זה נראה כמו יציאה למבצע צבאי לכל דבר. כשלושים מילואימניקים עמדו בח' בחניון אתר החרמון. מפות נפתחו, תא השטח לפעולה הוגדר היטב. הזמן קצר והמלאכה מרובה, נאמר להם. מיד אחר כך הגיע תדריך נוסף. הנוכחים חולקו לצמדים וקיבלו מספרי ברזל, השבצ"ק ברכבים נבדק שוב ושוב לפני מעבר הגדר. הכול התנהל כפי שתוכנן ונרשם בפקודה המבצעית. ובכל זאת, במבט מקרוב, אפשר היה להבחין שזו אינה פעילות צה"לית מן השורה. רק חלק מהמילואימניקים האלה נשאו נשק, ואחרים הביאו עמם ציוד סנפלינג, מבחנות ומצלמות. גם הגיל הממוצע היה גבוה מהמקובל ביחידת מילואים מן השורה. והייתה גם איזו תכונה שונה, התרגשות שעלתה אט־אט אל פני השטח. הכרה בכך שזהו רגע מיוחד ויוצא דופן, שבו מדע, היסטוריה, צבא וציונות נפגשים בגובה 2,814 מטרים.
כך החל יום המחקר הראשון בכתר החרמון ביוני שעבר. מאז ועד חודש נובמבר התקיימו עוד עשרות ימי פעילות דומים ברחבי ההר, כשחוקרים ממגוון תחומים - זואולוגים, בוטנאים, ארכיאולוגים, גאולוגים, חוקרי מערות ועוד - עלו לשם בקבוצות של עשרה עד עשרים. ההר שכבש צה"ל בסוף 2024 כדי לתפוס שטח ששולט על מרחבים גדולים בסוריה ובלבנון הפך לכר פורה למחקרים פורצי דרך.
מבט מרחוק. מוצב מצפה שלגים כפי שנראה מהדרך אל כתר החר | צילום: רביע באשא
מאחורי הפרויקט המיוחד עומדים שני אנשים, בעלי שתי מטרות שונות אך משלימות. הראשון הוא אורן זינגבוים, מנהל מדרשת הגולן. הוא תכנן, דחף, תיאם והוביל את המחקר והחוקרים במרחב החדש שנפתח, והוא גם עמד בחניון אתר החרמון מול הח' המחלקתית ותדרך את העולים להר. "ההגנה על האזור מתחילה בהיכרות עם הקרקע", הוא מסביר את התפיסה שבבסיס המיזם. האדם השני שכל זה לא היה יכול לקרות בלעדיו, הוא אל"מ לירון אפלמן, מפקד חטיבת ההרים (810). אפלמן הבין היטב את חשיבות החיבור בין החוקרים לצבא, ואף שלא מדובר בפעילות מבצעית, הוא אישר אותה ואת המשאבים הצבאיים הדרושים לה, וקידם בעצמו את הפרויקט מול מהמורות במעלה הדרך, תרתי משמע.
כמה מפירות הביכורים המחקריים הוגשו ביום רביעי שעבר, רגע לפני חג השבועות, במדרשת הגולן בחיספין. חוקרים ומדריכי טיולים, קצינות חינוך ולוחמי עבר של יחידת האלפיניסטים, התקבצו לשם לרגל השקת הספר "החרמון – כתר החרמון, שלוחת שריון ושלוחת הר דב". הספר הזה, שהוציאו יחד מדרשת הגולן וחטיבת ההרים, מאגד מאמרים רבים שנכתבו בעקבות ימי המחקר הללו, המכונים "סקרים" בפי העוסקים במלאכה.
"הרבה מהדברים שהתגלו חדשים לכולם, ואנחנו רק בראשית העבודה", אומר זינגבוים. "המכון הגיאולוגי למשל רק מתחיל עכשיו את בדיקות הקרקע. במחקרים נאסף הרבה מאוד חומר גולמי, הספר נותן את הבסיס המחקרי, ואנשי האקדמיה יכתבו על האזור הזה בשנים הבאות, כל אחד בתחומו.
"מה שיפה בסקרים האלה הוא לראות את החוקרים, חלקם בני חמישים, רצים כמו ילדים בשטח. זה מדהים. יש תחושה של גילוי יבשת חדשה, שטח נעלם. אין לנו כמעט שום ידע על המרחב הזה, לא מחוקרים סורים או לבנונים, וגם לא מצרפתים וגרמנים שהיו פה בעבר. אנשים לא הסתובבו שם, לא תיעדו ולא פרסמו מחקרים. אין שום דבר מסודר ומעוגן, ודאי לא ישראלי.
"ב־1980 יצא קובץ של מחקרים שנערכו באזור אחרי מלחמת יום כיפור, ויש שם קצת בסיס להבנת השטח, אבל מאז לא היינו בו. עכשיו חזרנו אליו, ולגיאולוגים יש אפשרות ללכת לראות אם הסלע הוא דולומיט או קירטון. זה הר גבוה, לא נודע, וכל מה שאתה מביא – חדש. גם לך כאדם, וגם לענף המחקר שאתה עוסק בו. לא במקרה יש בספר מאמר שמשחזר מה הרגישו אנשים שעלו להר. להסתכל על המרחב הזה, לפתוח אותו, זו חוויה מדהימה".
ממלכת הדולינה
המחקר של כתר החרמון התאפשר בעקבות מבצע "חץ הבשן", שיצא לדרך בתחילת דצמבר 2024, עם נפילת משטר אסד. בצה"ל זיהו את הסיכון בהתבססות אסלאמיסטית סמוך לגבול ישראל על בסיס התשתיות והיכולות של צבא אסד, והחליטו לפעול בחלון ההזדמנות שנוצר. במבצע נתפסו שטחים נרחבים בבשן והושמדו אמצעי לחימה רבים. למעלה, על החרמון, חטיבת ההרים קיבלה את הפקודה להשתלט על הפסגה הרמה ביותר שבידי הסורים, ועשתה זאת במהירות ובלי להיתקל בהתנגדות. מאז שב האזור להיקרא "כתר החרמון".
כמה חודשים לאחר מכן, באביב, יזמו זינגבוים ואל"מ אפלמן את פרויקט המחקר. המסגרת הייתה צבאית לכל דבר: רק משתתפים שהוגדרו בני חיול הצטרפו, וכל אחד מהם סופח בצו רשמי לחטיבת ההרים. ימי המחקר נחשבו להם כשירות מילואים פעיל, הם לבשו מדי ב', וחלקם גם נשאו נשק. כל יום מחקר דרש תכנון של כשבועיים מראש ונוהל כמבצע צבאי. לפני היציאה לשטח הועבר תדריך משותף של ראש המשלחת האזרחית ומפקד כוח האבטחה מטעם צה"ל, שהדגישו נהלים שאין לחרוג מהם. "מי שרצה להשתתף היה צריך לעמוד בכללי המשחק", אומר זינגבוים. התנועה אל ההר ועליו נעשתה בכלי רכב צבאיים או ממשלתיים בלבד - למשל של רשות הטבע והגנים, מנהל מקרקעי ישראל או רשות העתיקות - ובכל יום הוגדר תא שטח שרק בו מתקיימת הפעילות.
אבל בתוך המסגרת הזאת, כל חוקר פעל באופן עצמאי בתחום התמחותו: אחד תיעד צמחייה אלפינית, אחֵר אסף זחלים במבחנות, ושלישי עקב אחר בעלי כנף. גם כל מה שקשור לציוד המקצועי נותר באחריותו האישית של כל חוקר. מי שביקש לרדת לעומקן של מערות, למשל, היה צריך לדאוג בעצמו לציוד סנפלינג ולמבצע הגלישה.
"הגדירו קווים, אבל קשה לשלוט בזה לגמרי", מודה זינגבוים. "ראינו אנשים נמשכים הלאה לכיוון לבנון ונעלמים באופק. יצא לי לרדוף אחרי חוקר שנסחף בעקבות פרפר. אדם שמחפש זחלים ולטאות לא תמיד שם לב איפה הוא בעצמו נמצא, והתפקיד שלי הוא לראות את כולם ולוודא שאף אחד לא נעלם מהעין". ואולי אפשר להבין את החוקרים הנלהבים: "אתה מגיע לשטח ויודע שאולי זאת ההזדמנות היחידה שלך להיות בו, כי בפעם הבאה אתה כבר במקום אחר", העידו המשתתפים.
כשרואים את תמונות החוקרים המתרוצצים בשטח, אי אפשר לא להיזכר בסיפורו של ז'אבו ארליך, חוקר ארץ ישראל שהתלווה לכוח צה"ל בלבנון, ונהרג יחד עם הלוחם גור קהתי. ייתכן שההנחיות הברורות בנושא הכניסה להר הושפעו בין השאר מהאירוע הקשה. זינגבוים עצמו לא מעוניין להתייחס לתקרית הקשה ההיא.
מלבד ההיבטים הביטחוניים, היו היבטים פיזיולוגיים שמובילי המיזם נדרשו לתת עליהם את הדעת. "למשל, מה קורה לאדם באוויר הדליל של החרמון", מסביר זינגבוים. "כוח צה"ל שמגיע לתעסוקה מבצעית ברצועת עזה יכול לפעול ללא שיהוי. אבל כוח שמגיע לחרמון זקוק לזמן חפיפה עם הכוח הקודם, כי הגוף לא יכול לעבוד מיד כמו הגוף של מי שנמצא שם כבר תקופה. הגוף מתנהג אחרת".
"כמו לגלות יבשת חדשה". אורן זינגבוים | צילום: יוסי אלוני
לספר צורף מחקר ישראלי קודם בנושא, שמצביע על שלל קשיים הכרוכים בשהות בגבהים כאלה - כוויות קור, עיוורון מהשמש או מהשלג, ושרשרת נזקים שנגרמים בגלל חוסר חמצן: פגיעה בראיית הלילה, ביכולות הקוגניטיביות ובכושר העבודה. "לפעמים החבר'ה שלנו נשארו לישון במוצבים, במקום לצאת הביתה ולחזור למחרת", מספר זינגבוים. "היה צוות חוקרים שנשאר במוצב 'מצודת רוח' על ההר - ובאמצע הלילה צה"ל הודיע שהסקר של היום הבא מבוטל מסיבות מבצעיות, והייתי צריך לארגן כוח שיוציא אותם החוצה".
קרה גם שהקפצתם חוקרים לחרמון בהתרעה קצרה, כי נוצר חלון הזדמנויות?
"קרה הכול. זו חבורה מדהימה, גמישה. היו שהגיעו בלי רכב - בטרמפים, באלתורים, כולל לישון בחנייה במפלס התחתון של אתר החרמון, או ביער אודם. חלק מהאנשים האלה הם עובדי מדינה, הרבה מהם חוקרים עצמאים, ויש גם אנשי קבע מכל מיני יחידות".
איך מצליחים ליצור תיאום וסנכרון בין אנשי האקדמיה, על התמחויותיהם, ובין המערכת הצה"לית?
"אני מכין תוכנית ומציג אותה לראשי הצוותים של החוקרים. לכל צוות יש רכז, כי אני לא עובד עם חמישים איש. אני מציג להם את הנקודות על המפה ושואל מה כל אחד רוצה לחקור. הם מצידם אומרים לי את העדיפויות שלהם, ואני מגיש לחטיבה כמה אפשרויות. בשלב הבא קובעים בחטיבה מה אפשר לעשות, לפי היכולת של המערכת המבצעית והתצפיות הרלוונטיות. הם מודיעים אם למקום מסוים אפשר למשל לשלוח שני חוקרים יחד עם כוח שכבר נמצא שם בפעילות מבצעית. לפעמים אומרים לנו שבשעה מסוימת אי אפשר להיות בנקודה כלשהי, אלא רק מזרחה משם. אנחנו צריכים להיות גמישים.
"בתא השטח עצמו אתה עובד זמן מוגדר - שעה, שעה וחצי. יש כוח צבאי שצופה על המרחב, ואנחנו בקשר רציף עם החטיבה. לפעמים מודיעים לנו מהחטיבה שהכוח הצבאי בשטח יוכל להביא את החומר הרצוי, כמו תמונות, צילומי רחפן או דגימות מסלעים ומצמחים, בלי להוציא חוקרים. יש מקומות שלא הגענו אליהם בכלל - המשימה שם צבאית נטו, והצבא מביא את הנתונים".
ליקוט צמחים יכול להיחשב משימה צבאית?
"אני איש הנדסה, זה גם מה שאני עושה במילואים שלי בפיקוד צפון, ולתפיסתי, כדי להגן טוב יותר על שטח, אתה חייב להכיר את הקרקע. מה היתרון של המקומי שמגן על הכפר שלו? שהוא מכיר את האבנים, את העץ שיכול להסתיר אותו, ולכן הוא יילחם שם הרבה יותר נכון וטוב מכל אחד אחר.
"כשאתה נכנס לאזור שצריך להגן עליו, אתה חייב להכיר אותו על בוריו. פה בחרמון אתה חייב להבין מה היא דולינה (בולען), לדעת אם יכול להיות מעבר מדולינה לדולינה, אם יהיו צמחים שיסתירו אותך. אתה חייב להבין את המשמעות של הצל לצורך הסתתרות והתקדמות - בחרמון יש מדרגות ומקומות שקשה לראות בגלל הצל, ויש לזה השלכות מבצעיות.
צילום: רביע באשא
"הבנת הקרקע משפיעה גם על משימות כמו פריצת דרכים: האם לבחור תוואי שבו קל לסלול את הדרך, אבל התחזוקה תהיה קשה בגלל המסלע, או שתלך לתוואי ארוך יותר, אבל הדרך שלך תחזיק מעמד יותר זמן. אפשר גם לעשות את שני הדברים - לפרוץ במהירות ציר לצורך מבצעי, ובמקביל לתכנן דרך אחרת לטווח הזמן הארוך. סללנו ציר מדהים, באורך שבעה קילומטרים וברוחב 12 מטר, שעולה עד מצודת רוח. לא היה זמן להניח אספלט, ולכן צריך להבין מה המשמעות כשמשאירים אותו ככה בחורף. יכול להיות שדברים שתעשה עכשיו, יעלו לך בשנה הבאה פי מאה. במקרה של הציר בחרמון, מציאת הפתרון הנכון דורשת גיאולוג, גיאומורפולוג, קבלן ומנהל עבודה, שתופרים יחד את החליפה".
זה אומר שהממצאים של כל מחקר שערכתם הועברו גם לצבא?
"פירטנו כל דבר, כל אחד בחלקתו", אומר זינגבוים. הוא מציין לדוגמה את המשמעות של מיקום המים ביחס לנקודות התיישבות. "הכפרים הסוריים יושבים גבוה יחסית, והם שולטים על מקורות המים של דמשק. יש כאן גם מורשת אדם: אם נבין איפה האדם חי בעבר ביישוב קבע ואיפה לא, באילו אבנים הוא השתמש כדי לבנות את הבתים שלו, מה היו מקורות המים ואיך הוא התגונן מהקור והרוח - נוכל לתכנן את עצמנו טוב יותר, בכלים הטכנולוגיים שיש לנו היום. בזמנם היו להם מערות, היום אני יכול לבנות מבנים. אני יכול להוביל במשאית את מה שהיה בלתי אפשרי להביא לכאן אז. אם חסר לי מצע לציר, אני יכול למשל להביא אותו ממחצבת קדרים, להעלות משם משאית עד גובה 2,400 מטר, והיא תצטרך לעשות הרבה סבבים. אבל אם אבין מה המשאבים שיש פה אוכל לתכנן את עצמי נכון יותר. צבא נמדד ביכולת לפקד, לשלוט ולנהל את המרחב כשהוא מבין את כל המשאבים שיש לו".
הגוף מסתגל לאט לאוויר הדליל. כוחות חטיבת ההרים בסיור מושלג במרומי החרמון | צילום: דו"צ
ויש גם היבטים אחרים, חומריים פחות. "הסקר הזה הוא רק ההתחלה, השלב הבא הוא עם חיל החינוך. מדור ידיעת הארץ בחיל הוציא לפני שנים הרבה חוברות שקשורות לאזור. כשראש המדור הגיע לכאן, עברתי עליהן איתו: חוברות על הבשן, על כפרים בדרום לבנון ועוד, הכול בהוצאה צבאית אזרחית למחצה". החוברת האחרונה יצאה לפני כמה עשורים, "ואני בתור מפקד בלבנון השתמשתי בספרים האלה. החלטנו לשלב כוחות. הספר הבא צריך לתת את הכלים לחייל בכתר החרמון, ולכן הגיעו לכאן היום מש"קיות וקצינות חינוך".
המחקרים בכתר החרמון, הוא מציין, נעשו בתקופת הקיץ בואכה הסתיו - "אבל מה קורה בינואר עד מרץ? יש מגוון שאלות שאפשר לשאול בצד המחקרי, ויש הרבה תובנות שכבר נלמדו על ידי הכוחות שנמצאים בהר, ומוטמעות בהתנהלות צה"ל בשטח".
קר בגוף, חם בלב
זינגבוים הוא תושב נוב, ארכיאולוג במקצועו. במשך שנים רבות עבד ברשות העתיקות, ובחצי השנה האחרונה הוא מנהל את מדרשת הגולן. תוך כדי הובלת המשלחות להר הצליח גם לתעד שרידי מקדשים ומתחמים פולחניים, דרכים, מקורות מים - "הרבה דברים מעניינים. נפתחו לנו לא מעט כיווני חשיבה להמשך".
למשל הוא מספר על מעיין נובע שהתגלה מתחת למקבץ שיחים, בגובה 2,325 מטרים מעל פני הים. הנביעה זכתה לכינוי "עין מצודה", על שם מוצב צה"ל הסמוך, שנקרא כאמור מצודת רוח. "התגלית גרמה לנו לתהות אם התפיסה שלנו לגבי ההתיישבות בהר הייתה שגויה. תמיד חשבנו שאין יישובי קבע 'למעלה' כי בחרמון אין מקור מים מעל 1,750 מטר, אבל עכשיו אנחנו מתחילים לחשוב שאולי היו סיבות אחרות לכך שאין שם יישובים, או שיש יישוב קדום שאנחנו לא מכירים. ואם היום אנחנו רואים שיירת חמורים שעוברת בהר מצד לצד, עולה השאלה מה המשמעות של זה לגבי העת העתיקה".
בתור ארכיאולוג, זינגבוים קובע שאין שום ציפייה למצוא שרידי יישוב יהודי בכתר החרמון. "אנחנו יודעים שבתקופת המשנה והתלמוד, דרום רמת הגולן היה בשטח הממלכה החשמונאית של אלכסנדר ינאי, ובצפון הרמה הייתה ממלכת היטורים. לכן בתי הכנסת שאנחנו מכירים מתקופת התלמוד, מגיעים עד מרכז רמת הגולן ומרכז עמק החולה ודרומה משם. זה מה שנקרא 'הגליל היהודי' - לא קראו לאזור הזה 'הגולן'. מהקו הזה וצפונה, זהו אזור אתני אחר. בבניאס למשל הייתה עיר פגאנית. היו ודאי תושבים יהודים בסביבה, אבל האזור הוא לא יהודי, אלא יטורי. אם נמצא יישובים יהודיים מסוף ימי הבית השני בצפון הגולן, זה יהיה חריג מאוד".
הכניסה של צה"ל לרמה הסורית, מוסיף זינגבוים, מאפשרת היום מחקרים גם באזורים אחרים מלבד כתר החרמון, למשל בעיר העתיקה נוא. "בסוף ימי בית שני היו באזור הזה 15 עיירות יהודיות, והן חויבו במצוות התלויות בארץ. העיר נוא עצמה נקראה במאה הרביעית לספירה 'עיר של יהודים', בגלל תושבי הסביבה, ומוכרת גם בשם היהודי 'נווה'. אבל הספר שהוצאנו לא מתייחס לאזורים האלה, אלא רק למרחב החרמון, ושם אין כמעט יישובי קבע".
אחד מפרקי הספר מקבץ קטעי יומנים ועדויות של אנשים שעברו בהר במאתיים השנים האחרונות, מהכומר וחוקר הטבע האנגלי הנרי בייקר טריסטרם - שהעפיל על החרמון בשנת 1864, והשתאה אל מול הנוף הנפרס מתחתיו - ועד אורי יעקבי, לוחם צנחנים שהשתתף בכיבוש ההר במלחמת יום הכיפורים. מצוטט גם האגרונום אהרן אהרנסון, שסייר בחרמון כמה פעמים בתחילת המאה הקודמת וחקר את צמחיית ההר. באזור הזה הוא מצא את התגלית שפרסמה את שמו בעולם: חיטת הבר, הידועה כ"אם החיטה". ב־1918 כותב אהרנסון ביומניו: "אחיזה בלתי מעורערת ברכס החרמון הכרחית ביותר, היות שכאן כמו בכל מקום אחר בארץ ישראל, כתוצאה מניהול כושל של דורות, נעלמו לא רק היערות שהיוו את הדר האזור מימי קדם, אלא גם כמעט כל העצים והשיחים. המורדות התלולים נחשפו לסחיפה רצופה ההולכת ומחמירה. ברכס הרים זה, כמו בכל ההרים והגבעות האחרים של ארץ ישראל, יהיה צורך להשקיע במשך דורות, סבל ללא גבול, מאמצים בלתי נלאים, סבלנות של אוהב, מדע וטכניקה מעולים ואמצעים פיננסיים כבירים. ברור שלא ניתן לצפות משום אדם אחר חוץ מהיהודי שניתן להפקיד בידיו ביצוע משימות אלה להשגת רווחה לעמו ולארצו".
כותבים את ההיסטוריה. החוקרים, לבושים במדי צה"ל, במחקרי השטח | צילום: רביע באשא
107 שנים לאחר מכן כתב קצין ההנדסה של אוגדת הבשן (210), סא"ל ולרי מישייב, על תחושותיו כשכוחות צה"ל כבשו מחדש את כתר החרמון. "זה לא היה עוד תרגיל או עוד משימה - זו הייתה תחושה שאתה כותב שורה חדשה בהיסטוריה של הצבא שלך. ידענו שכל פסיעה קדימה על ההר הזה נושאת על גבה את החלום להגיע לפסגה, את האחריות להביא את הכוחות אחרינו, ואת הגאווה להיות מי שעבורו פותחים את הדרך. הקור היה עז, הרוח הכתה בפנים והאוויר היה דליל - אבל שום דבר מזה לא חדר אל תוך הלב של הלוחמים. כי כשיש משימה ערכית כל כך גדולה, כשאתה יודע שאתה נושא על הכתפיים לא רק ציוד אלא גם את התקווה והכוח של מדינה שלמה – שום מזג אוויר לא באמת משפיע. כשפרצנו את השד"מים (שדות המוקשים) ופתחנו את הציר, ראיתי בעיניים של הלוחמים את אותה תחושת גאווה טהורה. הידיעה שאנחנו לא רק מסמנים נתיב בשטח, אלא בונים עתיד. כשעמדתי שם, עטוף בקור החרמון, ידעתי שכל מאמץ, כל קור וכל סיכון, שווים את הרגע הזה שבו הופכת המשימה למציאות".
חיילים עם ספר ביד
אל"מ אפלמן הגיע גם הוא לכנס. הוא נכנס לאולם באיחור, שנסלח לו בקלות כי במהלך הלילה פיקד על השמדת מנהרה של חיזבאללה בהר דב. על הפרויקט המשותף אמר המח"ט לבאי הכנס: "קודם כול, לומדים את השטח דרך הרגליים, והחטיבה מתחזקת בזכות זה. מי שבחוץ לא יודע מה המשמעות של העונות בשביל הכוחות - איפה צריך להיות בחורף, איך להתנהל נכון בקיץ. אנחנו מסתובבים עם הספר, ויודעים יותר ויותר באיזה מרחב אנחנו נמצאים. זה מחזק אותנו".
בעמוד הראשון של הספר כתב אפלמן: "החרמון והר דב, שטח הררי ייחודי שברובו סגור לציבור הרחב, מספר סיפור של טבע עוצמתי והיסטוריה. מאתר ברית בין הבתרים וסיפורו של אברהם, דרך מלחמות ישראל והלחימה ברצועת הביטחון ועד מלחמת התקומה, שבשיאה כיבוש כתר החרמון 50 שנה אחרי שעזבנו אותו בפעם האחרונה...עלינו כמגיני המקום מוטלת האחריות להגן על מרחב ההרים, ולצד זאת למסד את הידע ולהנגישו לציבור. מרחב ההרים על מרעוליו הוא חלק מסיפור חיי, ואני גאה להיות חלק מהמשך כתיבת ההיסטוריה שלו".
"בזכות הספר יודעים יותר באיזה מרחב אנחנו נמצאים". אל"מ אפלמן | צילום: יוסי אלוני
לכנס הוזמנו כמובן גם החוקרים, וגם הם התייחסו לשילוב הזרועות המיוחד עם הצבא. "סקרנו את כתר החרמון במהירות ובהתארגנות מופתית שלא ידענו כמותה, עם מיטב המומחים", סיפר למשל פרופ' ינון שבטיאל מהמרכז לחקר מערות. "כתר החרמון הוא כר נרחב שמצפה לעוד מחקרים רבים. זה מפעל מהחשובים שידענו". הגיאולוג ד"ר בועז לנגפורד, שחקר את מערות האזור, סיפר על המים שמחלחלים מכתר החרמון אל בטן ההר, ופורצים החוצה בבניאס: "אפשר לדמיין שנטפס למעלה לכתר החרמון, ניכנס למערה, ונמצא את הבולען שיוביל אותנו בתת־הקרקע אל הבניאס. זו הפנטזיה הגדולה. גם אנחנו, גם הסורים, גם הלבנונים, גם הפלסטינים וגם הירדנים – בלי החרמון אנחנו צמאים". בסתיו ערכו הוא ועמיתיו שישה ימי סקר, ועד כה נמצאו כשישים מערות באזור. לאחת המערות הם הגיעו בזכות הפעילות ההנדסית שנעשתה שם וחשפה את הפתח. בחודשים הקרובים עומד לנגפורד לחקור מערות צפוניות יותר מהשתיים שנחשבות לצפוניות ביותר בישראל – מערת פיתולים ומערת רכבל עליון. "זה יהיה סקר חלומי מבחינתנו", הודיע בכנס.
אורן זינגבוים נזכר איך הפסקת קפה אקראית הובילה לגילוי מפתיע. "מישהו שם את הכוס שלו על הסלע, ואז ראה חור קטן ממש ליד", הוא מספר. "הוא אמר: 'זה פוטנציאל למערה'. שמרנו את נקודות הציון של המקום, ושבועיים אחר כך חזרנו לשם ושמנו במוקד רק את החור הזה. התחלנו לחפור במכושים ובאיזמלים, פתחנו והרחבנו את החור, ואחרי שלוש שעות ירדנו בחבלים לעומק עשרה מטרים בתוך האדמה. הכול התחיל מכוס קפה שאם היינו שותים אותה קצת הצידה – לא היינו רואים כלום. זה מה שמדהים בסקר. אתה מנסה להספיק כמה שיותר, אבל גם יודע שחלק מהדברים יוכלו להתגלות רק בהמשך".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il