מה משותף לבנימין נתניהו, שרי אריסון, רמי לוי והשומר המבוגר בכניסה לקניון? כולם מקבלים מדי חודש לחשבון הבנק שלהם קצבת זקנה של כאלפיים שקלים לפחות. כך גם כל עשירי ישראל שחצו את גיל הפרישה. למיליונרים הסכום הזה ודאי לא מדגדג, אבל הדגדוג מגיע לשלב הלא־נעים עבורנו הציבור – סכום אסטרונומי של 45 מיליארד שקלים מכספי הביטוח הלאומי משולמים מדי שנה עבור קצבאות אזרח ותיק, בלי שום סינון. וזה הולך ועולה. לפי נתוני הביטוח הלאומי, הסכום הזה זינק בעשרה מיליארד שקלים רק בחמש השנים האחרונות. אם היינו חותכים את התשלום המיותר לשרי אריסונים, היו נחסכים מיליארדים רבים לקופת המדינה, וקשישים עניים חסרי פנסיה היו יכולים לקבל סכומים משמעותיים יותר.
אבל רגע, אני שומע אתכם אומרים, רוב הקשישים הם לא שרי אריסון ולא חסרי פנסיה לחלוטין, אבל עדיין זקוקים לסיוע. אז זהו, שזו טעות אופטית. התרגלנו לחשוב על קשישים במונחים של עוני, קור והזנחה. הדימוי הזה נטוע עמוק בתודעה שלנו, מ"אַל-תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה" של דוד המלך, דרך "בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל" של קהלת, ועד "הזקנה מביכה, הם מתים פה מבושה" של אביב גפן. אכן, זה היה תיאור מהימן של המציאות לאורך רוב ההיסטוריה. אבל האמת היא שכיום אוכלוסיית האזרחים הוותיקים אמידה יותר משאר אוכלוסיית ישראל. ולראיה, רק כ־18% ממקבלי קצבת הזקנה זכאים גם ל"השלמת הכנסה", בשל היעדר מקורות הכנסה אחרים. הנתון הזה לא משתקף בדרך כלל בפרסומים בתקשורת משום שמודדים שם רק הכנסות ישירות, ושוכחים שאנשים מבוגרים הם באחוזים גבוהים גם בעלי דירות ונכסים פיננסיים שמניבים סכומים נכבדים.
| צילום: סטודיו מקור ראשון
הכלכלנים ערן יוגב וניסן אברהם מפורום קהלת לכלכלה פרסמו השבוע חוברת נתונים על מצבה הכלכלי של האוכלוסייה המבוגרת בישראל. הם עיבדו נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על הכנסות והוצאות משקי הבית בישראל בין השנים 2012־2019, וכללו גם את ההכנסות מדיור. וראו איזה פלא: ההכנסה נטו ל"נפש סטנדרטית" במשקי בית של אזרחים ותיקים מגיעה ל־9,500 שקלים, בעוד שבשאר האוכלוסייה היא עומדת על כ־8,000 שקלים בלבד. והמגמה היא התרחבות גוברת של הפער הזה, לטובתם של המבוגרים.
הכי מעניין
המונח המצלצל "נפש סטנדרטית" איננו לקוח מסרטון של שרלטני טיק־טוק או משירים של חנן בן־ארי, אלא מהגדרות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. הרעיון הוא שיש יתרון לגודל, ולכן מניחים שמספר הנפשות במשק בית אינו משפיע באופן אחיד ושווה על רמת החיים האפשרית מהכנסה נתונה. לדוגמה, ילד שני עולה פחות מהאפקט שלידת הילד הראשון יצרה על תקציב המשפחה. לכן יצרו סולם אחיד המשקלל את העלויות, כך שמשפחה בת שלוש נפשות נחשבת לבעלת 2.65 "נפשות סטנדרטיות", זוג עם שני ילדים הם 3.2 "נפשות סטנדרטיות", ויחיד המתגורר לבדו הוא בעל 1.25 "נפש סטנדרטית".
עוד בנושא כלכלה
באופן לא מפתיע, החוקרים מצאו שככל שהגיל עולה, כך עולה רמת ההכנסה ממקורות שאינם עבודה. ההכנסה מפנסיה ומקצבאות מזנקת כמובן אחרי גיל 65, אבל גם ההכנסה מהון ומדיור קופצת כשנכנסים להגדרת "אזרח ותיק", ולמען האמת גם קצת לפניה. מהנתונים ניכר שתקופת השיא בהכנסות משק הבית היא בין גיל 54 ל־66, כאשר נהנים הן ממשכורות גבוהות והן מנכסי נדל"ן והשקעות. במגזר הערבי, שיעור הבעלות על דירות של בני 75 פלוס עומד על 90%. במגזר החרדי הוא עומד על 85%, ובקרב יהודים לא־חרדים 82%. בולטים לרעה עולי מדינות ברית המועצות לשעבר, שרק 28% מהם מחזיקים בדירה בבעלותם בגיל 75 ומעלה.
הסיפור של היעדר חסכונות אצל מבוגרים שעלו מהגוש הסובייטי הוא בעיה כואבת כבר כמה עשורים. רובם הגיעו ארצה חסרי רכוש ועם חיסכון מועט עד אפסי שצברו בעבודה ארוכת שנים במשק קומוניסטי, שבו הפנסיה הייתה אמורה להיות מסופקת על ידי החברה מסביב. את ההון האנושי שהביאו עימם הם התקשו לממש בישראל ולהשתלב בשוק התעסוקה המקומי. כך נוצרה הקלישאה המפורסמת והטרגית על מנקה או מאבטח שמספר ש"ברוסיה הייתי מהנדס". בהיעדר הגב הכלכלי של פנסיה, בעלות על דירה או חיסכון בשוק ההון, האנשים הללו נפלטים משוק העבודה אל שוקת שבורה, ופעמים רבות נאלצים לעבוד במשרות מזדמנות גם בגיל מבוגר, או מסתמכים בשיעורים גבוהים על קצבאות מהמדינה, דיור ציבורי והטבות שונות של משרד הקליטה.
כך נוצר מצב שבו בעוד במגזר הכללי, וגם אצל ערבים וחרדים, היציאה לפנסיה מלווה בפגיעה מינורית בממוצע בהכנסות משק הבית, ואפילו בעלייה קטנה, בקרב יוצאי ברית המועצות לשעבר חלה צניחה בהכנסות משק הבית עם ההגעה לגיל פרישה. אצל החרדים ההכנסה מעבודה נמוכה מלכתחילה, אבל ההכנסות מדיור והון מפצות עליה עם היציאה לפנסיה. גם במגזר הערבי ישנה בעיית פנסיות, ובאופן כללי רמת הכנסה נמוכה במיוחד בכל שכבות הגיל. עורכי המחקר משערים שהיא קשורה גם לאוריינות פיננסית נמוכה ולתרבות של שיעורי חיסכון נמוכים, שמובילה למיעוט הכנסות בגיל השלישי.
האם המדינה נמצאת בתמונה? החוקרים בדקו זאת בדרך מרתקת. זוכרים את המחקר של פורום קהלת, "על המיסים ועל הנפלאות", שבדק כמה כל משק בית מקבל מהמדינה בשירותים והעברות, מול המיסים שהוא נותן? הצגנו אותו כאן בהרחבה לפני שנה. תזכורת: המחקר הציב תג מחיר על כלל השירותים שהמדינה מספקת לאזרח, על הקצבאות שהיא משלמת באופן ישיר ועל המיסים שהיא גובה, ובחן מי בסופו של חשבון משלם למדינה יותר משהוא מקבל, ומי להפך. עורכי המחקר השתמשו במסד הנתונים שבנו אריאל קרלינסקי ושות' כדי להשוות את החוזה החברתי של המדינה מול משקי בית מבוגרים ומול צעירים.
ובכן, מתברר שבהתאם לנתונים שהוצגו קודם, יוצאי בריה"מ לשעבר בגיל השלישי הם הקבוצה שמקבלת מהמדינה העברות נטו בסכומים הגבוהים ביותר. ואולם ניכר שאלה קצבאות הקשורות לזקנה. עד גיל הפרישה, אוכלוסיית יוצאי ברית המועצות נמצאת דווקא ב"מינוס" מול המדינה (משלמת מיסים יותר ממה שהיא מקבלת), בדומה לשאר האוכלוסייה היהודית שאינה חרדית. קשישים חרדים וערבים נמצאים גם הם ב"פלוס" מול המדינה, נמוך יותר מזה של יוצאי ברית המועצות. הציבור החרדי יוצא דופן בכך שגם משקי בית של צעירים מקבלים מהמדינה יותר משהם נותנים. בולטים לטובה היהודים הלא־חרדים, שבכל שכבות הגיל משלמים למדינה יותר משהם מקבלים ממנה, כולל לאחר גיל הפרישה. רק עשור אחר כך, בגיל 75 ומעלה, נרשם אצלם "פלוס" בחישוב ההעברות נטו.
מסד הנתונים יקר הערך הזה מאפשר סוף־סוף למדוד כמו שצריך את מצבם הכלכלי האמיתי של משקי הבית. עד אליו, האומדנים כללו רק חלק מהשירותים שהממשלה מספקת ורק חלק מתשלומי ההעברה, כך שנוצרה תמונה משובשת. למשל, אומדנים ישנים הראו כאילו ההכנסה לנפש פוחתת עם הפרישה לפנסיה. עורכי המחקר בדקו הפעם את התמונה המלאה, ומצאו כי "כאשר מחשבים את ההכנסה נטו בפועל תוך התייחסות לכלל המיסים, ההעברות והשירותים, נראה כי ההכנסה הממוצעת לנפש סטנדרטית עולה עם הגיל". והנה גילינו מדוע המוח שלנו מקשר בטעות בין קשישים לעוני. זה קרה בגלל מדידות שלא לקחו בחשבון את הנתונים במלואם. עם הכלים שיש לנו עכשיו, אפשר להפסיק בלי חשש את הוראת הקבע לחשבון של בעלת השליטה בבנק הפועלים.
הבנאליות של הרוע
לפעמים הנתונים הכי יבשים מספרים את הסיפור הנורא ביותר. השבוע פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את "לוחות התמותה השלמים" של השנים האחרונות. כן, יש דבר כזה, וכמו ששרו משינה, "כל אחד צריך בסוף למות, אני בעמותה לחקר התמותה". בתוך הפרסום המורבידי הזה, עם נוסחאות על "ההסתברות למות" בכל גיל, הסתתר נתון מטורף על תוחלת החיים בישראל.
| צילום: סטודיו מקור ראשון
"במרבית מדינות ה־OECD תוחלת החיים עלתה בשנת 2023 יחסית לשנת 2022", כתבו בלמ"ס, וזאת בזכות היציאה ממגפת הקורונה שגרמה אפילו לירידה בתוחלת החיים בחלק מהמדינות. "בישראל העלייה בתוחלת החיים בשנת 2023 היתה גדולה יחסית – 1.0 שנה בשני המינים". אלא שאז הגיע הטבח וטרף את הנתונים. כולל הרוגי המלחמה, העלייה בתוחלת החיים נחתכה בחצי ל־0.5 שנה בלבד.
הנתונים עצמם, אגב, הם שתוחלת החיים של נשים בישראל עומדת על 85 שנה (מקום חמישי ב־OECD), ושל גברים על 80.8 שנה (מקום שני ב־OECD). בחלוקה לפי מגזר יוצא שבקרב יהודים תוחלת החיים לנשים היא 85.4, ולגברים 81.7. במגזר הערבי חיים פחות שנים – 81.9 לנשים, ו־77.2 לגברים.
כזכור, בחודשים הראשונים למלחמה פרסמנו כאן כי עד פרוץ המלחמה שנת 2023 שברה שיא עם נתוני התמותה הנמוכים ביותר אי־פעם. בתשעת החודשים שקדמו ל־7 באוקטובר נרשמו לראשונה בתולדות המדינה פחות מחמישה מקרי מוות לכל 1,000 תושבים.
באופן דומה, לפני כשבועיים פרסם מרכז טאוב את דו"ח מצב המדינה השנתי שלו, וגם בו הופיע תרשים אפרפר־ירקרק עם הכותרת "ההוצאה החודשית הממוצעת על תשלום תגמולים לנפגעי פעולות איבה". מבט בגרף מראה שההוצאה של המדינה על הסעיף הזה עמדה על כ־50 מיליון שקלים לחודש בחודשים ינואר־ספטמבר 2023, וגם בשנים שקדמו לה. ואז הגיע 7 באוקטובר והגרף מתחיל לקפוץ בחדות. מ־50 מיליון ל־100 מיליון, אחר כך ל־350 מיליון, ובשיא – בדצמבר 2023 – כחצי מיליון שקלים בחודש אחד לנפגעי פעולות איבה. עם הימשכות המלחמה התייצב הסכום על כרבע מיליון שקלים לחודש, אך ייתכן מאוד שבעקבות פגיעות הטילים האיראניות חל זינוק נוסף.
ב־22 החודשים האחרונים קיבלנו מספיק תזכורות לכך ש"המוות אינו מחוסר עבודה", אבל לפעמים הלחיצה המתמדת על כל בלוטות השכול בו־זמנית יוצרת קהות חושים מסוימת. המוות נוכח פה מאוד, ומסתכל עלינו מכל פינה. דווקא הנתונים, בדרכם הקרה והיבשושית, מספקים עדות מהימנה לעוצמת הזוועה שעברה עלינו.