כל החלטה שאנחנו מקבלים - מתכנון נסיעה ועד הוצאה כספית - מבוססת על מידע. אולם בסוגיה החיונית ביותר שמעסיקה את החברה הישראלית, לאף גורם רשמי אין תשובה לשאלה בסיסית: כמה ערבים מתגוררים ביהודה ושומרון?
מפקד אוכלוסין אינו מותרות. מימי התנ"ך ועד בימינו, ברור כי כדי לתפקד באופן מנהלי תקין, על המדינה לדעת כמה תושבים חיים בשטח שבאחריותה. ללא המידע הזה אי אפשר לתכנן תשתיות ומוסדות חינוך, להיערך לרעידת אדמה או לאסון אחר.
בשטח C ביהודה ושומרון, הרכיב הביטחוני משמעותי אף יותר: שום תוכנית מדינית עתידית לגבי השטחים האלה לא יכולה לעלות על השולחן בלי נתונים מספריים. זאת ועוד, תקציבים המגיעים ממדינות זרות, למשל לצורכי חינוך, נאמדים לפי מספר העולים לכיתה א' בכל שנתון. אם מדינת ישראל אינה מכירה את נתוני האמת, מאות מיליוני דולרים עלולים להיות מופנים לצרכים אחרים ואף לטרור, בחסות ערפל המספרים.
הכי מעניין
מיד לאחר מלחמת ששת הימים, בספטמבר 1967, ערכה מדינת ישראל מפקד אוכלוסין ביהודה ושומרון. היה זה המפקד האחרון שערכה ישראל באזור. מאז הסתמכה המדינה על אומדנים שהתבססו על נתוני לידות, פטירות והגירה.
בעקבות הסכמי אוסלו, בשנת 1995, הועברה האחריות לניהול מרשם האוכלוסין לרשות הפלסטינית, בעוד ישראל שמרה על סמכות ביחס לעדכון המרשם. האשרור נעשה על ידי המדינה, אך ויתרנו על הפריווילגיה לדעת את האמת. למעשה, מדינת ישראל מסתמכת על מידע שמספק הגוף שנאבק בה בזירה המדינית והבינלאומית.
הבעיה אינה בירוקרטית אלא פוליטית. ברשות הבינו מזמן שהדמוגרפיה היא נשק אסטרטגי. ד"ר חסן אבו־ליבדה, מי שעמד בראש הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של הרשות, הגדיר את אחד המפקדים שערכה הרשות “אינתיפאדה אזרחית", ובכך הבהיר כי איסוף הנתונים אינו פעולה מדעית נייטרלית אלא מהלך שנועד לשרת נרטיב לאומי.
איסוף הנתונים המעוות מתבצע בשורה של שיטות יצירתיות: החל מאי־גריעת נפטרים, מתוך רצון לשמר קצבאות וסיוע מאונר"א – יש גם אנשים שחגגו שם יום הולדת 200 – ועד להכללת מאות אלפי ערבים המתגוררים בחו"ל. לכך מתווספת ספירה כפולה של לידות ושל תושבי מזרח ירושלים.
התוצאה היא פער עצום בין ההערכות. בעוד גורמים רשמיים וחצי רשמיים בישראל נגררים אחר נתוני הלמ"ס הפלסטיני ומדברים על כ־3 מיליון ערבים ביהודה ושומרון, חוקרים כמו יורם אטינגר מעריכים את מספרם בכ־1.5 מיליון בלבד. פער כזה אינו טעות סטטיסטית, אלא תהום של חוסר ידיעה.
בשטח C התמונה מעורפלת עוד יותר. השטח הזה, החיוני לאינטרסים הישראליים ומהווה כ־60 אחוז משטחי יהודה ושומרון, נמצא תחת ערפל כבד, משום שהרשות אינה מפלחת את האוכלוסייה לפי אזורים. האו"ם, בשבתו כדואג ההומניטרי והתקציבי הגדול של האזור, טוען כי בשטח הזה חיים למעלה מ־300 אלף ערבים, אבל לגבי 78 אחוז מהם כלל לא ניתן לקבוע בוודאות אם הם גרים בשטח C או בשטחי A ו־B.
על המסד הרעוע הזה נשענות החלטות לאומיות: פריסת כוחות, ניהול מעברים והערכות מצב. גם תכנון תשתיות של חשמל, מים וביוב אינו יכול להיעשות על בסיס ניחוש, או בהסתמכות על הרשות כמקור מידע.
על מדינת ישראל לערוך מפקד אוכלוסין עצמאי ומקצועי בשטח, בהתאם לסטנדרטים בינלאומיים מחמירים, באופן שקוף ומפוקח, שיהווה את גורם הידע האמין היחיד באזור. לאחר המפקד יש להקים מנגנון קבוע לעדכון נתוני לידות, פטירות והגירה, ולא להסתמך על נתוני הרשות כלל ועיקר. כדי לעודד שיתוף פעולה יש להתנות שירותים, היתרי עבודה והסדרת מעמד ברישום מסודר ובהשתתפות במפקד.
האמת הדמוגרפית, תהא אשר תהא, היא תנאי למדיניות אחראית ולשמירה על אינטרסים לאומיים. מדינת ישראל חייבת להיות ריבונית על הידע, ולשם כך – להתחיל לספור.
עוד כתבות בנושא
