דיווח של כתבנו הצבאי ישי אלמקייס־אלרם השבוע טלטל אותי מכיוון בלתי צפוי: נתוני ההתאבדות בצה"ל. בימים כתיקונם, אנחנו העיתונאים מתעלמים מדיווחים על התאבדות, לאחר ששורת מחקרים הוכיחה שפרסומים על התאבדויות, בעיקר כשהם מלווים בפרטים גרפיים, גוררים התאבדויות נוספות. כך שאתם כמעט לא שומעים על 400־450 ישראלים שמתאבדים כאן בכל שנה, יותר מהרוגי תאונות הדרכים ברוב השנים. אבל במלחמה, וביתר שאת בשנה האחרונה, התקשורת חורגת ממנהגה ומדווחת בהרחבה על כל מקרה התאבדות של חייל או מילואימניק כחלק מ"מכת התאבדויות", מתוך תפיסה מוצדקת מבחינה עקרונית שרואה במי שנפלו בהתמודדות הנפשית חלק מהאירוע הלאומי של המלחמה בשנתיים האחרונות, המצריך טיפול מיוחד.

אבל האם באמת יש גל התאבדויות חריג? לפי הנתונים שפרסם אלמקייס התאבדו בשנה החולפת 21 חיילים. בשנת 2024 התאבדו גם כן 21 חיילים, ובשנת 2023 שלחו 17 חיילים יד בנפשם. זאת כאשר הממוצע בעשור שקדם למלחמה עמד על 12 מקרי אובדנות לשנה. אלא שהצבא גם גדל דרמטית במלחמה הזאת, עם מאות אלפי חיילי מילואים. אם מתמקדים רק בחיילי החובה והקבע, מתקבלת תמונה שונה: 12 מתאבדים בשנה החולפת, 9 בשנה שעברה, 12 בשנת 2023, 14 בשנת 2022, ו־10 בשנת 2021. למעשה יש כאן ירידה קלה מממוצע שנתי של 11.3 מתאבדים בשנה בצבא "הרגיל" בשנים שלפני המלחמה, 2022-2017, לממוצע של 10 מתאבדים בשנים 2025-2023.

בדו"ח של מרכז המידע והמחקר של הכנסת נחשף נתון מזעזע ולפיו "בין ינואר 2024 ליולי 2025, 279 חיילים ניסו להתאבד – כלומר, על כל חייל שהתאבד בצה"ל, תועדו עוד שבעה ניסיונות התאבדות". אלא שצה"ל החל לאסוף את הנתונים על ניסיונות התאבדות רק בשנת 2024, כך שאין לדעת אם מדובר בעלייה ניכרת ביחס לשנים קודמות. ומה באשר לעלייה במספר אנשי המילואים ששמים קץ לחייהם? צריך להוסיף עליהם כמובן את מי שהתאבדו לאחר סיום תקופת המילואים, לכאורה ב"אזרחות", אבל הדברים התרחשו באופן מובהק בעקבות הדברים שראו וחוו במהלך שירותם. אין חולק שמדובר בסוגיה כואבת המחייבת טיפול והכרה, אבל השאלה הסטטיסטית האם יש עלייה ניכרת במקרים הללו נותרת בעינה.

בהתחשב בגיוס של כ־360 אלף אנשי מילואים, נתון של 26 מתאבדים במהלך שנתיים ורבע של לחימה איננו מצביע על גל דרמטי. או כפי שאמר בריאיון למקור ראשון סא"ל ד"ר כרמל קלה, ראש ענף קליני בבריאות הנפש בצה"ל: "לא נכון ‫לדבר במונחים של 'גל', כי זה אובייקטיבית לא נכון ‫וגם לא אחראי. מספר ‫ימי המילואים ‫היה בלי שום פרופורציה לשנים אחרות, ‫יותר מפי עשרה מבכל שנה רגילה. לכן קשה מאוד 'לנרמל' סטטיסטית את המספר הזה. ‫אומר ‫בכנות: אני לא יודע מה יהיה ולא מנסה להתנבא, ‫אבל אני חושב שגם כשאתה מסתכל ‫על זה מספרית, וגם כשאתה בוחן ‫את המקרים עצמם, כלומר את הקשר והדמיון ביניהם, לא נכון להגדיר את זה ‫כגל".

בקיצור, דווקא במקום שבו העיתונות הכי נדרשת, ויודעת, להקפיד על זהירות יתרה בסיקור, היא בראה "גל אובדנות" שלא ניכר מהנתונים. אגב, גם מחוץ לצה"ל הנתונים שבידינו אינם מצביעים על עלייה בשיעורי ההתאבדות במהלך המלחמה. משרד הבריאות עדיין לא פרסם את הנתונים הרשמיים, אבל המכון לרפואה משפטית, שמטפל בכשני שלישים ממקרי ההתאבדות, דיווח בכנסת כי מאוקטובר 2023 ועד סוף 2024 הגיעו אליו 217 מקרים של חשד להתאבדות, מול ממוצע של 242 מקרים לשנה בשנים שקדמו למלחמה.

החלק המכעיס הוא שהתקשורת פסעה כאן בדיוק לאותו בור שאליו נפלה בשנות מגפת הקורונה. גם אז, עם הסגרים והחשש, העריכו רבים שאנו צפויים לראות גל התאבדויות, והחלו להשתמש במונחים כאלה בעקבות כל מקרה התאבדות שהתקשר עם המגפה המשתוללת בחוץ. ח"כ יאיר לפיד אפילו הזהיר בקיץ 2020 ש"יותר אנשים ימותו מהתאבדויות והתקפי לב כתוצאה מהסגר, מאשר מקורונה". אלא שדו"ח "אובדנות בישראל" של משרד הבריאות הראה שההפך היה הנכון, וש"בשנת 2020 מספר ניסיונות ההתאבדות ירד באפריל ובאוקטובר־דצמבר בהשפעת גלי הקורונה ומדיניות הסגרים". הן שיעור ההתאבדות המתוקנן לגיל והן שיעור הניסיונות דווקא ירדו בשנות הקורונה.

המסקנה מכל זה היא זהירות, זהירות ועוד פעם זהירות. אלה שזעקו על "גל התאבדויות" מרגישים בוודאי שהם הביאו לקדמת הבמה תופעה שחשוב לטפל בה, כך שהם עשו מעשה מועיל בלי קשר לשאלה אם הנתונים מובהקים סטטיסטית. אבל מי יודע כיצד גל הדיווחים הזה על תופעה שלא הייתה השפיע על מתאבדים נוספים? על נפשות סדוקות של לוחמים שמנסים להתרגל לשגרה עם טראומה? חוכמה שבדיעבד היא לא הישג גדול, אבל לנתונים יש נטייה לא להתנהג כפי שאנחנו מצפים מהם. דווקא בנושא רגיש עד כאב, אנחנו ראויים לסיקור הרבה יותר אחראי וממוקד־נתונים, ולא להיסחפות חוזרת ונשנית אחר אנקדוטות.

עולים ויורדים בו

כיאה ל־1 בינואר, ראש השנה לנתונים, התפרסמו השבוע כמה הודעות על אוכלוסיית ישראל והשינויים שחלו בה. רגע משעשע נרשם כאשר בבוקר 31 בדצמבר פרסמו כל כלי התקשורת כותרות שחורות על כך ש"לראשונה בתולדות המדינה נרשם שיא שלילי בגידול באוכלוסייה" – 0.9%, לפי אומדן של מרכז טאוב. כמה שעות לאחר מכן דיווחו כולם על הודעת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שבישרה על גידול של 1.1% באוכלוסייה השנה, בדיוק כמו בשנה שעברה. הפער נובע מכך שחוקרי טאוב חישבו אומדן לנתון השנתי על בסיס שלושת הרבעונים הראשונים.

רוצים להיתקל בכותרות מהסוג הזה בלי להתבלבל? הרשו לי לספר לכם שני סיפורים שיעשו סדר: הסיפור המשעמם על השינוי בשיטת החישוב של היורדים מהארץ, והסיפור המרתק על העולים היורדים. נתחיל, איך לא, מהמשעמם. לאחרונה עדכנו בלמ"ס את השיטה שלפיה סופרים ירידה מהארץ, באופן שמגדיל את מספר היורדים ממה שדווח בעבר ומקטין את קצב גידול האוכלוסייה. מבלי להיכנס לפרטים זהו שינוי נכון ומוצדק, אבל חשוב לדעת שהיורדים נספרים לאחר שנעדרו מהארץ במשך שנה. כך שההודעה השבוע על 69,300 יורדים בשנת 2025, מספרת למעשה על אנשים שעזבו את הארץ לאורך שנת 2024. חשוב גם לדעת שבלמ"ס עדכנו בדיעבד את נתוני ההגירה הישנים בהתאם לשיטה החדשה.

הסיפור המרתק מתרחש הודות לחוק השבות ולמלחמת רוסיה־אוקראינה שפרצה בשנת 2022. ישראל חווה מאז זינוק דרמטי בנתוני העלייה: מכ־28 אלף עולים ארצה בשנת 2021, לכמעט 75 אלף בשנת 2022, ועוד 46 אלף עולים בשנת 2023 – מהם 80-75 אחוזים מרוסיה ואוקראינה. ואולם התברר שחלק ניכר מהעולים החדשים התאזרחו כאן לתקופה קצרה, ואז המשיכו הלאה למדינות אחרות. כך שמאז אותה שנה ישראל חווה גם זינוק דרמטי בהגירת ישראלים לחו"ל. כמה דרמטי? יותר מ־200 אלף ישראלים עזבו בשלוש השנים האחרונות.

אבל העסק מתחמם כאשר שמים לב לפילוח שלהם לפי ארץ לידה. מתוך כ־55 אלף ישראלים שנרשמו כיורדים בשנת 2023 (כלומר, עזבו את הארץ במהלך 2022), רק 40% היו ילידי ישראל. כמחצית מתוך 78 אלף ישראלים שנרשמו כיורדים בשנת 2024 (כלומר, עזבו במהלך 2023), נולדו במדינות ברית המועצות לשעבר, ורק 39% היו ילידי ישראל. לגבי כמעט 70 אלף ישראלים שירדו רשמית בשנת 2025, עוד לא פורסם הפילוח לפי ארץ לידה. אחרי שהשלמנו את שני הסיפורים, אפשר לגשת לנתונים בצורה בהירה יותר, ולהבין אם יש מה לדאוג או שאלו סתם הפחדות. ספוילר: גם וגם.

נסתכל על צברים בלבד. בעשור הקודם ירדו מהארץ בכל שנה בממוצע כ־20 אלף אזרחים ילידי ישראל. בשנת 2023 (עזבו במהלך 2022) ירדו מהארץ 22.5 אלף צברים, ובשנת 2024 (עזבו ב־2023) ירדו כ־30 אלף אזרחים שנולדו כאן. זו עלייה מדאיגה של פי אחד וחצי משנה רגילה. אם נסתכל על עולים בלבד, נראה שעד תקופת הקורונה הגיעו ארצה בין 20 ל־30 אלף עולים חדשים בכל שנה, וירדו ממנה כ־17 אלף. ואילו בשנתיים הראשונות של המלחמה באוקראינה עלו ארצה מדי שנה כ־60 אלף עולים חדשים, וירדו כ־40 אלף מהם בכל שנה. כלומר, העלייה הגדולה ארצה התקזזה עם הירידה ההמונית, ונשארנו עם נתוני עלייה וקליטה של שנה סטנדרטית בעשור הקודם. אגב, מספר התושבים החוזרים לישראל יציב יחסית והיה השנה 19 אלף.

כאמור, מאזן ההגירה השלילי משפיע לרעה על קצב גידול האוכלוסייה שירד ל־1.1% (לעומת 1.7% לפני המלחמה). אבל הדבר המשונה ביותר מאז שנתונים דמוגרפיים הפכו קרדום פוליטי לחפור בו, הוא הניסיון להציג את הנתון הזה כמאיים. גם עם נתון השפל הזה, ישראל מובילה בבטחה את קצב גידול האוכלוסייה מעל כל העולם המערבי, כאשר רובו נאבק בדיוק בכיוון ההפוך: להקטין את ההגירה ולהגדיל את הילודה. מדינות רבות באירופה, בהן איטליה וגרמניה, חוות קצב גידול שלילי ללא הגירה, ויורדות משנה לשנה במספר תושביהן.

ובכלל, הגיע הזמן להפנים שאנו מדינה עם 10 מיליון תושבים. אם ישראל היתה מצטרפת היום לאיחוד האירופי היינו במקום ה־11 בגודל האוכלוסייה, מתוך 28 מדינות. אנחנו רגילים לחשוב על ישראל של הניינטיז עם חמישה מיליון תושבים, שעבור רובם טיסה לחו"ל הייתה עניין נדיר, כזה שמצדיק את כינוס המשפחה והחברים לערב הקרנת שקופיות. זאת כבר לא אותה מדינה. אם כבר, אנחנו בדרך להיות אחת המדינות הצפופות בעולם המערבי. כולנו מרגישים את זה בכבישים, בבתי החולים ובמחירי הדירות.

בשבועות ובחודשים הקרובים יתפרסמו נתונים חדשים שיאפשרו לנו לנתח בצורה מושכלת יותר את גל היורדים של שלוש השנים האחרונות, להבין את אופיו ולדעת אם יש ממש באיומים על בריחת מוחות. אבל מי שיביט בהם בלי להכיר את הסיפור הדמוגרפי, המשעמם והמרתק, עלול ליפול שוב לכותרות צעקניות שאין מאחוריהן בחינה זהירה של הנתונים. בכלל, הנה קבלה טובה לקראת 2026: לנקוט משנה זהירות בכל פעם שנתקלים באנקדוטות.