זו כבר הפכה למוסכמה שאין לערער עליה: הסנקציות הכלכליות מגייסות חרדים. והראיה? הנתונים של צה"ל מציגים זינוק במספר החיילים החרדים. כתבות, טורים, כותרות מהדהדות – כולם התיישרו. מי שהעז לפקפק בנרטיב, הואשם מיד באינטרסנטיות לטובת קואליציית נתניהו והמפלגות החרדיות.
אז עכשיו, כשגם בצד השני מדברים פתאום על "חוק גיוס רך", והחרדים הפכו קצת פחות מוקצים וקצת יותר מחוזרים, אולי אפשר להניח רגע את הפוליטיקה בצד, ולדבר על העובדות. והעובדות הן שיותר ממה הסנקציות עובדות על החרדים, הן משלות את תומכי הגיוס. ובעיקר, הן לא מועילות למילואימניקים בכלום. הסנקציות האלה כנראה מביאות חיילים, אבל לא לוחמים.
עד לטבח שמחת תורה, סוגיית הגיוס הייתה משנית בשיח על החברה החרדית. המטרה המרכזית הייתה השתלבות החרדים בכלכלה, והגיוס נתפס לא פעם כמכשול שדוחה את כניסתם לשוק העבודה.
הכי מעניין
ואז הגיע הטבח והמלחמה, ויחד איתם פרצה הזעקה הכי אנושית, טבעית ויהודית – האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה? אנשים שטחנו מאות ימי מילואים דרשו, מעומק ליבם, שגם המגזר החרדי יכניס כתף מתחת לאלונקה.
בשם הזעקה הזו הוטלו הסנקציות, וצה"ל הסתער על המשימה עם שלל מסלולים חדשים. והנה, המספרים לכאורה מדברים בעד עצמם: מול 2,811 מתגייסים חרדים ב-2024, ב-2025 נרשמו כבר 4,298. עלייה של יותר מ-50%. מהפך של ממש, לא?
אלא שצלילה למספרים חושפת פרט חיוני: הקפיצה העצומה הזו מתרחשת, רובה ככולה, בתוכניות הטכנולוגיות המשלבות הכשרה מקצועית. אלו תוכניות שבהחלט מסייעות לשילוב החרדים במשק, ובוודאי עוזרות לבחור החרדי עצמו. אבל דבר אחד הן לא עושות – הן לא מוסיפות אפילו לוחם אחד לסד"כ של צה"ל, וממילא לא מורידות גרם מהעומס על מערך לוחמי המילואים.
ומה לגבי לוחמים חרדים? בצה"ל לא ממהרים לנדב מספרים מוחלטים, אבל המגמה ברורה: אם במסלולים הטכנולוגיים מדובר על עלייה שנתית של 53%, במסלולי הלוחמה העלייה עומדת על 16% בלבד. במספרים מוחלטים, מדובר בתוספת של פחות ממאה לוחמים בשנה. רובה המוחלט של העלייה הזו, אגב, רשום על שמה של חטיבת "חשמונאים", שאנשיה מעידים שוב ושוב שהעיצומים לא רק שלא דחפו אותם לשם, אלא אפילו מקשים עליהם להביא חברים נוספים.
עוד טורים של גדעון דוקוב
גם בצה"ל מודים שמוטיבציות שונות מנתבות למסלולים שונים: הלחץ הכלכלי מוביל את המתגייסים למסלולים המקצועיים-כלכליים; מסלולי הלחימה לעומת זאת, שמורים למי שמגיע מתוך מוטיבציה אישית ואידאולוגית.
ההיגיון הזה ברור גם לחסידיה האדוקים של תורת התמריצים: צעירים חרדים רווקים בני 18 עד 21 לא באמת פוגשים את הסנקציות בחיי היום-יום. אין להם ילדים במעון, הם לא קונים דירה, ותקציב הישיבה הוא לא באמת כאב הראש שלהם.
אז את מי הסנקציות כן פוגשות? את בני ה-22-23 ומעלה שהתחתנו, או צעירים חסידים שנישאו כבר בגיל 18. הבעיה היא שאת הנשואים והמבוגרים יותר צה"ל ממילא לא מגייס לקרבי. אותם צעירים מחפשים מסלול שיעניק להם אופק תעסוקתי, וזה בדיוק המקום שאליו הם הולכים. מבחינת תמריצים כלכליים נטו, לצעיר חרדי עדיף כיום להמתין לחתונה או לגיל 22, ואז למצוא מסלול שיסדר אותו חוקית וכלכלית. נכון, נשללת מהם הזכות לטוס לחו"ל או להוציא רישיון נהיגה, אבל בואו נודה על האמת – גם לוחם קרבי ממוצע לא רואה הרבה חו"ל, אלא אם קוראים לזה לבנון או סוריה.
במילים אחרות: מודל הגיוס של צה"ל ב-2025 פותר בהצלחה את בעיית הכלכלה החרדית שעליה דיברנו לפני שמחת תורה 2023, אבל הוא לא מתחיל אפילו לפתור את מצוקת הלוחמים שעליה אנחנו זועקים היום.
ייתכן שאין פתרון אחר, ושציבור שלא מחנך את ילדיו לאתוס הצבאי פשוט לא מייצר לוחמים. ייתכן שהאפשרות המציאותית היחידה היא מקל וגזר כלכלי שיביא חרדים ליחידות טכנולוגיות, ולפחות יוריד מהמדינה חלק מהעול הכלכלי.
אבל אם אתם לוחמי מילואים, אז בפעם הבאה שמישהו יסביר לכם בלהט ש"הסנקציות הכלכליות עובדות", תזכרו שזה אולי נכון, אבל הם לא עובדים בשבילכם.
לעוד טורים של גדעון דוקוב
