"מִירֶה! תראה!" קרא סילבסטרה, המדריך שלי, והצביע כלפי מעלה, כאילו ממילא לא צעדתי כשצווארי מתוח עד קצה גבול היכולת. השמיים היו מלאי חיים: מיליוני צורות מעופפות, שהתקבצו באקראי לעננים ולעיתים נראו כמו סרטים ארוכים שהתפתלו בין העצים. כה רבות היו הכנפיים שהכו באוויר, עד שאפשר היה לשמוע את רטט התנועה, כמו מפל מים ששוצף במרחקים. לראשונה הבנתי את ממדיו של האירוע שבאתי לחזות בו.
עמדתי במרכזה של שמורת הפרפרים אל רוסריו, חלק משמורת הביוספרה של פרפר הדנאית המלכותית במקסיקו. לא הורגלתי לאוויר הדליל שבגובה כ־3,350 מטרים מעל פני הים, ולכן רכבתי אל מרומי השמורה על גבה של פלוצ'ה, סוסה בצבע חלודה. בערך במחצית הדרך החלו הפרפרים הכתומים־שחורים להופיע בקבוצות, נוחתים על פרחים או מתכנסים ללגום מים משלוליות. בכל מקום הזדווגו זוגות, והשתרגותם התכופה על השביל הקשתה שלא לדרוך עליהם; פלוצ'ה מעכה בעליזות לא מעטים מהם תחת פרסותיה. בראש השביל ירדתי מהאוכף והלכתי אחרי סילבסטרה, שהתכופף מתחת לחבל שנועד למנוע מתיירים להיכנס לאזורים הרגישים ביותר בשמורה.
היה זה פברואר, והדנאיות – בנות הצפון שבילו את החורף במקסיקו – התכוננו למסען האחרון, שהוא גם המקטע הראשון במרוץ שליחים רב־דורי צפונה. עדינותן מטעה: הצעדים המרכיבים את מחזור החיים שלהן דומים יותר למרתון מפרך מאשר לכל דבר שקוראים עליו בספר ילדים. כל אחד מהפרפרים שמעליי כבר עמד בשורה של מבחנים מפרכים. בתוך שבוע בערך רובם יצאו לדרך.
דנאיות במציצת צוף במהלך נדידת הסתיו | צילום: גטי אימג'ס
נדידת הדנאית המלכותית היא אחד מפלאי הטבע – ממחזורי התנועה השנתיים הארוכים ביותר שעושה יצור חי כלשהו על פני כדור הארץ, לאורך אלפי קילומטרים. ביובל האחרון נעשו האדמות שהדנאיות חוצות עוינות להן יותר ויותר, בשל פיתוח עירוני וקוטלי עשבים, התחממות גלובלית ופשע מאורגן, וכל אלה הטילו ספק בעתידה של הנדידה. ואף על פי כן, הכתבה שבאתי לכתוב – הסיבה שבגללה הסגתי גבול בשמורה הזאת ובאחרות – אינה רק סיפור על יופי ההולך ומתמעט מרמיסה אנושית ומחמדנות; לאחרונה יש גם בשורות טובות: הערכות גודל האוכלוסייה, אחרי צעידה ארוכה כלפי מטה, נמצאות בעלייה זו השנה השנייה. נראה שההתייצבות הזאת קשורה, לפחות בחלקה, למאמצים להציל את בתי הגידול של הפרפרים במקסיקו, בארצות הברית ובקנדה. יש בהתפתחויות האלה כדי לקוות שעדיין נותרה דרך להציל את הדנאיות ואת נדידתן.
הדנאית שורדת בין היתר בזכות עבודתם העיקשת של שותפיה האנושיים; בזכות אנשים שנתנו את חייהם – בכל המובנים - כדי לשמר את הטבע. אך בעיקר היא שורדת משום שתפקידם של החיים הוא לחיות; משום שבתוך הגופים הזעירים האלה, בגודל אצבעון, מסתתר מנוע הישרדות שלא מבייש את המכונות המשוכללות ביותר שלנו. ככל שאנו לומדים עליהן יותר, כך אנו מבינים עד כמה יוצאת דופן הַצלחתן לגבור עד כה על הקשיים שערמנו נגדן – ועד כמה הסיכויים האלה נותרו קודרים.
רק לפני כחצי מאה גילינו עד כמה אדירה נדידת הדנאית. בשנות השבעים, בעזרת תגיות נייר שהודבקו לכנפי הפרפרים, השלימו חוקרי הפרפרים הקנדים פרד ונורה ארקהרט משימה שהקדישו לה את חייהם: לפענח לאן נעלמות בסתיו כל הדנאיות שבקעו באונטריו. להפתעתם, הנוסעות שאחריהן עקבו חצו את ארצות הברית לכל אורכה והמשיכו אל יערות ההרים של מיצ'ואקאן שבמקסיקו. שם הן לנו, דחוסות בקומץ מושבות שאינן משתרעות על יותר מכמה גושי בניינים בעיר – ובכל זאת מכילות בחורף כמעט את כל הדנאיות של היבשת. בני הזוג ארקהרט ביקרו במושבות האלה לראשונה ב־1976, ונשיונל ג'יאוגרפיק פרסם כתבת שער על פריצת הדרך שלהם.
מאות שנים חזו בני העמים הילידיים ברמות מקסיקו בשובן השנתי של הדנאיות בעונת הקציר, אף שברוב הזמן הזה לא ידעו מהיכן הן מגיעות. הפרפרים עושים את הנדידה הזאת כבר 20 אלף שנה, ובעבר מצאו את דרכם אל השדות שחרצו הקרחונים בנסיגתם עם האביב, בעידן הקרח האחרון, ובחזרה מהם. כיום שוכנים אתרי הלינה שלהם בתוך קומץ שמורות, שבהן ביקרתי. בסיירה צ'ינקואה, כמה קילומטרים מצפון לאל רוסריו, עמדתי על צוק המשקיף על גזעיהם הדקים של עצי האשוח הקדוש – אויאמל, בשמו הספרדי. צפיתי בנחלים חיים של דנאיות שעפו לכיוונים שונים, לעיתים משתרגים זה בזה כמו קשר ענק שנקשר בלי הרף, וחיפשתי לשווא שלושה פרפרים שידעתי כי הם שם, בתוך המהומה.
לכל אחת מהן ניתן כינוי בגיליון אלקטרוני – CHI016, CHI013 ו־CHI001 – אבל אלה שמות משעממים מאוד לפרפרים, ולכן ביקשתי מבתי בת השש שתמציא להם שמות טובים יותר. היא בחרה בסינדרלה, אריק וקרל (היא מכירה את ספר הילדים "הזחל הרעב" בעל פה).
לא היה בשלישייה דבר יוצא דופן, מלבד הציוד שנשאה. אל בית החזה של כל פרפר הוצמד, כמו תרמיל גב זעיר, משדר בגודל גרגר אורז. את המשדרים האלה, הקרויים תגי בלומורפו, פיתחה חברה בשם סלולר טראקינג טכנולוג'יס, וסינדרלה, אריק וקרל נמנו עם הדור הראשון של פרפרים שנשאו אותם.
לפני שביקרתי בשמורות שוחחתי עם דיוויד לה פומה, בכיר בחברה ואחד המוחות שמאחורי הבלומורפו. בתחילה התמקדה החברה בפיתוח טכנולוגיה למעקב אחר נשרים, אך לה פומה עסק קודם לכן בשימור הדנאיות והביא איתו את ההתעניינות בפרפרים. מעקב אחר דנאית שונה ממעקב אחר נשר: משקלה של כל דנאית קטן ממשקלו של שטר כסף. משדר שיוצמד לה אינו יכול לשקול יותר מכמה גרגרי חול.
אי אפשר היה לייצר סוללה קטנה כל כך שגם תספק חשמל לאורך חודשים של תעופה, והלוחות הסולריים שהחברה השתמשה בהם למשדרי הנשרים היו כבדים מדי. אך הצוות מצא פתרון: לקחת את הריבועים הסולריים הדקיקים המצפים את כנפיהם של לוויינים, ולקצוץ אותם בזהירות לתאים זעירים בהתאמה אישית. גרסה מוקדמת של המשדר, שהודבקה לפרפרים בטיפות דבק לריסים, חוברה לאפליקציה בטלפון באמצעות בלוטות' ואפשרה לחובבים לעקוב אחר פרפרים בסביבתם – מעין "משחק 'פוקימון גו' לדנאיות", כדברי לה פומה – ולתעד את מיקומם בדרך לא שיטתית במיוחד. הגרסה החדשה פועלת יותר כמו גוגל מפות, ומספקת לכל דורש נתונים מלאים הרבה יותר על מקומם של הפרפרים, כמעט בזמן אמת.
עקשנים מודרניים
היכרות טובה יותר עם הרגליהם של פרפרים בודדים עשויה לאפשר לנו לסייע להם לשגשג כקבוצה (עוד על כך בהמשך). הנתונים גם עוזרים לנו להכיר את הדנאיות טוב יותר. מתברר שאחדות מהן מתמצאות בכיוונים גרוע מאחרות, ומוצאות את עצמן נעות מערבה או דרומה ממקסיקו. בשלב האבטיפוס אותרו כמה דנאיות בקרבת אסדות נפט במפרץ מקסיקו, הרחק מכל יבשה, ואחרות נראו נהנות מחופשה בקריביים. ואולם הרוב, כך נדמה, נצמד לנתיבים מבוססים היטב לאורך מסדרונות בלתי־נראים באוויר.
סינדרלה, אריק וקרל תויגו כולם בסיירה צ'ינקואה, ולכן יכולתי להסיק כמה עובדות על חייהם. הם כבר היו נוודים עולמיים בזכות עצמם: הם עפו לשם מקנדה בסתיו, מסע של שלושה חודשים. בדרך חמקו מציפורים, מטורבינות רוח וממכוניות, והגיעו בסופו של דבר לאותה חלקת יער – אולי אפילו לאותם עצים ממש – שבהם לנו אבות אבותיהם. במשך רוב החורף לא אכלו וכמעט לא זזו, ונדחקו אל בני לווייתם בצפיפות כזאת שממרחק נראו כמו קשקשים המשריינים את גזעי העצים. עתה התעוררו, מתחו את כנפיהם והתחממו.
אף שלא הצלחתי לאתר אותם בשמיים, יכולתי לראות בטלפון שהשלושה נמצאים בקרבת מקום. בשבועות הבאים אעקוב אחריהם ואלווה את תנועותיהם ברמת פירוט שלא הייתה אפשרית עד לפני שנה.
פרפר בודד מסוגל לעבור עד 160 קילומטרים ביום אחד, ולהתקבץ בקבוצות צפופות כל כך עד שהן מופיעות כעננים במכ"ם מזג האוויר. טייסי דאונים ראו אותם עפים בגובה של יותר משלושה קילומטרים. שנה אחר שנה נוטים דורות חדשים להתכנס סביב אותם ציוני דרך עצמם, אף שמעולם לא ראו אותם קודם. הם אוהבים, למשל, את מגדלור ברנגט שבאי לונג ביץ' שבניו־ג'רזי.
הישגי הניווט של הדנאיות מתאפשרים הודות לטכנולוגיה הפנימית שלהן – מערך של כלים אינסטינקטיביים שבמובנים מסוימים עולה על הבנתנו. עיני הפרפרים מסוגלות לחוש את הזווית ואת העוצמה של צורות אור שונות. בכל אחד ממחושיהם שומרת סדרה מורכבת של מולקולות על השעון הצירקדי שלהם – שעונם הביולוגי הפנימי – ובשילוב עם רמזי אור השמש הוא המקנה להם את חוש הכיוון.
כשהשמש אינה מהימנה, עומדת לרשות הדנאיות שיטת ניווט משנית: מצפן ביולוגי שמאפשר להן לחוש את השדה המגנטי של כדור הארץ. תרמוסטטים פנימיים מסייעים לווסת את עיתוי תנועתן צפונה.
הנדידה התפתחה כך שתתאים לגאוגרפיה של צפון אמריקה. זחלי הדנאית ניזונים מאסקלפיאס בלבד, צמח המשגשג באקלים קריר, אך הפרפרים אינם עומדים בטמפרטורות של קיפאון. אורכו של פנים היבשת, שאינו נקטע בהרים או באוקיינוסים, מאפשר לדנאיות למצוא את מזג האוויר ואת הצמחים הנכונים לאורך כל השנה – אקולוגיה של "בדיוק כמו שצריך", לא חמה מדי ולא קרה מדי. הן פלא של הנדסת הטבע, מן האלגנטיות שהאבולוציה מסוגלת להגיע אליה לאורך זמן ממושך.
"החורף קשה לחרקים, והדנאיות בעצם חומקות ממנו ועוזבות", אומרת קארן אוברהאוזר, חוקרת באוניברסיטת ויסקונסין במדיסון ומייסדת שותפה של קרן הדנאית המלכותית. בשונה ממיני פרפרים רבים אחרים, המותאמים למיקרוביום מסוים מאוד, לדנאיות יש חלופות כשסביבה מקומית משתנה.
ואכן, נראה שהן מותאמות היטב לחיים לצד גורם השינוי המשבש ביותר בעולם: המין האנושי. האסקלפיאס נוטה לשגשג בשטחי מעבר – שדות בור, מדשאות מוזנחות ושולי כבישים מהירים. "כשהתחלתי לחקור דנאיות, באמת נראה היה כאילו יש להן יתרון כלשהו על הרבה מינים אחרים", אמרה לי אוברהאוזר. "זה מין שמותאם לשיבוש". היא אמרה בחיבה שהדנאיות הן כמו חולדות או יונים – חלק מאותו אוסף חיות מוזר אך עיקש של החיים המודרניים.
אך ליכולת ההסתגלות של כל יצור יש גבולות, והפעילות האנושית שחקה בהתמדה את שולי הטעות של הדנאית. בשנות השלושים יצרה תוכנית הרפורמה בקרקעות של מקסיקו את האחידוס – שטחים שיועדו לשימוש קהילתי של איכרים. האיכרים החלו לכרות את יערות האשוח הקדוש העתיקים כדי לזרוע תירס, שעועית ודלעת, ומכרו את העצים שכרתו. גם גורמים מסחריים נכנסו לתמונה והאיצו את הכריתה בבתי הגידול החורפיים של הפרפר.
מצפון לנהר הריו גרנדה היו הפרעות להפרעות. אף שהאסקלפיאס מסוגל לפרוח לצידי הדרכים, הופעתה של רשת הכבישים הבין־מדינתיים הביאה איתה גם את אחת הסכנות הקטלניות ביותר לפרפרים: תנועה מהירה. ואף שאדמות החקלאות של המערב התיכון היו פעם חממה אמינה – אם כי מקרית – לאסקלפיאס, פיתוחם של גידולי "ראונדאפ רדי" בשנות התשעים (זנים מהונדסים גנטית שעמידים לקוטל העשבים "ראונדאפ") אִפשר שימוש מופקר יותר בקוטלי עשבים. כמעט בן לילה נעלם האסקלפיאס מהחוות הגדולות.
לפי דו"ח שפרסמה לאחרונה הקרן העולמית לשמירת הטבע, השטח הכולל שכיסו מושבות הדנאיות בחורף הצטמצם מכ־180 דונם ב־1996 לשפל של פחות משמונה דונמים ב־2013. הממוצע החמש־שנתי של גודל המושבות ירד ב־80 אחוז מאז אמצע שנות התשעים – צניחה של כ־170 מיליון פרפרים.
כפי שאמרה לי אוברהאוזר, השינויים שחולל האדם השיגו את הדנאיות. למעשה, מורכבותה של הנדידה עלולה להיות עתה נטל, שכן תחנות רבות במסע ניצבות בעת ובעונה אחת לפני טלטלה. "מה שעושה אותן חזקות כל כך הוא גם מה שעושה אותן פגיעות", אמרה.
20 מיליון עצים חדשים
שלושת הפרפרים שלי היו חזקים מראשית דרכם. כזחלים הם זללו אסקלפיאס, צמח רעיל לרוב בעלי החיים, והטמיעו את ארסו בגופם. צבעם הייחודי הוא גם אזהרה לטורפים וגם אות הצטיינות.
הם כבר בני האחוז העליון – רק אחת מכל מאה ביצים שהוטלו באונטריו בשנה שעברה הניבה פרפר שהגיע עד הלום. הדור שלהם, הקרוי "דור־על", גדול וחסון יותר משהיה דור הוריהם ומשיהיה דור ילדיהם: הם קנטוריונים, בנויים לעשות את כל הדרך דרומה וחלק ממנה חזרה (שני דורות עוקבים ישלימו בסופו של דבר את המסע הלוך ושוב עד קנדה). עתה, אחרי חורף של צום, כשהם נדחקים זה אל זה מפני הקור, הם שבים ואוגרים כוח ולוגמים צוף מפרחים סמוך לעצי הלינה. בטלפון שלי אני רואה מפה ובה כל מיקום שהפרפרים משדרים בעודם משוטטים ממקום למקום, וחוזרים תמיד אל אתרי הלינה המרכזיים.
הטלפון שלי מראה רק את תנועותיהם, לא את ענייניהם הפרטיים יותר, אבל אני יודע שלפני שיעזבו את היערות האלה ימצא כל אחד מהם בן זוג. בעבור סינדרלה ואריק – שלמעשה, כפי שהסברתי לבתי, היא פרפר ממין נקבה – תכיל מנת הזרע של בני זוגן גם מטען של חומרי הזנה שיסייע להן לעמוד בתלאות המסע. קרל יחליש את עצמו ויעניק לבת זוגו מתנה שעליה יהיה להשתמש בה כדי להבטיח את הישרדות צאצאיהם.
בעשורים האחרונים פועלת קבוצה מגוונת של פעילי שטח, מדענים וחובבים כדי לבלום את שקיעת הדנאיות. לסיירה צ'ינקואה הגעתי כאורחו של אחד מהם. חוסה לואיס אלוורס אלקלה, איכר ופעיל מקומי, ערך לי סיור. הוא הצביע על מרכז המבקרים, המסעדות וחנויות המזכרות שליד הכניסה לשמורה. "שום דבר מזה לא היה כאן לפני שלושים שנה", אמר לי. אחר כך הצביע על חורשת עצים צעירים שטיפסה במעלה הגבעות. "גם הרבה מזה לא היה". אלוורס אלקלה יודע על מה הוא מדבר: הוא זה שיצר חלק גדול מכל אלה.
שנים של עישון רצוף נשמעות בעובי קולו של אלוורס אלקלה, וכשנפגשנו הוא צלע בעקבות נפילה בעבודה. הוא לא היה מלכתחילה איש של פרפרים, סיפר, אלא התעניין בהחייאת האזור שבו שוכנות השמורות, וניהל משתלת עצים באסיינדה לה קרוס, אחוזה קולוניאלית ספרדית מהמאה ה־17 שאותה שיקם. עד שנות השמונים, שנים ספורות בלבד אחרי שראתה אור הכתבה בנשיונל ג'יאוגרפיק, כבר משכו הדנאיות זרם של תיירים נועזים מחו"ל, אף שכמעט לא הייתה שם תשתית תיירותית. אלוורס אלקלה הבין שאולי אפשר ליישר קו בין הישרדות המין ובין הכלכלה המקומית.
ב־1986 העניק הנשיא מיגל דה לה מדריד הגנה לאומית לאתרי המושבות המרכזיים, והקים את שמורת הביוספרה של הדנאית המלכותית. אלא שההגנות האלה לא עצרו את הכריתה ואף לא האטו אותה. בעידודו של חוקר הפרפרים לינקולן פ' בראואר גיבשו אלוורס אלקלה ושותפיו תוכנית יוזמת יותר. הם יחלקו לחברי האחידוס שתילים של אשוח קדוש ואורן לגידול, במקום היבולים הרגילים שלהם. המגדלים ימשיכו להפיק רווח מאדמתם ולמכור עצים לחג המולד, לקורות בניין או לפחם – אך יעודדו אותם לכרות את העץ בצורה בת־קיימא. אם ייעשה הדבר כראוי ובהיקף רחב דיו, יוכל המודל לספק גם הכנסה לחברי האחידוס וגם בסיס לתיירות פרפרים.
איסוף אבוקדו במטע בחליסקו, מקסיקו | צילום: אי.פי.איי
אלוורס אלקלה אומר כי מאז יצא לדרך ב־1997 נטע מיזם לה קרוס לשימור בתי גידול כ־20 מיליון עצי אשוח קדוש ואורן. גם קבוצות אחרות ייערו אלפי דונמים. הוותיקים שבעצים שניטעו במסגרת הניסוי הזה, מספקים כעת בתי חורף לדנאיות מותשות.
בתוך שנים ספורות שינו הייעור והתיירות האקולוגית את פניו של חלק ניכר ממיצ'ואקאן, המדינה שבה שוכנות השמורות. בעיירה אנגנגאו מתאר ציור קיר מרהיב את ההיסטוריה החברתית של הדנאיות, "בנות השמש", ובכללו ציור של שער נשיונל ג'יאוגרפיק המפורסם מ־1976. באל רוסריו מעידים המזכרות והתכשיטים, מגרשי החניה לאוטובוסי תיירים ואפילו אורוות הסוסים להשכרה על סימביוזה שנוצרה רק לאחרונה.
עלייתה של הדנאית לגדולה שינתה גם את המקומות שלאורך החלקים הצפוניים יותר של מסלולה. בארצות הברית מגדירות שבע מדינות את הדנאית כַּחרק או כפרפר הרשמי שלהן, ובמקומות רבים מופיעה הדנאית על לוחיות רישוי הקוראות לנהגים לשמור על הסביבה. יותר מ־50 אלף חצרות, פארקים ובתי ספר כוללים כיום "תחנות דרך לדנאיות" – גינות מיוחדות שנשתלו בהן אסקלפיאס ופרחים.
לפי הקרן העולמית לשמירת טבע, שטחי החורף שכיסו הדנאיות גדלו השנה ב־64 אחוז. דורם של סינדרלה, אריק וקרל היה הגדול ביותר שיצא ממקסיקו בשבע השנים האחרונות. המסקנה המדודה של הקרן היא ש"למרות האתגרים, מאמצי השימור עושים את ההבדל".
ובכל זאת ניצבים בפני הדנאיות אתגרים חדשים, משברים חדשים. ואלה עלולים להאפיל על כל מה שהכירו עד כה.
הזהב הירוק
לוקה, בנו של אלוורס אלקלה, הסיע אותי בפרוורי אסיינדה לה קרוס, שם שוכן מיזם לה קרוס לשימור בתי גידול. הוא הצביע על המטע החוטא במרחק, ושורותיו המסודרות של שיחים ירוקים־כהים הסגירו אותו מיד. הפירות מייצגים אחד מהאיומים החדשים על משימת הייעור ועל הישרדות הדנאית.
הגעתי למקסיקו מיד לאחר שיא הצריכה השנתי של אבוקדו: הסופרבול. מיצ'ואקאן היא אזור גידול האבוקדו הגדול בעולם, ומייצרת כמעט את כל האבוקדו הנאכל בארצות הברית. אדמת הגעש שלה אידיאלית לפרי, והביקוש האמריקני העז לגוואקמולה ולטוסטים משובחים העניק לאבוקדו באזורים האלה את הכינוי "אורו ורדה" – זהב ירוק.
לרוע מזלן של הדנאיות, יערותיהן שוכנים בדיוק בלב כמה מהאזורים המבטיחים ביותר לגידול אבוקדו. הבהלה לזהב הירוק רווחית כל כך עד שמשכה את תשומת ליבם של הקרטלים באזור, ואלה סוחטים כיום מגדלים מקומיים, מבריחים רבים מהאבוקדו שלהם מעבר לגבול, ואף מגדלים מטעים בעצמם. יש סיכוי לא רע שאם קניתם צ'יפס וגוואקמולה כדי לאכול בזמן מופע המחצית של הסופרבול, קרטל הרוויח מכך.
בשנים האחרונות היו הקרטלים כוח מרכזי מאחורי הכריתה הבלתי־חוקית ביערות שאלוורס אלקלה ובנו ניסו להחיות ולהגן עליהם, וחלק ניכר מהקרקע הוסב לגידול אבוקדו. ב־2020 נמצא אומרו גומז גונזלס, פעיל שימור בולט בשמורת הביוספרה, מת באוקמפו, העיירה הקרובה ביותר לשמורה. הוא היה ידוע כמתנגד קולני של כורתי העצים. רציחתו לא פוענחה, אך כלי תקשורת רבים הטילו את האשמה על הקרטלים.
אותם קרטלים עצמם חוללו את המשבר שאחז במקסיקו בזמן מסעותיי. שלושה ימים בלבד לפני שהגעתי לאסיינדה לה קרוס הרגו הרשויות המקסיקניות את נמסיו רובן אוסגרה סרוונטס, מנהיג קרטל חליסקו הדור החדש. מותו של "אל מנצ'ו" הצית אלימות ברחבי המדינות חליסקו ומיצ'ואקאן: אנשי הקרטל הקימו מחסומים בכבישים ראשיים, ארבו לאנשי המשמר הלאומי והרגו 25 מהם לפחות, וגם תקפו כמה עיתונאים.
כששאלתי את אלוורס אלקלה האב אם בטוח לסייר באזור, הוא נתן לי את העידוד הכי פחות מעודד ששמעתי מימיי: "אני חושב שלא יהיו בעיות", אמר, "אבל שום דבר בחיים לא בטוח". בביקוריי באל רוסריו ובסיירה צ'ינקואה היו שתי השמורות ריקות כמעט לחלוטין מתיירים; אנשי הקרטלים שרפו מכוניות סמוך לתחתית סיירה צ'ינקואה. הייתה בכך תזכורת חדה לשבריריותה של תיירות הדנאיות – ולכמה כסף אפשר לעשות מהרס.
כששוחחתי עם מייגן פולטון, המנהלת הכללית של המיזם של אלוורס אלקלה, היא הפנתה אותי לדו"ח שפרסמה לאחרונה הקרן העולמית לשמירת טבע, ולפיו – חרף שגשוג האבוקדו – שיעורי ההידרדרות של היערות והכריתה הבלתי־חוקית בשמורות האטו בשנה החולפת. את ההתפתחות החיובית ייחסה לכך שהקהילות המקומיות התעוררו לפעולה בשל ההתחממות הגלובלית ושינויי מזג האוויר. "אלה הקהילות שכבר רואות את השפעות שינוי האקלים", אמרה. "ולכן הן רוצות לשקם את אדמתן ולהגן עליה למען הדורות הבאים".
אלא שעצם העובדה שהקהילות חווות השפעות מוחשיות – גלי חום חסרי תקדים שהרגו מאות, בצורות ושריפות שהחריבו יבולים – פירושה שהבעיה גדולה יותר מפשע מאורגן, ואולי חורגת מיכולתם של יחידים או של ארגונים מקומיים לפתור אותה. שינוי האקלים הוא זרז לצרות שכבר מתרחשות. הרים שהיו פעם קרירים ופחות מסבירי פנים לגידול אבוקדו הולכים ומתחממים – ולכן הופכים למפתים יותר לכריתה. טמפרטורות גבוהות יותר גם יצמצמו את רצועות המחיה הזעירות ממילא של האשוח הקדוש, וישבשו את האקולוגיה של היערות גם במקומות שהכריתה טרם נגעה בהם.
סופרבול באצטדיון בקליפורניה | צילום: EPA
הסימנים המבשרים רעות מכולם נראו מאסיינדה לה קרוס. ביערות שמחוץ לגבולות האחוזה בלטו, כמו צלקות על מדרון ההר הירוק, שלושה כתמים מכוערים של שלדי עצים חשופים וחומים. לוקה הסביר שבכתמים האלה השתלטה חיפושית קליפת האורן, קוטלת ירוקי־עד ידועה לשמצה הניזונה ממחטניים חלשים או כאלה הסובלים מעקה. החיפושיות הן חלק תקין ממערכות אקולוגיות של יער, ואוכלוסייתן מדוללת בדרך כלל באמצעות חורפים קרים. אלא שהעונה הלכה והתחממה. יותר עצים סובלים כיום מעקת־חום ומהתייבשות, והדבר הופך אותם למטרה. האשוחים הקדושים פגיעים במיוחד. הרשויות כבר נאלצו לכרות מקטעים שלמים בשמורה כדי למנוע את התפשטות הנגיעוּת.
בטלפון שלי אני רואה שבאמצע פברואר סינדרלה חסרת מנוחה, זורמת לדרום־מערב וחוזרת, ואפילו מבקרת פעם או פעמיים באוקמפו ופונה לעבר לונצ'ריה לוס 4 אלמנטוס, מזנון קטן בעיירה שמוכר טורטות, המבורגרים ומיצ'לדות. אריק הרפתקנית קצת יותר, ומגיעה כמעט עד סיודד אידלגו במערב, שם הייתה בעבר אחוזתו של אבי האומה הגדול. קרל ביתי יותר, נשאר קרוב לסיירה צ'ינקואה ולרוב מסתובב ביערותיה.
אריק היא הראשונה מבין השלושה שעוזבת לתמיד, אבל ייתכן שההתלהבות שלה תהיה בעוכריה – אולי מזג האוויר עדיין אינו חם דיו למעבר מוצלח. היא עפה צפונה דרך קרטארו, ואז המשדר שלה מפסיק לשדר. סינדרלה וקרל בוחרים לצאת לדרך עם עיקר בני דורם שבוע לאחר מכן, סביב השבוע השני של מרץ. דרכו של קרל אינה ארוכה; זמן קצר אחר כך הוא מפסיק לשדר.
אך סינדרלה ממשיכה, מפלסת את דרכה דרך קרטארו, סוטה לעבר עיר הקולוניה העתיקה סן־מיגל דה־איינדה ואז מתעקלת צפונה־מזרחה. ב־15 במרץ היא חוצה את הריו גרנדה בקרבת ריו גרנדה סיטי שבטקסס.
לסגור את הפער
באותו שבוע שבו החלו סינדרלה ושאר השורדים להתפזר ברחבי ארצות הברית, ביקרתי ב"מונרך ווטש" – ארגון שמושבו באוניברסיטת קנזס, המשמש זה שנים רבות מרכז למחקר ולשימור של הדנאיות (הקרואות באנגלית "פרפרי מונרך"). נפגשתי עם קריסטן באום, המנהלת הנוכחית, ועם צ'יפ טיילור, המייסד והמנהל־אמריטוס. באום מנהלת בעבור מונרך ווטש בלוג העוקב אחר תנועותיהם של הפרפרים המתויגים במשדרי רדיו. הנתונים האלה עשויים לסייע לאנשי השימור למדל את הנדידה בדיוק רב יותר, לחזות שינויים בגודל האוכלוסייה ולהחליט טוב יותר כיצד והיכן להקצות משאבים לשיקום בתי גידול. יום לפני ביקורי ציינה באום כי CHI016, שמה של סינדרלה בתעודת הזהות, הוא ככל הנראה הצפוני ביותר מכל התגים.
הבניין הזעיר שבו שוכן מונרך ווטש דחוס לעייפה ברשומות, במחקרים ובפרפרים עצמם. בחדר אחד צפיתי בנקבה בוקעת מגולמה הירוק ופורשת את כנפיה. מעבר למסדרון עמדו מקררים מלאים בזרעי אסקלפיאס – הארגון תרם יותר ממיליון שתילי אסקלפיאס לפרויקטים של שיקום מאז 2015.
טיילור עצמו פיתח תזונה מלאכותית שאפשר לגדל בעזרתה זחלים בלי אסקלפיאס חי. ב־2009 שיגר מונרך ווטש זחלים מצוידים במזון הזה (שנראה משהו כמו גוואקמולה ישן) במעבורת החלל אטלנטיס אל תחנת החלל הבינלאומית, ושם השלימו בהצלחה את גלגולם לפרפרים.
הפרפרים בשמורת הביוספרה אל רוסריו שבמקסיקו | צילום: גטי אימג'ס
התואר "אמריטוס" אינו משקף את מלוא התפקיד שטיילור, בן ה־88, ממלא עדיין; הוא נוכח קבוע בבניין. לפני שהשיג מימון נדיב יותר, מימן בעצמו רבות מפעילויות מונרך ווטש מתוך רווחי ההשקעות שהוא ואשתו עשו באפל. הוא סייע לשלם פרסים של 100 פסו על מציאת תגיות נייר של פרפרים – עדיין השיטה המקובלת והפשוטה למעקב אחר היצורים – במקסיקו, וזו נעשתה לבעיה בשנה שבה איתרו אנשים יותר מ־3,000 פרפרים מתויגים. "זה עלה לי 12 אלף דולר", אמר לי. "לא ממש התלהבתי לחזור על זה שוב ושוב".
היה קשה, שם בתוך כל כרזות הפרפרים והתמונות העליזות, לשאול אותו את השאלה שבאמת באתי לשאול. אבל טיילור נאנח בסופו של דבר ופתח בתשובה מיוזמתו. "מה שאנחנו עושים אקולוגית כדי להציל את הדנאית המלכותית – ההיקף של זה הוא פשוט כלום לעומת מה שקורה", אמר. "האוכלוסייה תלך ותרד עם הזמן, כי בשלב הזה אנחנו לא באמת מסוגלים להשתלט על משימת השיקום".
בארצות הברית ובקנדה מוליך החשבון למקום דומה לזה שבמקסיקו. למרות כל ההצלחות האחרונות, המאולתרות, בבלימת שקיעתו של הפרפר, כל מה שעשינו הוא לרדוף אחרי הפער. עתה שינוי האקלים הוא האיום העיקרי על מספר הדנאיות, והוא לא מתפשר. טמפרטורות גבוהות יותר עושות את הדנאיות פגיעות יותר להידבקות ביצור חד־תאי טפילי בשם Ophryocystis elektroscirrha, המתיש את הפרפר ומקטין את הסיכוי שישלים את מסעותיו. תמורות האקלים מאיימות גם על יכולתו של האסקלפיאס לשרוד במקומות מסוימים, והן משבשות את המרחקים ואת העיתוי החיוניים כל כך לכל מסע ומסע.
"אולי נוכל לעשות משהו בכל הנוגע לאקלים, אבל ההזדמנויות לעשות זאת הולכות ומצטמצמות ממש מהר", אמר טיילור. גם בהתחשב בהתאוששות המפתיעה במספרים השנה, הוא מעריך את לוח הזמנים בכעשרים שנה, עד שמספר הדנאית הנודדת ירד מכדי להתאושש. רשות הדגה וחיות הבר של ארצות הברית מעריכה כי הסיכוי שהדנאיות הנודדות המזרחיות תיכחדנה עד 2080 עולה על 50 אחוז.
המרתון של סינדרלה
בילדותי, הפרחים שמחוץ לחלון חדר השינה שלי תמיד הביאו אורחים. לא פעם התעוררתי בבוקר לקול זמזום כנפיו של קוליברי. אך האורחים שקידמתי בשמחה הגדולה מכולם היו הדנאיות. בימי קיץ מאוחרים היו נוחתים מעגלים של פרפרים, שכיסו את הפרחים כמו שמיכה כתומה. גם אז הבנתי שיש משהו מיוחד בעדינותם החולפת. והיא אכן הייתה חולפת: העולם ככל הנראה לא יראה עוד לעולם דנאיות רבות כפי שהיו אז.
אך לא הייתי מספיד את הדנאית. המאבק להגנת המין נמשך, ויש לו תכונות דומות לאלו של הדנאית עצמה, כמו התמדה ושיתוף פעולה. המיזם הוא הוכחה שבני אדם מסוגלים להתאחד ולהגן על הדברים שיש בהם ערך.
אפילו כשטיילור התייאש מעתידה של הדנאית, הוא הרהר לרגע באפשרות לאכלס מחדש אוכלוסיות בר של פרפרים בעזרת גרסה מורחבת של תוכנית המושבות של מונרך ווטש. בעקבות זאת התחדדו בעיניי מאמציו לשכלל את תהליך גידול המושבה בביתו – השייק הירוק לזחלים, נוהלי הבדיקה לאיתור טפילים. אפשר להבין אותם כראשיתו של ניסיון לכלוא שבריר מקסמה של הדנאית למען העולם שיבוא. אולי הנדידה תימשך, בעולם ההוא, בסיועו של משהו כמו כספת יום הדין לפרפרים. ואולי הדור הבא של ידידי הדנאית ימצא חידושים שיביסו בעיות הנראות בלתי פתירות.
הדברים שלמדנו לאחרונה על פרפרים בודדים יסייעו בפתרון הבעיות המדעיות האלה, אך התרומה החשובה מכול של כל המידע החדש הזה עשויה להיות עצם הפליאה. אינני מדען, אבל אחרי חודשים של צפייה בפרפרים ומעקב אחריהם, נדמה לי שיש לדנאיות משהו מעין אישיות, מידה של ייחודיות שאולי תחבב אותן על הציבור עוד יותר. אחדות נראות אימפולסיביות, או נמרצות, יוצאות מוקדם יותר ומרחיקות־עוף יותר, ואילו אחרות אינן יוצאות כלל. באל רוסריו, כששאלתי את סילבסטרה, המדריך שלי, מדוע קבוצות של פרפרים בוחרות בזמנים מסוימים לחפש מים, הוא השיב בחידתיות: "הן מחליטות".
ובין שנקרא לזה אישיות ובין שלא, יש בסיס מדעי לרעיון הייחודיות של הפרפרים. בבני אדם נראה שלתכונות כמו נוירוטיות ופזיזות יש בסיס אבולוציוני כלשהו – אולי הן צמחו כדי לספק למין שלנו זקיפים שיתריעו על סכנות, ומגלי ארצות שהובילו את הדרך אל מקורות מזון חדשים. מחקרים מלמדים שפרפרי הדנאית המבולבלים, הנראים כחסרי חוש כיוון, הם למעשה חלוצים – סיירים המוצאים בתי גידול חדשים לנצל, או מקומות חדשים להתחפר בהם אם יגיע הגרוע מכול.
יהיה אשר יהיה גורלו של מסלול מקסיקו, הדנאית עשויה לשרוד, גם אם במספרים קטנים יותר, במקומות אחרים. ברחבי כדור הארץ, רוב אוכלוסיות הדנאית המלכותית – בספרד, בהוואי – מוצאן ככל הנראה מפרטים תועים שסטו ממסלול הנדידה המקסיקני. דנאיות שהובאו לאוסטרליה בשנות השבעים של המאה ה־19, ביססו כיום נדידה שנתית לאורך החופים המזרחי והדרום־מערבי – והן זכו לכינוי המקומי "נוודות". ובכיסים קטנים בארצות הברית, במרכז אמריקה ובאיים הקריביים, במקומות שבהם צומח אסקלפיאס כל השנה, התיישבו אוכלוסיות דנאית קטנות שאינן נודדות עוד, ומוטת כנפיהן קצרה משל בנות דודן הנוודות.
על אף שבריריותן לכאורה, הדנאיות תהיינה שותפות מוכשרות להפליא במאמצים להצילן. הן עוד עשויות להפתיע אותנו. ואנחנו עוד עשויים להפתיע את עצמנו.
סינדרלה היא רצת מרתון. היא עפה מעל סן־אנטוניו, מקיפה את אוסטין ונמנעת מהצפיפות שבעיר עצמה בימי פסטיבל סאות' ביי סאות'ווסט, ואז חוצה את יערות פייני וודס לעבר טקסרקנה. באיכון האחרון שלה נמצאת סינדרלה בארקנסו, לאחר שעברה ככל הנראה מאזור האגמים הגדולים אל רמות מקסיקו וחזרה עד מחצית הדרך. התפוצה שאליה היא משתייכת התפרשה על פני מרחב עצום של המדינה, והגיעה עד פלורידה, ג'ורג'יה, מיסיסיפי, לואיזיאנה, אוקלהומה וכל השטח שביניהן. הם כילו את עצמם, אך מילאו את שליחותם הביולוגית.
במהלך חייה, שנמשכו כשמונה חודשים, עברה סינדרלה מרחק גדול משחוקרים היו מדמיינים כאפשרי – יותר מ־4,800 קילומטרים במרחק טיסת פרפר. בדרך הדביקה ככל הנראה מאות ביצים זעירות על צמחי אסקלפיאס. אולי אחדים מהבוקעים יחיו וימשיכו את שושלתה. אולי גם להם יהיו כוחה העל־טבעי ועיקשותה. אני מקווה, למען בתי שלי ולמען יכולתה לחיות בעולם שיש בו יופי, שכך יהיה.
עוד כתבות בנושא
