן הוא מאבק רב־שנים". ופירטו: "ישראל חייבת להתייחס לאיראן, גם ללא איום הגרעין, כאיום משמעותי. המלחמה נגד איראן אינה מלחמת זבנג וגמרנו, אין זה מבצע מיוחד, גדול ככל שיהיה. זאת מלחמה גדולה, רחבה וארוכה שתימשך שנות דור". אבל אז מגיע סייג: "אלא אם יופל המשטר ויעלה משטר שאינו עוין לישראל".
עוד כתבות בנושא
כלומר, אם נכונה ההנחה האופטימית והספקולטיבית שנפילת המשטר האיראני קרובה, המשמעות היא שינוי מוחלט בסדרי העדיפויות של צה"ל. זה אירוע מגה־דרמטי. תרחיש הייחוס מספר אחת נעלם, ואיתו לכאורה גם הצורך בתוספות של עשרות מיליארדי שקלים. לשם המחשה, החלק הלא־חסוי של דו"ח נגל כולל בין השאר המלצות להגדיל את סד"כ מטוסי התדלוק של צה"ל. ומה אם כבר לא תהיה לנו אויבת מושבעת מרכזית במרחק 1,000 קילומטרים מגבולנו?
הדו"ח מתייחס לאפשרות שתצמח לישראל אויבת חדשה. "איום השינוי הדרסטי – במדינות עימן יש הסכם, או שאינן בעימות פעיל עם ישראל כמו טורקיה, מצרים או ירדן". אבל ברור שאי אפשר להשוות בין מצב שבו צה"ל נערך לכל אורכו ורוחבו מול אויבת קיימת, עם תרחישי ייחוס ברורים, ובין מצב פוטנציאלי שבו העימות מול מדינה אחרת יקבל פן צבאי גלוי. השאלות על משאבי חיל האוויר, גודל צבא היבשה ומבנה המודיעין מקבלות בכל מקרה תפנית דרמטית.
ייתכן, כמובן, שגם המלחמה הזאת לא תביא למיטוט המשטר באיראן. או שנפילת האייתוללות תוביל לעלייתו של כוח חדש ומסוכן פי כמה. לפני כמה שבועות העיר חגי סגל במוסף זה שההתרפקות הנוסטלגית על יחסינו המשופרים עם האיראנים בימי השאה, נוטה לטאטא ולהשכיח את החלקים הפחות נוחים מהימים ההם. גם אם יעלה באיראן שלטון חדש ואהוד יותר על העם, צריך לקחת בחשבון את האפשרות שהוא לא ירוץ להצטרף להסכמי אברהם, ושיהיו לו שאיפות אימפריאליות משלו במזרח התיכון. חוץ מזה, השכונה שלנו תמיד יודעת להפתיע את המתיימרים לתכנן לטווח הארוך, ואולי הסכנה תצוץ מכיוון בלתי צפוי בעליל. אבל מה שברור הוא שאם התרחיש האופטימי של נגל יתממש, והאיום הגדול מאיראן יימחק מהמפה, ההשפעה הראשונה תהיה על תקציב הביטחון.
תקציב הביטחון הוא לא איזה סעיף קטן באירוע קטן, אלא מרכז העניינים. זוכרים שנגל המליץ על תוספת של 133 מיליארד שקלים בעשור הקרוב? אז ראש הממשלה נתניהו השווה והעלה. בנובמבר האחרון הוא הכריע שתקציב הביטחון יגדל ב־350 מיליארד שקלים בעשור. תקציב הביטחון לשנת 2026, שעוד לא עבר, עמד על 112 מיליארד שקלים. מערכת הביטחון דרשה עוד לפני המלחמה תוספת של 12 מיליארד שקלים, וביומו הראשון של "שאגת הארי" אישר לה האוצר עוד 9 מיליארד שקלים. לכולם ברור שזה לא הסוף. מדובר, שימו לב, ב־18.6% מתקציב המדינה כולו.
נגיד בנק ישראל העריך לאחרונה את עלות המלחמה כולה, בשנים 2026-2023, בסכום אסטרונומי של 352 מיליארד שקלים. הצריכה הביטחונית אצלנו עומדת על 8% מהתוצר הלאומי, גבוה מכל מדינות ה־OECD. גם ב־2022, כשהיא עמדה על 4.2% מהתוצר בלבד, זאת הייתה המשקולת הכי כבדה בין המדינות המפותחות. איש לא חולק על התלות שלנו בצבא חזק לעצם קיומנו, והשנתיים וחצי האחרונות בכלל והשבוע האחרון בפרט ממחישים זאת היטב. אבל באותה הזדמנות הדגיש הנגיד גם ש"אנחנו עם הוצאות ביטחון גבוהות. כלכלה זקוקה לביטחון, אבל גם ביטחון זקוק לכלכלה".
המשקיעים מרגישים
שני נגידים היסטוריים של בנק ישראל, סטנלי פישר ומיכאל ברונו, כתבו פעם מחקר על משבר האינפלציה הנורא של ישראל בשנות השמונים, שהם עצמם סייעו לפתור בעזרת תוכנית הייצוב. מתואר שם כיצד דווקא ההצלחות הצבאיות של ישראל גלגלו לפתחה סכנה. איך דווקא ב"תור הזהב" בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים עברה ישראל לגירעון של 12.6 אחוז מהתמ"ג. "בתקופה זו הייתה עלייה בצריכה האזרחית, בהשקעות ובסובסידיות ובמיוחד בהוצאה הצבאית. הממשלה הצליחה גם ללוות סכומים משמעותיים מבנק ישראל, ובכך להדפיס כסף בכלכלה שאופיינה ביציבות יחסית... כך נזרע הזרע הראשון לבעיות".
סטנלי פישר | צילום: פלאש 90
גם מלחמת יום הכיפורים, שאיננה חקוקה בזיכרון הלאומי כהצלחה צבאית מסחררת, הייתה למעשה הקש ששבר את מדינות ערב מלנסות שוב למוטט את ישראל בפלישה צבאית סטנדרטית. מאז אנחנו מתמודדים בעיקר עם פיגועים וגרילה – שינוי אסטרטגי של ממש בהיערכות הביטחונית ובתקציב שצריכים להקצות לה. אלא שלפי פישר וברונו, בעשור שאחרי מלחמת יום הכיפורים גדל שיעור ההוצאה הציבורית מתוך התמ"ג ל־76%. תשלומי ההעברה כמו קצבאות ביטוח לאומי גדלו פי שלושה, הסובסידיות למוצרים ושירותים שונים גדלו פי ארבעה, וההוצאה הביטחונית זינקה לשלושים אחוז מהתוצר הלאומי.
"הממשלה נכשלה בשינוי סדר העדיפויות שלה בתגובה להשתנות בנסיבות", כתבו שני הכלכלנים הבכירים. "בין אם אלו היו נסיבות חיצוניות (משבר הנפט העולמי בשנות השבעים) או נסיבות פנימיות (הוצאה ביטחונית גוברת וקיטון בקצב הגידול של כוח העבודה). החלק היחיד של התקציב שקוצץ אחרי שנת 1973 היה ההשקעה הישירה של הממשלה בתשתיות". תקופה של הזדמנות נהדרת לפריחה בוזבזה על הגדלת חוב וקיצוץ דווקא במה שיכול להביא צמיחה. זהו "העשור האבוד" המפורסם, שהפך כמעט לקלישאה בכל פעם שמישהו רוצה להזהיר מפני גידול חסר פרופורציה של תקציב הביטחון.
אבל המשפטים של פישר וברונו מצטלצלים היטב במציאות ימינו. ייתכן שאנו עומדים על סיפו של שינוי אסטרטגי בתרחישי הייחוס המאיימים על ישראל, אבל תקציב הביטחון מראה אך ורק סימנים של תפיחה עתידית דרמטית, לצד חוסר יכולת מדאיג לקצץ בהוצאות הממשלה. אפילו תקציב המדינה לשנה הקרובה, זו שאמורה להביא בכנפיה את הצמיחה הגבוהה המיוחלת אחרי שנות המלחמה הקשות, לא צפוי להניב ירידה ביחס חוב־תוצר של מדינת ישראל, וזה בתרחיש הבסיס, לפני גידול פתאומי בעקבות מבצעים יקרים באיראן.
במקביל, התמריצים של המערכת הפוליטית מקשים עליה כבר שנים להוביל לשינוי של ממש מול מגזרים לא־עובדים – שינוי שיקטין את הסובסידיות ותשלומי ההעברה באלפי שקלים שציבור העובדים משלם מדי חודש בחודשו לציבורים שבוחרים לא להשתתף בשוק התעסוקה, או שישנה את שיעור הלא־משתתפים בכוח העבודה, ההולך וגדל משנה לשנה. אני לא טוען חלילה שאנחנו בדרך למשבר כלכלי נוסח שנות השמונים, כרגע אנחנו רחוקים משם שנות אור, אבל החולאים שפישר וברונו הצביעו עליהם עדיין כאן.
מדינת ישראל ניצבת בימים אלה מול הזדמנות חסרת תקדים. אם המהפכה האסלאמית באיראן תגיע אל קיצה בקרוב, יתפנה נטל ענק שרובץ על הכלכלה הישראלית במשך שנים, ואיש לא יודע לתמחר אותו במדויק, אבל כפי שהוכיחו "עם כלביא" ו"שאגת הארי" – המשקיעים חשים בו. יתפנו גם, אינשאללה, עשרות מיליארדים מתקציב הביטחון שניתן יהיה להשקיעם בהוצאות אזרחיות, להפחית מיסים או להקטין את הריבית שאנו, בנינו, ובני בנינו משלמים בעשרות מיליארדים מדי שנה.
לשם כך דרושה מנהיגות שיודעת להגביל את עליית תקציב הביטחון ולדרוש מצה"ל התייעלות. יש להוביל רפורמות שיפתחו את השוק ויאפשרו לו לצמוח וליהנות מפירות ההשקעה של שנות המלחמה, ולהיות מסוגלים לקצץ בהוצאות שאין בהן שום תועלת לציבור, או לפחות באלה שיש להן תועלת שלילית. לבנימין נתניהו של 2026 יש מודל מצוין בעניין הזה – בנימין נתניהו של 2003, שמימש את הישגי "חומת מגן" גם מחוץ לשדה הקרב.